את דן הנגבי אני זוכרת מימי בית הספר היסודי. ילד מלא אנרגיה, אפילו שקם הרבה לפני כל הילדים לאימון טניס. היה די ברור שהוא הולך להיות עילוי בספורט הלבן ובכלל, ושנים אחר כך, אין ספק שהפך מודל לחיקוי כמעט בכל תחום שנגע בו.

בשבוע שעבר, כשהוא רק בן 36, הוא נהרג. כל מי שהכיר אותו עדיין מתקשה להאמין. כמו בכל בוקר הוא עלה על אופני סיטי בייק כשהוא לובש חליפה לעוד יום עבודה בבית ההשקעות של קרדיט סוויס. הוא הסיע את בנו לגן הילדים והמשיך במסלול הקבוע לכיוון המשרד.

זו הייתה הפעם הראשונה אחרי 43 מיליון שימושים שאדם נהרג בתאונת אופניים מאז שהחלה סיטי בייק לפעול בניו יורק ב-2013. מ"סיטי בייק" נמסר: "אנו רוצים להביע את תנחומינו הכנים למשפחתו של הרוכב אחרי הטרגדיה הנוראית הזו".

ראש העיר, ביל דה בלאסיו, הביע צער על הטרגדיה והדגיש את הצורך לטפל בבעיה שהובילה לתאונה הקטלנית, אבל מהר מאוד הטרגדיה הפכה למחלוקת גדולה, כשנודע שרק בפברואר השנה נשלחו מכתבים לשלל גורמים בנוגע לנהיגת אוטובוסים ברחוב 26 והשדרה השמינית, בדיוק היכן שהנגבי איבד את חייו. במכתב צוינו כל הסכנות והחששות שבנסיעת אוטובוסים ברחובות הצרים הללו, W26, W24 W28 במכתב שנשלח למשטרת ניו יורק עלתה הבקשה לעצור את כניסת האוטובוסים בדיוק לאיזור שבו אירעה התאונה.

טניסאי העבר, גלעד בלום, שהכיר את הנגבי מקרוב, זועם. "דן פשוט שם ילד בבית ספר ונסע בדרך למשרד עם אופניים, כמו בכל יום. הוא נדרס על ידי אוטובוס שלא אמור היה להיות ברחוב הזה".

בלום, אחד מאלופי הטניס הגדולים של ישראל והיום בעל אקדמיה ללימודי טניס כאן בניו יורק, נסע לישראל להלוויה של דן ז"ל. "דן היה כמו משפחה בשבילי", הוא מתאר בכאב. "אני מכיר אותו מאז שהיה בן 8. כשאני הייתי בשיא הקריירה שלי הייתי מתאמן ברמת השרון ודן-דן, ככה קראנו לו, היה אחד הילדים הבולטים על המגרש. אפילו אני כשחקן נבחרת, בן 20 פלוס, לא יכולתי שלא להבחין בו, כי היה לו אופי לוחמני כל כך".

הנגבי (שני משמאל) עם חבורת המאמנים הישראלים באקדמיה של בלום בניו יורק

הנגבי לא עצר לרגע. גם אחרי יום אימונים מפרך, הביט באלופים הישראלים משחקים בתום יום האימונים כדורסל. "לפעמים היה חסר לנו מישהו להשלים שחקנים והוא תמיד חיכה שנקרא לו. אפילו כשהיה בן שמונה או תשע, הוא הצליח לזרוק תמיד קליעה אחרונה וגם מכניס אותה. היה לו אומץ עוד מאז. הוא מעולם לא ברח מאחריות וניסה לעשות הכל טוב אפילו אם זה יעלה לו בטעויות".

נראה שהתיאור הזה של הנגבי בגיל 8 נכון היה עד יומו האחרון. הוא עבר לקבוצת המצוינות שהקים בלום במרכז הטניס בישראל, ונחשב לאחד הטובים והמבטיחים. בגיל 17, אפילו שיכול היה להפוך לספורטאי מצטיין בצבא ולהמשיך להתחרות, הוא בחר להתגייס כלוחם. "הוא יכול היה להיות ג'ובניק, לקבל תנאים טובים, אבל הוא רצה לתרום ולהיות פייטר. החלום שלו", מספר בלום, "היה להיות טייס. הוא התקבל אבל בעקבות לו ליקוי ראייה לא עבר את הקורס, ומשם הגיע לסיירת אגוז. שלוש שנים שירת ביחידה מובחרת שעשתה את כל הפעולות השחורות של צה"ל שלא שומעים עליהן בעיתונים".

