שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    המיזם הרפואי החדש של פרופ' גבי ברבש: "המטרה - להכניס את השירות לפוליסות הביטוח"
    שנים התריע פרופ' גבי ברבש על התחזקות הרפואה הפרטית ופגיעתה בציבורית, ועכשיו הוא עצמו עובר לצד השני: מי שהיה המנהל המיתולוגי של איכילוב, מוביל מיזם רפואי פרטי. בראיון בלעדי מתייחס הרופא הוותיק למשבר בהדסה, מנתח את כשלי המערכת ומדבר על הצורך להכשיר מנהיגות צעירה בבתי החולים, הדמיון בין רופאים לטייסים והאפשרות שיהיה שר הבריאות

    פרופ' גבי ברבש (צילום: שאול גולן) (צילום: שאול גולן)
    פרופ' גבי ברבש(צילום: שאול גולן)

    40 שנה אחרי שהחל את דרכו במערכת הבריאות הציבורית בישראל, פרופ' גבי ברבש, לשעבר מנהל בית החולים איכילוב, חצה את הקווים ועבר אל חיקה של האויבת המרה ביותר שלה בשנים האחרונות – הרפואה הפרטית. המנהל הקשוח והקפדן, שעמד במשך עשרות שנים בראש אחד המרכזים הרפואיים הציבוריים הגדולים בארץ והתריע ללא הרף על התחזקות הרפואה הפרטית ופגיעתה בציבורית, בחר להקים, יחד עם שלושה מבכירי הרופאים הפנימאים בישראל, גוף פרטי שמעניק שירותי ניהול אישי למקרים רפואיים מורכבים.

     

    השירות שמציעים פרופ' ברבש וחבריו – "קונסיליום" (התייעצות) שמו – כולל ליווי לאורך זמן של מטופלים המתמודדים עם בעיה רפואית קשה, ניהול תהליך הבירור והטיפול הרפואי וגיבוש אסטרטגיה אבחנתית וטיפולית.

     

    "בכל השנים שבהן עסקתי בניהול במערכת הבריאות, נתקלתי שוב ושוב בצורך של אנשים שמישהו ינהל את הבעיה הרפואית שלהם", מסביר ברבש. "כמנהל בית חולים עסקתי בזה כמעט כל יום. אנשים שמתמודדים עם אבחנה מורכבת או מאיימת, נמצאים בלחץ. הם לא מכירים את השפה הרפואית ואת הנפשות הפועלות. במצבים כאלה טוב שיש מי שמתרגם עבורם את הדברים לשפה שהם יכולים להבין, ומנחה אותם איך להתמודד עם המציאות החדשה. אנחנו יושבים איתם, מחליטים יחד איזה בירורים לעשות, למי ללכת, למי להקשיב וגם למי לא. הרבה שנים חלמתי להקים שירות כזה".

     

    למרות שעד היום לא פירסמו ארבעת השותפים את השירות החדש שהם נותנים, הלקוחות כבר מתדפקים על דלתם. "זה רץ מפה לאוזן", הוא אומר. "לא בכולם אנחנו מסכימים לטפל. יותר משליש מהחולים שפנו אלינו דחינו, כי התרשמנו שהם מטופלים מצוין ושאין לנו מה לתרום להם. זו תעודת כבוד למערכת הבריאות הציבורית שלנו. יחד עם זאת, חשוב מאד שמי שמעוניין בשרות ייעוץ ולווי כזה, יפנו בשלב מוקדם של מהלך המחלה או הבעיה".

     

    זה שירות לעשירים בלבד?

    "יש מטופלים שאנחנו מלווים במשך שבועות וחודשים. זה עולה כסף, אבל עד עכשיו הלקוחות שלנו ממש לא היו מהאלפיון העליון. אנחנו נמצאים כרגע בדיונים עם מספר חברות ביטוח במטרה להכניס את השירות שלנו לפוליסות שלהן כחלק אינטגרלי. אני מאמין שבעתיד הלא רחוק נצליח להביא למצב שהשירות הזה יוצע לציבור בהיקפים גדולים בהרבה".

