כשההקפדה על אוכל בריא הופכת לאובססיה
כולנו היינו רוצים להקפיד על תזונה בריאה ונכונה ולחיות על פי העקרונות הללו אבל מה קורה כשההקפדה הופכת להיות אובססיה. מתי זה עלול לקרות ולמה חשוב לזהות את הפרעת האכילה הזו?
מה קורה כשהפרעות אכילה מתחילה בילדות?
בעידן שלנו, מדובר רבות על חשיבות התזונה הנכונה. מעודדים אותנו לאכילת אוכל טבעי ולא מתועש, אוכל אפוי ולא מטוגן, להפסיק לאכול בשעה מוקדמת ("בלי נשנושים מול הטלוויזיה") ועוד היד נטויה.
ישנו גם הז׳אנר הטבעוני והצמחוני התופס תאוצה והמודעות אליו גוברת והוא כולל בתוכו הגבלות על מיני מזונות רבים. אנשים מאמצים לעצמם תזונה בריאה וטוב שכך.
לא קראתם את הפרקים הקודמים בסדרה?
הפרעת אכילה והקשר שלה לביטחון העצמי שלכם
כשהפרעת האכילה מגיעה מהפחד של הילד מהתבגרות
אלא שלפעמים הרצון בתזונה בריאה הופך לאובססיבי. ההקפדה הופכת לנוקשה. ההתמדה לכוח מניע של מרדף בלתי פוסק אחרי חוקים וכללים אישיים, להשגיות שבלתי אפשרי באמת לעמוד בה.
זה הרגע שבו הרצון בתזונה בריאה הופך להיות הפרעת אכילה. יש המכנים אותה "אורתורקסיה" (ביוונית: אורתו= נכון, אורקסיס= תיאבון). היא אינה קיימת בספר הדיאגנוזות הפסיכיאטריות (בניגוד להפרעות אכילה כמו אנורקסיה, בולימיה או אכילה זללנית למשל), אבל היא קיימת במציאות.
חרדה מכל אוכל ש"אינו בריא"
האורתורקסיה מתעתעת כיוון שבמבט ראשון האכילה הבריאה של הסובלים ממנה אינה נראית חולנית כלל וכלל, היא אפילו מעוררת ברבים מאיתנו קנאה. היינו "מתים" לאכול נכון, מסודר, מאוזן, טבעי, בריא.
עבור האנשים הסובלים מאורתורקסיה, מזון אחר מזה שהוגדר על ידם כ"בריא" הופך להיות מוקצה, אסור, מעורר אימה וחרדה. כל "מעידה" מהחוקים הנוקשים מעוררת תחושות אשמה קשות, ייסורי מצפון ולפעמים גוררת אחריה אף ענישה עצמית.
במקביל, הם מקבלים כוח, מן תחושת נעלות וטוהר מעצם עמידתם בכללי התזונה הייחודית והמחמירה שלהם, אלא שזו "מתנפצת" במוקדם או במאוחר.
בפועל ההפרעה הזו מתבטאת בעיסוק מוגזם, אובססיבי וכפייתי באוכל, עד כדי פגיעה בשגרת החיים. אנשים האלה לא מדברים על רצון בירידה משקל ואינם מתלוננים על מראם וגופם, כמו שקורה בהפרעות האכילה המוכרות יותר. הם לא סופרים קלוריות ולא מגבילים כמויות של מזון כמו בהפרעות האכילה האחרות.
אבל הסבל הוא אותו סבל.
העיסוק באוכל ("הבריא") תופס חלק גדול מהזמן - הן מבחינת מחשבות ("האם הארוחה שאכלתי עכשיו היתה מספיק בריאה"?) והן מבחינה קונקרטית (עורכים קניות רק בחנויות טבע ייחודיות ולא בסופר הקונבנציונלי, מקדישים זמן רב להכנת המזון בעצמם בבית, לפעמים אפילו לגידולו בביתם וכד׳).
אכילה ספונטנית בחברותא אינה מתאפשרת כיוון שכמעט באף מקום הם לא יצליחו למצוא את המזון המדויק שעונה על כל הקריטריונים שהפכו להיות מצומצמים ונוקשים מאד. ההוצאות הכספיות על אוכל כמובן עולות, לפעמים עד כדי סכומים לא הגיוניים.
הקשרים החברתיים נפגעים גם הם. זאת כיוון שכל מפגש חברתי הכרוך באוכל (ויש הרבה כאלה) הוא בבחינת בלתי אפשרי, וכיוון שהדעות שלהם ביחס למזון כל כך נחרצות וכל עמדה אחרת משלהם (גם אם ממי שהיה פעם חבר/ה טוב/ה!) זוכה לזלזול ובוז, מה שמן הסתם גורם להם לריחוק וחוסר סבלנות. הם לא נהנים לבלות עם אחרים וההפך.
חשוב לשים לב
נכון, לא תמיד יש להפרעה הזו השלכות בריאותיות מסוכנות כמו בהפרעות האכילה האחרות (כי הסמפטומים שלה לא בהכרח יביאו למשל לתת משקל על כל הסיכונים הכרוכים בו, או לנזקים הנגרמים מהקאות), אבל יש בו סכנות אחרות ויותר מכך- הסבל הוא עצום, משפיע ופוגע בכל תחומי החיים.
וגם, קיים סיכון שההקפדה הנוקשה המאפיינת את האורתורקסיה תתגלגל ותהפוך להפרעת אכילה אחרת, "רשמית".
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות (M.A), מומחית בטיפול בהפרעות אכילה וקשיים רגשיים שונים
לפנייה לכתב/ת 
