סיפור שמתחיל בגופה

"קיבלתי טלפון וביקשו ממני להגיע ולזהות גופה של מישהו שנקרא תומאס איינדה. לאחי היה כמעט אותו שם, פרנסיסקו תומאס איינדה ובאותה תקופה לא ידענו איפה הוא. הוא הצטרף לאיזו כת וניתק קשר עם המשפחה. הייתה לי תוכנית טלוויזיה באותם ימים ובגלל ששם משפחתי גם איינדה, הם קישרו בינינו. הגעתי לחדר המתים במחשבה שאני הולכת לזהות את גופתו של אחי ולהקלתי הרבה, זה לא היה הוא". כך פותחת הסופרת הצ'יליאנית איזבל איינדה את שיחתנו. האמת היא שזה לא מפתיע בהתחשב בקורות חייה שכוללים ניסיונות התנקשות, גלות, טרגדיות, פרידות וגם תהילה והצלחה גדולה שהגיעה בעקבות הכתיבה, שהצילה אותה ברגעים הכי קשים.

מי שנחשבת כיום לסופרת הלטינית הנקראת ביותר בעולם, עם ספרים שתורגמו ל־37 שפות, נולדה לפני 74 שנים בלימה, לתומאס איינדה, שעבד בשגרירות צ'ילה בפרו. כשהייתה כבת שלוש נטש האב את המשפחה והקים לעצמו משפחה חדשה. הפעם הבאה בה איינדה ראתה את אביה, הייתה באותו חדר מתים אליו הובהלה. "אני באמת חשבתי שאני הולכת לראות את אחי. לא ידעתי בכלל איך אבא שלי נראה כי אחרי שנטש אותנו, לא נשארה תמונה אחת שלו בבית. התקשרתי לאבי החורג שהכיר אותו והוא בא ואמר: 'זהו אביך'. הסתבר שהוא מת מהתקף לב ברחוב".

אבא שלך לא ניסה ליצור איתך קשר כל השנים, כשהיית כבר מפורסמת?

"לא, הוא מת לפני שהתחלתי לכתוב ספרים והתפרסמתי. הייתי אז בשנות ה־30 המוקדמות לחיי, עבדתי כעיתונאית. לא היה לי כל רצון או צורך למצוא אותו. גם כשראיתי אותו בחדר המתים, לא הרגשתי כלום. נכון שזו הייתה הגוויה הראשונה שראיתי בחיי, אבל הוא היה עבורי אדם זר. אמי מעולם לא דיברה עליו. ידענו שהוא חי איפשהו ושיש לו משפחה וילדים, אבל למדנו לא לדבר עליו כי זה הרגיז את אבי החורג. ידענו שזה טאבו. אמא הוציאה את כל התמונות שלו מהבית וכל זכר לכך שהוא היה שם פעם, אז מותו לא השפיע עליי בצורה זו או אחרת".

עם הנשיא אובמה, מקבלת את מדליית החירות

הזיכרונות שלי מלבנון

בשנת 1953 נישאה אמה מחדש לרמון הוידוברו, דיפלומט שנשלח לעבוד בשגרירות צ'ילה בבוליביה ולאחר מכן לביירות, לבנון. "נסענו באותה תקופה הרבה באזור המזרח התיכון, וביקרנו גם בישראל. זו הייתה תקופה מרתקת מבחינתי. לצערי, לא למדתי ערבית כשגרנו בלבנון כי למדתי בבית ספר אנגלי. באותם ימים לבנות לא היו הרבה בחירות וגם לא חיי חברה. הלכנו לבית ספר ומשם בחזרה הביתה. לא היה לי הרבה מה לעשות חוץ מלקרוא. אז קראתי הרבה וכל הספרים האלו שקראתי יצרו את הבסיס לעולמי הספרותי".