     

    יחד איתו שותפים בפרויקט החדש פרופ' שלמה ברלינר מאיכילוב, פרופ' ענת גפטר־גוילי מבילינסון ופרופ' יעקב נפרסטק מהדסה – כולם מנהלי מחלקות

    פנימיות. "רציתי שהשותפים שלי יהיו רופאים מאוד בכירים, שיש להם ניסיון משמעותי בניהול מקרים מורכבים, ושהם שירותיים", הוא אומר. "הקומבינציה הזו לא שכיחה. בכל בית חולים יש יחידים כאלה. בכוונה לא צירפנו אלינו אונקולוגים או כירורגים. לא רצינו בצוות המצומצם מישהו עם התמחות ספציפית, שיגיד מראש: 'את זה אני יודע לעשות לבד'".

     

    תן דוגמה למקרה שטיפלתם בו.

    "היה לנו מקרה של בחור צעיר ללא מחלות רקע שהתאשפז בגלל מה שנראה על פניו כמו סיבוך של שפעת עם חום ופגיעה בכליות. במהלך האשפוז התפתחה אצלו דלקת של אחד הפרקים. הרופאים בבית החולים טיפלו בקורטיזון נגד הדלקת ושלחו אותו הביתה, אבל בתוך זמן קצר מהשחרור כל הסימפטומים חזרו, והוא הגיע אלינו.

    "אחרי שלמדנו את כל מה שקרה לו במהלך האשפוז, עלינו על אבחנה שלא חשבו עליה בבית החולים: הבחור סבל מקדחת שיגרונית, מחלה דלקתית רב־מערכתית שמתרחשת אחרי זיהום בסטרפטוקוקוס. זו אבחנה נדירה בארץ, במיוחד בגילו של החולה המדובר. רואים אותה יותר בקרב ילדים. שלחנו אותו בחזרה לבדיקות בבית החולים, שם אישרו את האבחנה שלנו. הוא קיבל טיפול מתאים והבריא.

     

    "במקרה אחר הופנה אלינו גבר בן 65 לליווי ולבירור של שברים באגן, שאובחנו על ידי הרופאים שבדקו אותו כגרורות של סרטן הערמונית. הצוות שלנו למד מחדש את ההדמיות שהביא החולה והתברר שמדובר בשברי מאמץ ולא בשברים פתולוגיים. במקום ללוות את החולה לביופסיה, המלצנו לו לחזור על ההדמיה כעבור חודשיים. בבדיקה החוזרת התברר שהשברים בתהליך ריפוי, ואבחנת הסרטן הסופני ירדה סופית מן הפרק".

     

     (צילום: דנה קופל) (צילום: דנה קופל)
    (צילום: דנה קופל)

    איך המערכת הרפואית מקבלת את העובדה שרופאים מחוץ לבית החולים, בכירים ככל שיהיו, מתערבים בעבודתה ובאופן טבעי חושפים את כשליה ואת הטעויות שהיא עושה?

    "אנחנו נזהרים מאוד לא להתעמת עם המערכת. עדיין לא היינו במצב שבו חולה מבקש עזרה תוך כדי אשפוז. במקרה כזה, אם המערכת תרגיש לא בנוח, לא נתערב. לצוות שלנו יש קשרים מצוינים עם הרופאים המטפלים. לא נעשה שום דבר מאחורי גבם".

     

    האגו של המנהלים

    במשך כל הקריירה שלו נמנע ברבש באדיקות ממתן ראיונות אישיים. הוא התבטא בהרחבה רק בנושאים הקשורים לתפקידו כמנהל, וגם מזה ניסה לחמוק בשיטתיות בכל הזדמנות. אפילו על יצחק רבין ז"ל, המטופל המפורסם ביותר שנפטר בבית החולים שלו אחרי שנורה בכיכר, לא דיבר מעולם. "התפקיד שלי זימן אותי להיות שותף לכמה מהרגעים הדרמטיים והמכוננים של מדינת ישראל, ולא הרגשתי שזו סיבה בשבילי לככב בתקשורת", הוא מסביר.