במסגרת השירות הצבאי האינטנסיבי הנגבי כמעט ולא נגע במחבט, לראשונה בחייו. כשהשתחרר, תוך זמן קצר, עלה על המגרש ודאג לחזור לשיאו. "תוך כמה חודשים חזר לכושר ונבחן לאוניברסיטה בארה"ב למלגה. הוא התקבל לאוניסרסיטת בינגהמטון, אלמונית יחסית, אבל בגלל שלא שיחק שלוש שנים, היה צריך להיוכיח את עצמו מחדש. מהר מאוד", מוסיף גלעד, "הפך לסופרסטאר. הוא הצליח להביא את נבחרת האוניברסיטה בפעם הראשונה אי פעם לטורנירים הכי גדולים. המאמן שלו באוניברסיטה סיפר שדן היה התלמיד הכי טוב שאי פעם זכה לאמן". ההצלחה הגיעה רחוק והובילה את הנגבי לאוניברסיטה היוקרתיתי 'בראון'. אחרי מותו, פרסמו באוניברסיטה כתבה מיוחדת עליו, 10 שנים אחרי שהשלים את התואר. "הוא השאיר חותם בכל מקום שהלך".

“רבות דובר על השנים בהן אימן הנגבי את הטניסאית שחר פאר”, אומר בלום, “אבל האמת היא שהוא אימן שחקנים רבים לא מעט שנים. אצלי דן עבד 5 שנים כמאמן מקצוען ביותר. סמכתי עליו במאה אחוזים”.

בכל קיץ בשנות הלימודים שלו הגיע לניו יורק לאמן את הילדים באקדמיה של בלום. הוא הציע גם לחברו הטניסאי הראל סרוגו להצטרף. "את דן אני זוכר מאז שהיינו קטנים, מתאמנים ביחד בנבחרות בישראל", הוא מספר אחרי ששב לניו יורק מהלוויתו של הנגבי. "אני התגייסתי כספורטאי מצטיין וקינאתי בו קצת על האומץ והמוטיבציה לתרום יותר לצד הצבאי, בעיקר אחרי שראיתי כמה מהר חזר למגרש. הוא הציע גם לי להגיש מלגה לאוניברסיטה בארה"ב והדריך וליווה אותי לאורך כל הדרך".

את הראל הוביל דן גם לכבוש מרתונים ומאוחר יותר לאהבה הגדולה ביותר של דן אחרי הטניס, רכיבת אופניים. "רצנו את מרתון ניו יורק ביחד, ואחרי זה נהגנו לרכוב כמעט כל סוף שבוע אפילו 70 מייל".

החברים של הנגבי משחזרים את הזיכרון שהיום מצמרר, ומתארים את האהבה לאופניים. "אחרי שפרש מטניס, צריך היה תחליף אז הוא עבר לאופניים. הוא רכב על אפני הרים בכל הזדמנות ועשה מסעות אופני כביש מקצועיים ואפילו לכבוד ירח הדבש שלו נסע לטור דה פראנס".

גם הראל וגם גלעד קיבלו את הטלפון בבוקר יום עבודה. בלום נזכר איך הטלפון לא הפסיק לצלצל כשרבים מחבריו המקומיים של דן מנסים להתקשר ולהודיע. גם הראל הגיע בדיוק למשרד וכשחבר התקשר להודיע הוא החליט ללכת ברגל מיד לבית החולים, אבל כשהגיע היה מאוחר מדי. דן פונה במצב קשה לבית החולים ונפטר כעבור שעתיים. "זה היה שוק טוטאלי. לא יכולתי לעכל".

בלום מתאר הלוויה קשה. "הגיעו מאות אנשים שהתייפחו, לא האמינו איזו אבידה זו, פשוט חסר היגיון ובלתי נתפס. המשפחה שבורה", אמר. "בלוויה ירד האסימון. פתאום עומדים מול הקבר הטרי. זה היכה בכולם. בתור מאמן שאיבד תלמיד אני מרגיש שנגדע איבר בגוף שלי, זה עצוב מאוד”.

את אשתו הכיר דן עוד בגיל 8. אמו ספדה לו בלוויה וסיפרה שכבר אז אמר שהילדה הזו, סשה שראה על מגרש הטניס, תהיה אשתו. כשהיה בן 20 היא נענתה ומאז הם ביחד. השבוע היא ארזה את הבית בברוקלין, לקחה את ילדיהם הקטנים בני ה-3 וה-6 וחזרה בכאב גדול לישראל. "דן היה אבא למופת, מטאור בתחום הפיננסי, חבר טוב, בן אדם שהייתי יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות. זו אחת האבידות הכי טרגיות שאי פעם שמעתי עליהן. בן 36 והספיק לעשות הכל בחיים, חוץ מלראות את הילדים שלו גדלים".