דון בריון
רגע לפני שיצא הנשיא למפגש המסקרן עם פוטין, הוא הספיק שוב, לצייץ ולעורר עוד סערה שחשפה את הפערים העמוקים בחברה המקומית. מי באמת הבריון בסאגה שמשרטטת מחדש את הנורמות האמריקאיות?
בשבוע שעבר, בין מלחמות על ביטוח הבריאות, למתח הגובר באסיה או רפורמות בתחום האנרגיה, מה שעניין את כולם, יותר מכל, היה גשם הציוצים של הנשיא טראמפ בכל הנוגע לתקשורת. ממורנינג ג'ו ומתיחת הפנים המדממת, להיאבקות של הנשיא מול הלוגו של סי.אן.אן.
אף אחד לא ממש התעסק בהשלכות של העברת או אי העברת רפורמת הבריאות החדשה בסנאט, לא ממש דיברו על המפגש עם הנשיא החדש של דרום קוריאה או העובדה שהיה זה שבוע האנרגיה החגיגי. כולם דיברו על כן או לא לטוויט כזה או אחר. מי מגנה או מי תומך, ובעיקר מה כל הרעש הזה מסביב מסמל.
היו שטענו שמדובר במסכת איומים והפחדה, העלבה והכפשה והיו כאלו שטענו שמדובר בהגנה עצמית, בנשיא שמנסים להפיל ולהשפיל, אבל הוא לא ישב מנגד וישחק במשחק הפוליטיקלי קורקט.
בריונות היא מילה שחזרה על עצמה לא מעט. מיהו בעצם הבריון בסיפור הזה? התקשורת המוגדרת כליברלית וגדולה ששמה לעצמה מטרה להוריד את הנשיא או שמא הבריון הוא אותו הנשיא שעומד מולה? כנראה שכדי לענות על השאלה הזו, כדאי לנו להתרחק מדעות ולחזור לכמה עובדות, להיזכר בקווים לדמותו של בריון.
באתר nobullying.com, שרטטו כבר לפני כמה שנים, קווים לדמותו של בריון בעולם המבוגרים, בעיקר ברשת.גיל, הם טוענים, אינו אינדיקציה לבגרות. לטענתם, בריונות בגיל מבוגר בדרך כלל מגיעה מאלו שהיו בריונים גם בילדות או לחילופין מאלו שסבלו מבריונות בגיל צעיר.
בריונות מבוגרת באה לידי ביטוי בין השאר באימפולסיביות. הבריון המבוגר אינו נוטה לתכנן את ההתנהגות הזו. המעשים שלו נובעים, ברוב המקרים מאימפולסיביות.
נראה שהיא נובעת מהקושי של הבריון המבוגר לרסן את עצמו ברגעי מתח וכעס. על פי הסימנים שציינו באתר, המספק מידע נרחב בכל הקשור בבריונות בכל הגילים והאופנים, נראה שלרוב מדובר בהתנהגות שמכוונת כלפי אדם או גורם יחיד, אבל נובעת מכעס או תסכול רחבים הרבה יותר.
נרקיסיזם הינו אלמנט נוסף שציינו כסממן לזיהוי הבריונות בגיל המבוגר. הם טוענים שהבריון יראה כאדם בעל הערכה עצמית גבוהה כלפי חוץ, אבל למעשה מדובר באדם אנוכי עם הערכה עצמית נמוכה מאוד. לכן, להגדרתם, מדובר בצורך מתמיד להוריד אנשים וגורמים אחרים בדרך לבניית הבטחון העצמי.
בריונות בגיל המבוגר היא הרבה יותר מילולית מפיזית, ובהתאם לקווים ששירטו, עלולה אף להיות מסוכנת יותר. היא יכולה לכלול הפצת שמועות, השפלה והנמכה ואותה, הרבה יותר קשה לעצור.
החשש שמביעים בכל הנוגע לבריונות בגיל המבוגר, נוגע גם למה שהם מכנים בריונות משנית. בריונות משנית היא זו של אלו שעומדים מהצד. בדרך כלל, הם מסבירים, כשאנשים מסביב מתפקדים כבריון משני, בין אם בחזרה על ההתנהגות והמילים הפגעניות או האישומים של הבריון, או בין אם תמיכה בלתי מסויגת בדבריו או מעשיו, הם למעשה מגנים על עצמם מול הבריון, הרבה יותר מזה שהם מעוניינים לפגוע בקורבן.
לפני כמה שבועות פורסמה ידיעה באתר The Hill על עליה של עשרות מקרים של בריונות בבתי הספר מאז הבחירות האחרונות לנשיאות, כשבמהלכם משתמשים הילדים, כך לפי הידיעה, במונחים ועלבונות שנשמעו מפי טראמפ. אתר 'באזפיד' אישר כי מבדיקה שערך, ב-54 מקרים ובלא פחות מ-26 מדינות, תועדו מקרים חוזרים של ילדים שהוטרדו על בסיס האיום של הנשיא לבנות קיר.באחד המקרים תלמיד בכיתה ג' בלבד רדף אחרי ילדה ממוצא מקסיקני וקרא אחריה "build the wall!" במקרה אחר, היה זה תלמיד כיתה ה' שאמר לחברו "עכשיו כשטראמפ ניצח בבחירות, אתה תאלץ לחזור לאפריקה, לשם אתה שייך". כמה מהילדים התראיינו, כולל תלמידי תיכון וסיפרו שחששו לשוב לבית הספר. מורים העידו ששמעו מונחים ומושגים ששמעו גם מהנשיא ונראה היה שהתלמידים חוזרים על כל מילה.