     

    שנתיים אחרי שפרש מאיכילוב, הוא מוכן לראשונה לדבר על ניסיונו האישי במערכת הבריאות הציבורית בישראל, על העוצמות והחולשות שלה. "המערכת נותנת שירות טוב מאוד. רמת הרופאים במדינה טובה, והנגישות שלה מצוינת, הן בבתי החולים והן בקהילה", הוא אומר. "אדם שצריך ניתוח דחוף יקבל אותו מחר. זה נראה לנו מובן מאליו, אבל את לא מתארת לעצמך כמה קשרים אני צריך לפעמים להפעיל כדי לסדר תור בארצות־הברית, גם לאנשים שיש להם הרבה מאוד כסף. מצד שני, המערכת הזו חנוקה ועובדת תמיד תחת לחץ. אין מספיק ידיים עובדות, וגם המערכת הפרטית שואבת ממנה אנשים ואנרגיות".

     

    היום, כמתבונן מהצד, מהן, לדעתך, נקודות החולשה המרכזיות של מערכת הרפואה הציבורית בארץ?

    "לפני הכל, הפערים בין הפריפריה למרכז, לא רק בנגישות למרכזים רפואיים, אלא גם בזמינות של רופאים מומחים. זה דבר שקשה מאוד לטפל בו, כי באופן טבעי, המומחים מעדיפים לעבוד במקומות שיש בהם הפריה והעשרה מקצועית וגם כסף של רפואה פרטית. לכן, חייבים לאפשר לחולים מצפת נגישות לרפואה מתמחה במרכז כשהם זקוקים לכך. היוזמה של ליצמן להגיע על כך להסכמה עם קופות החולים, מבורכת. אפשר להגיע להסדרים כלכליים סבירים ולהפסיק לנצל את החולים ככלי משחק במאבק הזה בין בתי החולים והקופות. היתרון המקצועי בתחומים מסוימים של המרכז הוא נושא שאסור לנסות להסתיר אותו. במקביל, חייבים להנגיש את השירות בפריפריה. אין סיבה שחולה ממחניים ייטלטל לרמב"ם כדי לקבל טיפולי קרינה.

     

    "נקודה קריטית נוספת היא הקושי ההולך וגדל לאתר מנהלי מחלקות ראויים. הדור הקיים של המנהלים לא תמיד דאג לדור המשך. יש מנהלים עם אגו, שלא מגדלים תחתם יורשים. מנהל טוב נותן לאנשים מצוינים להתפתח לידו. זו אחריות של מנהלי בתי החולים לדאוג שזה יקרה. על כל אחד ממנהלי המחלקות שלי לחצתי לאורך השנים בעניין הזה. אמרתי להם, 'רבותיי, מי היורשים שלכם? את מי אתם מגדלים?' לא כולם עמדו בזה, אבל בכמה מחלקות הכשירו המנהלים יורשים ראויים לניהול. הבולטת בהם היא החטיבה הכירורגית באיכילוב".

     

    האשמה במצב הנוכחי, אומר ברבש, נעוצה לא רק במנהלי המחלקות, אלא גם בתחרות עם המערכת הפרטית, ששאבה באמצעות שכר גבוה את טובי הרופאים, שבמקום להשקיע בקידום הקריירה הציבורית והמחקרית שלהם נהו אחרי עגל הזהב הפרטי. בהסכם השכר האחרון של הרופאים, שנחתם ב־2011, התחייבה המדינה לממן משכורות גבוהות לרופאים מצטיינים, "פול־טיימרים", שיעבדו רק במערכת הציבורית – אבל לא עמדה בהתחייבותה.

