חנוך לנער לפי דרכו
לפני כחודש פורסם שמועצת התלמידים של תיכון עירוני ד' בתל־אביב ביטלה מפגש מתוכנן עם מועצת תלמידים של בית ספר ממלכתי־דתי, לאחר שהאחרונים דרשו שהמפגש יתקיים עם הפרדה מגדרית והתחייבות שתלמידי תל־אביב יופיעו בלבוש צנוע. הידיעה יצרה טלטלה שדומה שאיש לא צפה. במציאות הישראלית התזזיתית אורכו של "מחזור חדשות" (news cycle) הוא בין שעות בודדות לשלושה ימים. והנה, הנושא מסרב לדעוך.
האמירה של תלמידי עירוני ד' חורגת הרבה מעבר לגבולות האנקדוטה שבגינה נולדה. היא היוותה קטליזטור להצפת תחושת מצוקה של ציבור גדול, שלא ניתן להכלילו בביטול ובבידול האופייניים "תל־אביביים־שמאלנים־לא יהודים". הוא אינו דיון על כסות אלא על מהות, ובליבו ניצבות שאלות שאי־אפשר להפריז בחשיבותן, על טיב היחסים והקשר בין האזרח למדינתו הדמוקרטית, על זהות, הזדהות ושייכות.
בהקשר ממוקד יותר עולה שאלה מכוננת נוספת: מה תפקידה של מערכת חינוך במדינה דמוקרטית והאם עליה להידרש לאמונתו הדתית של הלומד? בעולם אידיאלי, כפי שאני מדמיין אותו, חובתה של מערכת חינוך ציבורית־ממלכתית להיות אדישה לנושאים כאלה. עם זאת, לא ניתן ולא נכון יהיה להתעלם מהמציאות הישראלית המורכבת שבה דת ולאום שזורים באופן שלא ניתן להתירם, ומייחודיות המודל הזה שביטויו הפוליטי הוא ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
הוויכוח שמטלטל את הציבור ואת מערכת החינוך משקף שתי פרדיגמות באשר ליסודותיה של המדינה: האם היא מדינה יהודית, דהיינו מדינה שבמרכזה היהדות כדת, או שהיא מדינת היהודים, מדינה פלורליסטית שבמרכזה בני אדם חופשיים וריבונים שמממשים את זכותם לחשוב ולבחור, ומכאן להגדיר את עצמם ואת זהויותיהם.
מערכת החינוך בחרה עוד לפני קום המדינה להימנע מגיבוש תפיסה חינוכית ממלכתית, כנהוג בכל דמוקרטיה אחרת, ואימצה את מודל הזרמים שמאפשר להורים להקנות לילדיהם חינוך מותאם לערכיהם הדתיים. מוזר, בעייתי ולא סביר ככל שיהיה, המודל הזה מקפל בתוכו הזדמנות לפלורליזם אמיתי. אבל פלורליזם כזה ייכון רק אם כל זרם יהיה אוטונומי למלא את הציפיות הערכיות של הציבור "שלו".
ההדתה שכה מרבים לדון בה לאחרונה, אינה אלא זליגה של האינדוקטרינציה של הזרם הממלכתי־דתי לזרם הממלכתי, במסווה של "רצון טוב" לבער את הבורות החילונית, למלא את העגלה הריקה, בדברי רהב על אהבת חינם וביצירת מצג שווא כאילו יש רק יהדות אחת ואין בלתה. המהלך כה יעיל, שיש חילונים ששכחו את עושר ידיעותיהם, שלא נתנו דעתם על כך שעגלתם אינה ריקה כלל ועיקר ושהשתכנעו ששאיפה לשוויון או לחירות משמעה שנאת חינם.
בדמוקרטיה תפקידה של מערכת חינוך אינו לחרוץ אמת. עליה להציב בפני תלמידיה, מובילי המחר, מגוון רחב של ידע ומידע, להקנות להם כלים לגבש לפיהם תובנות, דעות ותפיסת עולם, ולזמן להם שפע אפשרויות להתעמת עם האמת שלהם ועם זו של זולתם.
הדו"ח שפירסם בשבוע שעבר מכון מולד נתן תוקף אמפירי לתחושות של רבים בהם, רחמנא ליצלן, גם שומרי שבת וכשרות, שאינם זקוקים למיניסטריון שיפסול ספרים מחשש שיעודדו התבוללות, שיחדיר מסרים דתיים לרווח שבין שורות ספרי הלימוד, שינהיר אותם בהמוניהם לירושלים ושיקבע עבורם אמות מידה ליהדות. בעשותו כך, משרד החינוך חותר תחת מה שראוי שיהיה אבן הפינה לבניינו: האמון בתלמידי ישראל הנבונים די הצורך להגדיר ולעצב בעצמם את תפיסת עולמם ובמוריהם שידעו להנחות ולהדריך אותם. √
נתי שטרן הוא מנהל תיכון עירוני ד' בת"א