אין ספק שעלבונות נזרקים מכל עבר. בתקשורת, כמו בתקשורת, ביקורת חדה וקשה עולה בכל עת, מול כל נשיא. כללי המשחק השתנו כשהנשיא החדש פתח בחזית משל עצמו ואף אחד לא חסין. כשרק בימים האחרונים צייץ על מנחי תכנית בוקר, או קרא נגד ערוצי הטלוויזיה בנאום אל מול אלפי אנשים, היו שחשבו שהבריונות חצתה את הגבול. מנגד, רבים מתומכיו עמדו לצידו וטענו שמדובר בצעד לגיטימי של נשיא מכהן. גם הגברת הראשונה, ששמה לעצמה מטרה להילחם בבריונות ברשת, תמכה בבעלה והודיעה בהודעה רשמית שכשפוגעים בבעלה הוא יפגע בחזרה הרבה יותר חזק.
באתר פוליטיקו, החליטו לתפוס צד ופרסמו מאמר תחת הכותרת 'טראמפ הבריון'. במרכזו, מתאר הכותב את ניסיונו למצוא דמות מהעבר, מההיסטוריה, או מהספרות, המקבילה לזו של הנשיא ה-45. הוא מנסה לערוף השוואות עם דמויות כמו ווילי סטארק או ריצ'רד השלישי אבל את הדמיון הוא מצא עם דמות מספרו של סטאנלי אלקין, מחבר הסיפור “A Poetics for Bullies” , פואטיקה של בריונים, סיפור קצר שפורסם בשנת 1965,
גיבור הסיפור הוא תלמיד תיכון שמכונה Push the Bully. אותו גיבור, מתאר את עצמו עם פתיחת הסיפור כך: "אני פוש דה בולי (דחוף את הבריון) ואני שונא ילדים חדשים, שונא סיסיים, ילדים טיפשים וילדים חכמים, ילדים עשירים ועניים, ילדים שמרכיבים משקפיים, מדברים מצחיק, משוויצים, מתחכמים, כאלו שמעבירים את העיפרון או משקים את העציצים, ונכים. בעיקר אני שונא נכים. אני לא אוהב אף אחד אהוב".
בסיפור, מתאר העיתונאי ג'ק שייפר לפי פרשנותו, איך פוש הבריון מצליח לזהות את החולשה של האחר וכשהוא מזהה אותה, הוא יודע לנצל אותה היטב. כשהוא מזהה ביטחון באחרים, הוא טוען, הוא יעשה הכל כדי לשבש את הביטחון הזה.
בספר פוש הגיבור לא מרביץ. הוא משתמש בעלבונות ובהערות אכזריות כדי לבסס את מעמדו. בשלב הזה משווה הכותב את הדמות מהסיפור לנשיא טראמפ. הוא מזכיר את האמירות הפוגעניות של טראמפ כלפי המתמודדים בפריימריז, כלפי התקשורת, הכתבים השונים, סלבריטאים, אנשי עסקים, כמה וכמה מדינות, סוקרים, נאט"ו ועוד.
העלבונות, כך הוא מגדיר במאמר, הם ברוב המקרים חדים, ממוקדים, ושייכים לקטגורית עלבונות שמאוד קשה להגיב עליהם. כמו למשל על המראה של קרלי פיורינה, ה'אנרגיה' של ג'ב בוש, האיי קיו של ריק פרי (עכשיו חבר ממשלה) או נימוסי השולחן של ג'ון קייסיק.
הוא מסביר שבדיוק כמו אותם עלבונות של פוש, גם העלבונות שהטיח טראמפ בגופים והאישים השונים, אינם צריכים להיות מדויקים. הם פשוט צריכים להפר את חוקי הנורמה, לצאת מקווי הנימוס והכבוד שאיש אינו מעז להפר. כך, מסבירים בפוליטיקו, מצליח גם לפגוע מבלי להיפגע. מאחר ואף אחד אחר לא יוצא מאותם קווים של התנהגות לא מתורבתת, ולא סוטה מאותן נורמות.
מי שניסה (מארקו רוביו למשל) הבין מהר מאוד שנכנס למשחק שאין בו חוקים וטראמפ מיהר להגיב בחזרה עד לאיזורים רחוקים הרבה יותר ממסלול הפוליטיקלי קורקט המקובל.
הכותב חוזר לסיפור הקצר ומספר שפוש, גיבור הספר, הביע את כמיהתו להיות אחר, להיות יותר, כמיהה לכבוד. "הלוואי והייתי גבוה, או שמן, או רזה, הלוואי והיו לי עיניים אחרות, הלוואי שהייתי גבר, או ילד, או ילדה במקהלה", אמר והבין שהוא לא כזה.
בניתוח של הספר, נראה שהנטייה הייתה לרמוז שהתנהגות בריונית נובעת מחוסר סיפוק וקבלה עצמית, ואת התכונות הללו משייכים לנשיא, כמי שהם רואים כבריון בסיפור הנוכחי של חיינו. "הדמות של פוש כל הזמן רוצה שיהיה לה יותר, להיות יותר, כמו", אומר הכותב, "הנשיא שלנו, שכל הזמן מצביע ומדבר על חסרונות ובעיות של אחרים, בגלל שהוא כנראה מאוד מודע לאלו שלו".
מי הבריון, הפוגע ומי הנפגע? מהי ביקורת לגיטימית והיכן עובר הגבול בין יריבות להסטה? כל אחד מאיתנו רואה כנראה את הדברים מזווית אחרת, מה שבטוח הוא, שאת התשובות לכל אלו משרטטת בימים אלו הקהילה האמריקנית מחדש.