     

    "בסופו של דבר", הוא אומר, "איכות המערכת נקבעת על פי איכות האנשים שעובדים בה. אם לא נשכיל לבחור את הרופאים הטובים ביותר ולגדל אותם, לא תהיה לנו מנהיגות רפואית. אבל בשביל זה צריך משאבים, שיאפשרו לנו לומר לרופא צעיר בשלבי הכשרתו הראשונים, 'אתה מתאים להיות מנהל. נבנה לך מסלול שיאפשר לך להרוויח יפה בתנאי שתתחייב רק למערכת הציבורית'. באיכילוב כבר יש היום כמה רופאים כאלה. אלה יהיו המנהיגים הבאים של עולם הרפואה הישראלי".

     

    ללא שינוי דרמטי בתחום הזה, מזהיר ברבש, איכות הרפואה בישראל תיפגע באופן קשה. "המדינה לא רואה מעבר לאופק של עוד שלוש־ארבע שנים, ולא מבינה שאם לא יהיה לנו דור כזה של מנהיגים, שמגדלים ומטפחים אותם מבעוד מועד, עוד עשר שנים נהיה בבעיה", הוא אומר. "צריך להקצות חצי מיליארד שקל לנושא הפול־טיימרים בידיעה שזה המחיר שחייבים לשלם כדי שהרפואה שלנו תיראה בעתיד כמו שצריך. זו משימה לאומית".

    ברבש לצד מנכ"ל הדסה זאב רוטשטיין (צילום: שאול גולן) (צילום: שאול גולן)
    ברבש לצד מנכ"ל הדסה זאב רוטשטיין(צילום: שאול גולן)

    גם העובדה שעד היום לא הצליחו להגביל את הקדנציה של מנהלי מחלקות לא בדיוק תורמת לאופק ההתקדמות המקצועי של המנהלים הפוטנציאליים. כיום, מנהל מחלקה מכהן בתפקיד מיום שמונה ועד פרישתו לפנסיה.

    "כל העיסוק בקציבת כהונות של מנהלים נגוע לדעתי בפופוליזם. אפשר לחשוב שיש תור של מנהלים ראויים המתחרים על תפקידי ניהול. אני לא מאמין שקציבת כהונה תשפר את ההון האנושי של המנהלים. צריך לתת למנהל טוב להמשיך בתפקיד כל עוד הוא מעוניין, ולאפשר למערכת נקודות יציאה מוסכמות שבהן אפשר יהיה להפסיק כהונה של מנהל שחוק".

     

    בצד השני של הסקאלה מתמודדת מערכת הבריאות עם משימה מורכבת נוספת: שימור הרופאים הצעירים והצורך לתמרץ אותם לתת מעצמם יותר למערכת. "הדור הצעיר הוא בעיניי הבטחה גדולה מאוד, כי הוא פחות חומרני מקודמיו", אומר ברבש. "אבל צריך שמישהו יקלוט אותו, יבין את מאווייו ויכוון אותו".

     

    "הרופאים הצעירים רוצים חיי משפחה עשירים ושעות פנאי. צריך לדעת לתפור נכון את החבילה בין האיזון שאליו שואף הדור הצעיר, למקצוע הרפואה שדורש השקעה והתמסרות טוטלית. אני יושב מדי פעם עם פורום מפקדי טייסות, שמתמודדים עם אותה בעיה. גם במקום הכי אתגרי והכי התנדבותי אנשים התחילו לשים גבולות. השאלה הגדולה היא איך מנהל משכנע רופא שבוחר לשים גבולות להיקף עבודתו, להשקיע יותר. המסקנה המשותפת שלנו הייתה שהדרך לסחוף אנשים כאלה היא לאתגר אותם עם משימות ותפקידים/אחריות שאינן חלק משגרת העבודה שלהם. אצלנו, בבתי החולים, זה העיסוק במחקר רפואי".

     

    הקהל השביר והשקוף הזה

    אחד האתגרים הקשים ביותר של בתי החולים בישראל הוא הטיפול בקשישים. החולים האלה, הקשים והחלשים ביותר, עוברים מסכת עינויים מרגע שהם מגיעים לחדר המיון ונתקעים בו שעות ארוכות, עד שהם מתאשפזים במסדרון של אחת המחלקות הפנימיות. חולה כזה מקבל את המינימום הטיפולי, הכולל אבחון בסיסי והתאמת טיפול ראשוני. תהליכים מורכבים ויקרים יותר נהדפים אל רפואת הקהילה. החולים הללו משוחררים מוקדם מדי הביתה, נופלים שוב למשכב וחוזר חלילה. מעגל קסמים עגום, שאין ממנו מוצא.