שנים מאוחר יותר, בחזרה בצ'ילה, איינדה נישאה בגיל 20 וגידלה שני ילדים, בן ובת, ופיתחה לעצמה קריירה כעיתונאית במגזין פמיניסטי, מארחת תוכנית טלוויזיה וגם מתורגמנית של ספרים מאנגלית לספרדית. בשנת 1973, לאחר ההפיכה הצבאית בצ'ילה שהעלתה את אוגוסטו פינושה לשלטון, השתנו חייה. בן דודו של אביה, סלבדור איינדה, שכיהן כנשיא צ'ילה והחזיק בדיעות סוציאליסטיות נמנה על מתנגדי השלטון החדש ונרצח. בעקבות כך מצאה המשפחה את עצמה ברשימת המבוקשים ונמלטה לוונצואלה, שם נשארה 13 שנים. "בשנת 1981 קיבלתי טלפון לקראקס שהודיע לי שסבי בן ה־99 גוסס. רציתי לראות אותו אבל לא יכולתי להיכנס בחזרה לצ'ילה, אז ישבתי וכתבתי לו מכתבים והמכתבים האלו הפכו בהמשך לספר בית הרוחות", היא נזכרת.

היה זה ספרה הראשון שפורסם ב־1982 והפך לרב מכר סנסציוני בכל העולם, זכה לשבחי המבקרים וסימן את תחילת דרכה הספרותית של איינדה. הספר תורגם ל־37 שפות, מכר מיליוני עותקים ואף עובד לסרט קולנוע בכיכובם של מריל סטריפ, ג'רמי איירונס וווינונה ריידר.

כיום היא יודעת שבזכות הניתוק הזה ממולדתה, הרוויחה את האני הכותב שלה. "אני לא חושבת שהייתי הופכת לסופרת אם לא הייתה מתרחשת המהפכה הצבאית בצ'ילה ב־73'. הייתי עיתונאית באותם ימים ודי מאושרת אבל כאשר ברחנו ולא יכולתי למצוא עבודה כעיתונאית בוונצואלה, התחלתי לכתוב ספרים. נזכרתי במה שהמשורר פאבלו נארודה אמר לי כשראיינתי אותו: 'יש לך דמיון טוב מדי מכדי להישאר עיתונאית. את צריכה להיות סופרת'. בנוסף, מה שתורם ליכולת הכתיבה שלי זו העובדה שבמשך כל חיי הייתי זרה. גרתי במקומות רבים בעולם, בתחילה כבתו של דיפלומט שנשלח בשליחות המדינה למדינות שונות, אחר כך כפליטה פוליטית בוונצואלה והיום אני מהגרת, כאן בארה"ב. אני חושבת שהחוויות שחוויתי בדרך, נתנו לי מספיק חומר לאין ספור ספרים".

אפרופו היותה מהגרת בארה"ב, לפני שלוש שנים זכתה לקבל את מדליית החירות מהנשיא אובמה, רגע שהיא מתארת כמרגש במיוחד. "זה הכבוד הגדול ביותר שאזרח יכול לקבל במדינה. כולם דיברו אז על מעמדם של המהגרים בארה"ב וכמהגרת זה היה מאוד משמעותי עבורי". ואפרופו מדליות, בשנת 2006 היא זכתה לכבוד יוצא דופן הייתה אחת ממדליקי המשואות באולימפיאדת החורף בטורינו.

קראתי שאת מתחילה לכתוב כל ספר חדש ב־8 בינואר, התאריך בו התחלת לכתוב גם את בית הרוחות.

"נכון. כולם יודעים שב־8 בינואר אי אפשר לתפוס אותי כי אני מתחילה ספר חדש. הספר הראשון שלי הצליח כל כך, שהחלטתי שזהו התאריך בו אתחיל לכתוב כל ספר חדש בתקווה לחזור על ההצלחה של ספרי הראשון".

"אם לא תכתבי, תמותי"

בדצמבר 1992 כשהיא כבר סופרת מפורסמת ומוערכת בכל העולם, נחתה עליה טרגדיה נוראית כאשר איבדה את בתה פאולה, שנפטרה בגיל 29 כתוצאה מסיבוך רפואי. בזמן שבתה שכבה בבית החולים, כתבה לה אמה מכתבים כדרך להתמודד עם הכאב הנורא. שבועות ספורים לאחר מותה, הגיע היום בו איינדה הייתה אמורה להתחיל לכתוב ספר חדש, אך היא לא הרגישה שהיא מסוגלת לעשות זאת. הכאב היה טרי מדי. "אמא שלי שאלה אותי: 'איזבל, את לא מתחילה לכתוב?' עניתי לה: 'השתגעת? איך אני יכולה לכתוב?' לא היה לי ראש לכתוב, אבל אמי התעקשה ואמרה: 'אם לא תכתבי, תמותי'. הדבר היחידי שיכולתי לכתוב אז, היה על פאולה. אמי הביאה לי את כל המכתבים שכתבתי אליה בזמן שבתי היתה בבית החולים שהיו מסודרים בסדר כרונולוגי וביחד עם המכתבים שכתבתי לבתי, ישבתי לכתוב את הספר על פאולה".

