דמעות של אושר: טירז פור פירז סחפו את הקהל
לפעמים קשה לראות את גיבורי המוזיקה שלנו מזדקנים לנגד עינינו. אבל טירז פור פירז הוכיחו שיש שירים שאפילו הזמן לא יכול לגעת בהם, ושיש דרך נכונה ואצילית להתבגר בחן ובכבוד. עם להיטים כמו "Shout" ו-"Mad World", וגם עם מילים חמות לקהל, ההרכב הוותיק שלף את כל התותחים הכבדים - והזכיר שלניסיון אין תחליף
את ההופעה הראשונה שלהם אי פעם בישראל פתחו אמש (ד') טירז פור פירז עם כל התותחים הכבדים. שניות ספורות לאחר שעלו רולאנד אורזבל וקורט סמית' אל במת היכל מנורה מבטחים, כבר הדהדו ברמקולים צליליו הראשונים של "Everybody Wants to Rule the World", אחד הלהיטים הגדולים בקריירה המפוארת שלהם. מספר רגעים אחריו הגיע "Secret World" החדש (יחסית), ואחריו בסדר עוקב גם "Sowing the Seeds of Love" ההמנוני ו"Pale Shelter" – כולם ביצועים מצוינים לקלאסיקות הפופולריות ביותר של ההרכב הוותיק.
התחלה אפקטיבית, אין ספק, אבל גם כזו שהעלתה מיד מספר סימני שאלה. שהרי בזבוז כל כך גדול של תחמושת בשלבים כה מוקדמים של הערב יכול לעלות לאמן במחיר של אובדן קהל ועניין בהמשך, כשרגעי התעלות הנפש מאחוריו ולפניו בעיקר שממה. באופן מעניין, ואולי זו הזכות השמורה להרכבים שבנו רפרטואר מרשים ומגוון, זה לא קרה אתמול. את הארטילריה הכבדה שמרו אורזבל וסמית' להמשך, ועשו בה שימוש נכון, אפילו מדויק, לאורך ערב שלם. והקהל הישראלי, שמילא בהמוניו את האולם (במופע שנמכרו אליו כל הכרטיסים, ברוח הקיץ הנוכחי) הגיב בהתאם.
כמובן שזה עוזר כשניכר שהמוזיקאים שעל הבמה באמת נהנים להיות כאן, וחקרו את המקום מספר ימים טרם ההופעה. "אנשים יפים של תל אביב", אמר סמית' בפתח דבריו הכנים לקהל. "אנחנו לא יכולים להסביר לכם כמה זה חשוב לנו לבוא ולהופיע בישראל סופסוף. אני לא ממש בטוח למה לא באנו לכאן לפני כן, אם להיות כנים איתכם. אני יודע שהמון אנשים חיכו הרבה זמן לראות אותנו. אז אנחנו כאן!".
בהמשך הם גם הבטיחו לחזור "כמה שיותר מהר, לפי התגובה שלכם הערב", וניפנפו בדגל ישראל. אם הצלחה ובאזז סביב הופעה הם אינדיקטורים, והם אכן כאלה, נראה שזה יקרה לא בעוד הרבה זמן. אבל פרובינציאליות בצד, טירז פור פירז היא לא רק מכונה של להיטים כמו שהיא צמד מוזיקאים שמבינים דבר או שניים בבניית סט-ליסט נכון. גם הם מבינים שהחלק החשוב והמשמעותי ביותר בקריירה שלהם היה זה שקדם לפירוק ב-1991, ובהתאם לכך - חלק הארי של הערב מורכב מהקלאסיקות.
כן, פה ושם יהיו גם הבלחות של חומרים חדשים יותר, כמו שיר הקאמבק שלהם מ-2004 "Everybody Loves a Happy Ending", או "Closest Thing to Heaven". אלו גם היו הרגעים הפחות מעניינים בערב וניכר שהקהל לא מוצא בהם הרבה עניין, אבל גם להם יש תכלית. אף אחד לא רוצה להתפלש בעבר שלו יותר מדי, ויתכן שטירז פור פירז רוצים להצדיק את הקיום שלהם ב-2017 בזכות חומרים מהעשורים האחרונים. זה עניין לגיטימי, בסך הכל, כל עוד הוא לא משתלט על הערב, ומפוזר בחכמה בין רגעי שיא מזן "Change", הסינגל הרביעי של הלהקה מאלבום הבכורה שלה, או "Mad World" שאכן הוציא את הנוכחים מדעתם.
על הסאונד של מנורה-מבטחים יש עוד מה לדבר, אבל בכל הנוגע לאיכות הביצוע, קשה להגיד שהשניים גרעו מיכולותיהם של הצמד, במיוחד של רולנד, שגם מבחינת מראה לא השתנה יותר מדי. יש משהו מכובד בהרכב שמבין את מקומו, מכיר את קהל המעריצים שלו ויודע לרצות אותו. זה קורה לפעמים שהרכבים ותיקים מתעקשים להרבות בביצוע החומרים החדשים והפחות אהודים שלהם, כמו מנפנפים באיזושהי רלוונטיות מדומיינת.
אבל "דמעות לפחדים", כמו שאהבו לקרוא להם כאן, מתמקדים בקיים והמבוסס, ולאורך שעה וחצי של הופעה מוכיחים שגם אם היצירתיות והשירים הגדולים באמת הם אלו שאמן יוציא בצעירותו, בכל הנוגע לאיכויות בימתיות - לשנים ולקילומטראז' יש ערך גדול. ככה זה כשאתה על הבמה יותר מ-30 שנה. השירים האייקונים כבר מאחוריך, אבל אם אתה חכם תדע לשכלל אותם וללטש את יכולות הפרפורמנס שלך.
קצת לפני "Head over Heels" הם מבצעים גרסה משלהם (אם כי די זהה למקור) ל"Creep" של רדיוהד - אותם רדיוהד שיגיעו לפה בעוד שבועיים וסביר להניח שלא יטרחו להיזכר בו (על אף שבהופעותיהם האחרונות הוא דווקא נוכח). כן, מדובר בטחון שבשירי הלהקה, אבל הקהל באולם נראה כמעריך את המחווה, מצטרף בשירה והופך גם קאבר לשיר די משעמם לרגע מיוחד, שמחליק בטבעיות אל "Advice for the Young at Heart".
זוכרים את התחמושת מתחילת ההופעה? ובכן, לטירז פור פירז נותר עוד לא מעט ממנה, והם מחכים להדרן כדי לשלוף את התותחים הכבדים, בדמות "Woman in Chains" ואיך לא - "Shout", אולי השיר הנכון ביותר לסגור איתו הופעה, בביצוע שהמילה "סוחף" לא תעשה עמו צדק.
טיר פור פירז הגיעו לישראל כ-35 שנה אחרי שפרצו. הם היו אחד מהרכבי הרוק המצליחים בשנות ה-80', להקה שהצליחה לזקק ליצירתה את הצליל, הגישה ורוח הזמנים של שנות ה-80', בצדדיה היפים. השירים שלהם ארוכים, מפוארים ואפיים, מהסוג שלא עושים כמוהו יותר היום. אתמול בלילה הם הוכיחו שלוותק ולניסיון אין תחליף, יש שירים שגם הזמן לא נוגע בהם, ויש דרך נכונה, ראויה ואצילית אפילו, להתבגר בכבוד ובחן. מי שחשש לחזור הביתה בדמעות שלפעמים מתלוות לצפייה בגיבורים שלך קמלים לנגד עיניך, זכה לראות את הפחד מתפוגג לנגד עיניו.