     

    "מערכת הרפואה הפנימית, שנושאת בעיקר הנטל של הטיפול בקשישים, מתפקדת בלחץ מתמיד, שביטוייו אשפוז קצר ושחרור מוקדם מדי והתנהלות בצוות חסר, בעיקר באחיות", מודה ברבש. "המצב שבו שמונה או עשרה חולים שוכבים באותו חדר אמנם נעלם מבתי החולים שלנו, אבל הזקנה תישאר במסדרון לנצח, מכיוון שכדי למנוע אשפוז במסדרונות, צריך לתכנן מערכת שעובדת בשגרה בתפוסה של 80 אחוז בלבד, כמו בכמה ממדינות אירופה, על מנת לאפשר ספיגה של שיאי אשפוז בקיץ ובחורף. לזה משרד האוצר של מדינת ישראל לא יסכים".

     

    המלונאות הגרועה בבית החולים, טוען ברבש, היא רק סימפטום לבעיה גדולה בהרבה. "אני חושב שהבעיה שלנו בטיפול בקשישים קשורה למחסור בחמלה של החברה בישראל, למחסור באכפתיות של המדינה, כולל של מערכת הבריאות, כלפי הקהל השביר והשקוף הזה. תיקון המצב חייב למצוא ביטוי בהקצאת משאבים. גם איכות הטיפול הירודה בבתי אבות היא, בין השאר, פועל יוצא של תקציבים דלים, המשליכים על איכות כוח האדם שניתן להעסיק בטיפול בזקנים. נדרשת כאן גם הכשרה של הצוות הרפואי וצריך לעודד אותו להקדיש את הקריירה שלו לטיפול באוכלוסיית הקשישים הן באשפוז והן בקהילה.

     

    "היום אין מספיק גריאטרים. הנהלות בתי החולים יכולות לעשות הרבה כדי לעודד רופאות ורופאים צעירים להקדיש את הקריירה שלהם לטיפול באוכלוסייה החשובה והגדלה הזו. באיכילוב, למשל, שלחנו רופאה מעולה להתמחות ברפואה פליאטיבית (רפואה תומכת של סוף החיים – ש"ר), והיא כבר תסחוף אחריה מתמחים טובים. רק בתי החולים יכולים להוביל להכשרת מנהיגות מקצועית־גריאטרית, וזו אחריותם".

     

    המלחמה בחיידקים

    גם בכל הקשור להתמודדות הכושלת של המערכת עם נושא הזיהומים בבתי החולים, הגובים מדי שנה את חייהם של אלפי חולים שנדבקים בחיידקים עמידים במהלך אשפוזם, וגורמים לסבל בלתי נתפס של אלפים נוספים – ברבש אינו איש בשורות.

     

    "המלחמה בזיהומים היא קודם כל במישור של משמעת היגיינה אישית של הצוות הרפואי והסיעודי, וקשה מאוד לאכוף אותה", הוא אומר. "הצוות מבין את הצורך ברחיצת ידיים, ולמרות שאתה מפזר מתקנים לחיטוי ידיים בכל מקום, עדיין יש רופאים או אחיות שניגשים למיטת החולה בלי לעשות את זה. אין תשובה טובה לדבר הזה. יש כל מיני טכנולוגיות מתקדמות שעוקבות אחרי אכיפת רחיצת הידיים, אבל זה מורכב ויקר מאוד. יש מקומות שעשו עבודה מצוינת בתחום הזה, כמו המרכז הרפואי סורוקה, וצריך לקחת מהם דוגמה".

     

    איך אתה מסביר את ההתנהגות הזו? זו זילות של חיי אדם? אדישות קיצונית לסבלם של החולים?