עד כמה כתיבת הספר עזרה לך להתגבר על הכאב הנורא?

"אני חושבת שעבורי, כתיבה הייתה תמיד דרך להבין דברים. זה עזר לי להבין ולקבל מה שקרה לבתי ואיכשהו לשים גבול לצער. הרעיון כשאתה כותב הוא שאתה צריך לבחור את הרגשות עליהם אתה רוצה לספר ועל ידי כך, אתה גם שם להם גבול. באותה תקופה הכאב פלש לכל תחום בחיי ודרך כתיבת הספר הבנתי שנכון שעברתי טרגדיה איומה, קרו גם דברים טובים. שני נכדים נולדו לי, היו לי את בני, בעלי, אמי. היו הרבה דברים לשמוח עבורם. תודות לכתיבה, הצלחתי בסופו של דבר להבחין בדברים הטובים ולתת להם מקום בתוכי".

אבל הטרגדיות לא עצרו כאן. בעלה השני, ווילי גורדון, לו נישאה ב־1988, היה עורך דין אמריקאי מסן פרנסיסקו. השניים היו נשואים במשך 28 שנים עד שהתגרשו לפני כשנתיים. "חשבתי שזה יהיה רומן קצרצר, אבל התאהבתי בו כמו בת טיפש־עשרה והייתי כבר בת 45". לגורדון היו שלושה ילדים, שכולם הפכו מכורים לאלכוהול וסמים, שניים מהם, בת ובן, נפטרו.

"אומרים שהצער הגדול ביותר עבור כל אדם הוא לאבד ילד, ואנחנו איבדנו שלושה. מעט מאוד זוגות יכולים להתגבר על כך. התאבלנו על מות ילדינו בצורה שונה, אך גם המוות שלהם הגיע בצורה שונה. לאחר מות בנו, ווילי הפך למאוד מדוכא ומרוחק מהכל. הוא נסגר רגשית מכולם, זה שבר אותו. אני חושבת שזה השפיע על מערכת היחסים שלנו. אנחנו עדיין ידידים טובים ואיכפת לי ממנו מאוד. הוא נמצא היום עם אישה חדשה שפשוט מושלמת עבורו. הוא מכיר אותה מאז התיכון. אני מאוד שמחה בשבילו".

האם גם על משבר הגירושים התגברת בעזרת הכתיבה?

"הרבה פעמים כשאני יושבת לכתוב, אני חושבת שאין לסיפור שום דבר עם חיי ורק כשאני מסיימת לכתוב, אני מבינה שיש לסיפור הכל עם חיי, רק שלא הייתי מודעת לכך. למשל, כשסיימתי לכתוב את "המאהב החשאי", הייתי פרודה בת 70 והיום אני יודעת שהספר נכתב על כל השאלות ששאלתי את עצמי באותן השנים כמו למשל מדוע אהבה נגמרת? האם אהבה יכולה להחזיק מעמד? האם אפשר לאהוב בגיל מבוגר? האם ניתן למצוא רומנטיקה כשאת בשנות ה־70 לחייך, או האם אני אמורה להישאר לבד במשך שארית חיי".

אז אולי תחפשי אהבה באתרי היכרויות? זו הדרך היום.

"ומה אני אכתוב בכרטיס שלי? לטינית נמוכה וסבתא מחפשת בן זוג? למזלי, ביוני של השנה שעברה, גבר שמע אותי בתוכנית רדיו ושלח אליי אימייל למשרד וכך התחלנו להתכתב במשך חודשים עד שנפגשנו באוקטובר האחרון ויש לנו יחסים מאוד רומנטים ואוהבים. למרבה הצער, הוא גר בניו־יורק היכן שהוא עובד כעורך־דין, אבל נתמודד עם זה. בכל מקרה, אני לא לבד ואני יודעת שאהבה אפשרית בכל גיל".