    "זה נובע מהאופי הישראלי, כולל של הצוות הרפואי והסיעודי, שמזלזל בנוהלי עבודה. אחד הנושאים שטיפלנו בהם באיכילוב היה זיהומים של צנתר מרכזי, שמחדירים באזור הצוואר. הגדרנו נוהל מסודר איך צריך להתלבש בזמן הפעולה, ואיך בדיוק עושים אותה כדי למנוע זיהומים, ועדיין שמענו על מקרים שהצוות עקף את הנהלים.

     

    "אבל לא פחות חשובה היא צפיפות המיטות שנכפית עלינו מלמעלה בגלל המחסור בהקצאת אמצעים. קשה להתמודד עם זיהומים במערכת אשפוזית מאוד צפופה. בסוף אין ברירה לדעתי, וצריך לשתף את החולים ולערב אותם בסיפור הזה. לומר להם 'קחו אחריות על בריאותכם ואל תיתנו לאף אחד לגעת בכם בלי לרחוץ ידיים".

     

    מכוער ואכזרי

    בספטמבר 2015 קיים ברבש בעצמו את מה שהוא מטיף לו. שנה לפני המועד המתוכנן הודיע בצעד חריג ומפתיע כי הוא פורש מניהול איכילוב ומפנה את מקומו ליורש שהכשיר וטיפח במשך שנים – פרופ' רוני גמזו. גם ברגע הלא פשוט והמאוד פרטי הזה בחר לתת דוגמה אישית. הוא נפרד מהמקום שהיה ביתו במשך 22 שנים, רוב חייו המקצועיים, בצנעה, בלי רעש וצלצולים, והתעקש לבטל את מסיבת הפרידה הגדולה שמוקיריו ביקשו לארגן עבורו. בנאום הפרידה המרגש שנשא בטקס הפרידה שנערך עבור עובדי בית החולים בלבד, אמר בדמעות: "הבית הזה, שבנינו יחד, יקר לי מאוד. אני מפקיד בידיך, רוני, פיקדון שאין יקר לי ממנו".

     

    "עזבתי, קודם כל, מפני שרוני היה מוכן", הוא אומר. "היה לי חשוב לעזוב כשאני מחליט, וגם לסמן למערכת שכשיש מחליף בשל, אין טעם להחזיק בקרנות המזבח. צריך לדעת למתוח קו על העבר וללכת הלאה. זה נכון גם לגבי מנהלי מחלקות. זה לא פשוט למנהל בכיר, שיש לו כוח אדיר בידיים, להפוך יום אחד לפנסיונר, אבל יש חיים אחרי, וזה מה שביקשתי להראות".

     

    בשנים האחרונות הוזכר שמו של ברבש לא פעם כמועמד לתפקיד שר הבריאות. "בפנטזיה השתעשעתי בזה", הוא מגלה. "אפילו ניהלתי דיונים עם כמה גורמים פוליטיים, אבל זה לא הבשיל, מכיוון שצריכה להיות קונסטלציה מאוד מיוחדת כדי שאחליט ללכת על זה. כוחו של ליצמן, פרט לכך שהוא מנהל טוב, נובע מכך שהוא בא ממפלגה שהיא לשון מאזניים. אנשים מתחתיו וגם מעליו יודעים לא להתעסק איתו. אותי מעניין לחולל שינוי אמיתי, ואם לא יהיה לי הכוח לעשות שינוי כזה, אין לי מה לחפש שם".

     

    בדרך עלה שמו גם כאחד המועמדים לנהל את בית החולים הדסה, שנמצא בקשיים כלכליים, אבל הוא לא היה מעוניין בתפקיד. בסופו של דבר מונה לתפקיד מנכ"ל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, שמצוי בסכסוך קולני ומתמשך עם חלק מרופאי בית החולים.

     

    אתה בוודאי נושם לרווחה שלא הסתבכת בעסק הזה.

    "הייתי מוכן לקחת על עצמי את הדסה רק אם אבוא בתור כונס, שאין עוררין על החלטותיו. אחרת לא היה לי שום סיכוי להצליח. רוטשטיין שונה ממני. עם האופי שלו, הוא יעשה שם סדר. אני לא מקבל את הביקורת עליו. אפשר להתווכח על הסגנון שלו, אבל אסור לשכוח שהוא נקרא להבריא את הדסה, על התרבות הארגונית הבעייתית שהתפתחה בה, שהביאה את ספינת הדגל של הרפואה בארץ אל עברי פי פחת. אי־אפשר להוביל שינוי דרמטי כפי שנדרש שם בלי לקבל החלטות קשות, שבחלקן הן לא פופולריות. מהיכרותי את המערכת, אין מתאים ממנו להוביל מהפך כזה".

     

    הצדק איתו, לתפיסתך, גם בפרשת המחלקה ההמטו־אונקולוגית לילדים, שנמשכת כבר חודשים ארוכים?

    "עיקר הביקורת שלי במקרה הזה מופנית למנהל המחלקה. אם כמנהל אינך יכול לחיות מצפונית עם החלטה כזו או אחרת של מנהל בית החולים שלך – תילחם בה או תניח את המפתחות על השולחן ותזוז הצידה. הוא גם היה יכול לנהל מאבק על תוספת תקנים ופיתוח תשתיות המחלקה שלו מה שהיה מאפשר לו לתפקד בתנאים רפואה סבירים. במצב שנוצר, – ברור לי שהיה מקבל הכל. אבל להוביל התפטרות מחאה של כל הרופאים שלך מול ההנהלה, ולנטוש ילדים שבאחריותך כשאתה יודע שאין לילדים האלה שתלויים היום בך, בחייהם, פתרון סביר אחר – זה מהלך מכוער ואכזרי".

     

    המקום הנכון

    ברבש מקדיש היום חלק ניכר מזמנו למכון ויצמן, שם הוא מנהל את שיתוף הפעולה המדעי־קליני. בין השאר, הוא מעורב בשיתוף פעולה ראשון מסוגו בין המכון לקופת חולים כללית, במסגרתו מנתחים שני הגופים את בסיס הנתונים הממוחשב הענק של הקופה, והמכון מבצע בדיקות גנטיות מתקדמות של חולים במחלות שונות, בהן סרטן וסוכרת, על מנת לזהות גורמי סיכון האחראים להתפתחותן ולפתח שיטות מתקדמות של רפואה מותאמת אישית.

     

    אחרי עשרות שנים בתפקידי ניהול בכירים, מרוחקים ממיטת החולה, הפרויקט החדש שלו מחזיר את ברבש, פנימאי בהתמחותו, אל עמדת הקלינאי, הרופא המטפל.

     

    האם, בסופו של דבר, השירות החדש שאתה ושותפיך מעניקים הוא לא אבחון רפואי פרטי, שעומד בניגוד מוחלט לכל מה שהטפת לו כל השנים, ושהמערכת הציבורית, שאתה היית מראשיה, מתיימרת לספק לכל תושב בישראל, באופן שוויוני ובחינם?

    "המציאות היא שכל מערכת בריאות, מצוינת ככל שתהיה, לא רק בישראל, איננה מסוגלת לתת את תשומת הלב ואת הזמן שנדרשים לטיפול במקרים מורכבים. כל אחד נותן מה שהוא יכול, אבל עדיין, תשומת הלב העודפת נותנת יותר ביטחון, ובסופו של דבר גם טיפול יותר טוב, וסיכוי למנוע טעויות".

     

    מה תאמר לאלה שיאמרו שמכרת את עקרונותיך תמורת כסף?

    "בנשמתי אני עדיין איש המערכת הציבורית. כל חיי היו שם, ואני מאמין שזה המקום הנכון לעשות בו רפואה. יחד עם זאת, עם פרישתי אני רוצה ליצור שירות חדש עם ערך משמעותי גם אם כרגע הוא עולה כסף, ואני עושה את זה במצפון נקי לגמרי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים