מדיניות חוץ

אדם בונה בית. הוא מאבזר אותו בכל טוב. מניח ספות בסלון, רוכש טלוויזיה גדולה, מתקין מזגנים אפקטיביים וממלא את המקרר בכל טוב. שנים לוקח לו להגיע אל בית חלומותיו, אבל זה קורה. הוא בן 40 והוא עשה את זה: יש לו בית נוח ונעים וכיף לשהייה. טריטוריה שבה הוא חש בטוח, מקום שמספק את כל צרכיו. ואז בנקודה הזו בדיוק אשתו מודיעה לו שיוצאים. הוא תוהה למה הכוונה ב"יוצאים". "יוצאים מהבית", היא מסבירה. הסיבה: "אי־אפשר לשבת בבית כל היום". אבל מדוע, הוא מנסה בכנות להבין. הרי עמלנו רבות בדיוק בשביל זה. בשביל שיהיה לנו בית שנוכל להיות בו, ובכן, כל היום! "הילדים משתגעים", היא מסבירה.

אתה נבהל. כן, מדובר גם בך. כלום השתגעו ילדיך? אתה קם מהספה, בקושי רב, וצועד לחדר הטלוויזיה. משוגעים אין שם. אדרבה: יושבים שם ילדי מופת, שמסוגלים לראות טלוויזיה במסך אחד ולהתכתב בווטסאפ במסך אחר, קטן יותר, בקלות יתרה. ראית בחייך משוגעים, אלה תמיד אנשים צעקניים וחסרי מנוחה. אבל ילדיך שקטים מאוד, שום סימן של שיגעון לא פשה בהם. הם מונחים כגוויות ומביטים במסך. אבל אשתך מתעקשת: לא יכול להיות שנשב בבית כל הזמן. ואתה תוהה: אם בבית טוב לנו, מדוע בעצם שלא נדבוק בטוב הזה כל הזמן? מדוע להרע את מצבנו? האם גם בגן עדן באות נשים לבני זוגן ואומרות להם: "אמנם טוב פה והכל, ובאמת נעים ויש ענבים טעימים וצל, אבל אי־אפשר לשבת בגן עדן כל הזמן. הערב יוצאים. קבעתי עם חברים בגיהינום"?

זה לא היה נתון לדיון. אפרת החליטה שניסע לפסטיבל כלשהו בירושלים, "ויש שם מיצג על החומות", טענה. הילדים אמרו שאין להם כוח וכמבוגר אחראי אמרתי להם מיד: "גם לי אין. אמא אשמה, ואם לא תיהנו, זכרו שהיא יזמה את היציאה. אבא לא יוזם. אף פעם. לאבא טוב בבית". 

בקושי רב יצאנו מהבית לרכב. הגענו למתחם ממילא ועמדנו בתור לחניה. שני ישראלים נכנסו לכיוון החניה מוקדם מדי ויצרו פקק בשל חסימת הנתיב. אלה שרצו להמשיך ישר לא יכלו. התנועה נתקעה וכמה מהנהגים מאחורינו חשבו על פתרון נהדר: הם החלו לצפור. תהיתי אם אי פעם זה סייע למישהו; אם קרה אי פעם שהיה פקק ואז כמה נהגים צפרו בעצבים, וכל התנועה שעמדה עד לאותו רגע אמרה לעצמה: חשבנו שלא אכפת לכם לעמוד פה בפקק, אבל הואיל ואתם צופרים פה בטירוף וניכר שהדבר מרגיז אתכם, אז סבבה, לא רוצים, לא צריך - ובאותו רגע הכל החל לזרום.

חצי שעה עברה עד שמצאנו חניה. אפרת הציעה שנשאיר את הסלולריים ברכב. היא טענה שלא יזיק לכולנו להיות קצת משוחררים מכבלי הנייד. האמת היא שהיה ברעיון הזה משהו מעורר. מעורר אימה בעיקר.

זוג הורים וארבעה ילדים מתחילים לצעוד אל עבר מה שאמור להיות מיצג כלשהו על החומות. הילד הקטן בוכה בקול שהוא רוצה הביתה. כל השאר בוכים בלב. אנחנו מגיעים למקום שממנו ניתן לצפות במיצג. צפוף שם. השעה רבע לשמונה בערב. המיצג אמור להתחיל בשמונה אבל בשמונה כתוב על החומות שבעוד עשר דקות זה יתחיל. הנה כי כן עומדת לה משפחה שהייתה במצב מעולה בביתה הנוח, כשהיא מוקפת אדם, נטולת כיסא, נושמת בדוחק, וכל זאת כדי לראות בעוד כחצי שעה סרט שיוקרן על החומה.

הזמן עובר לאיטו. הבן הקטן ממשיך לבכות. אני שולח את הבן הגדול שיקנה לו גלידה. הוא לא חוזר. הבת הולכת לחפש אותו. גם היא לא שבה. סלולריים אין, כי אפרת רצתה שתהיה חוויה מיוחדת, שנהיה קצת מנותקים. זה הצליח: נותקנו. איבדנו את ילדינו בהמון. כעת הבן הגדול מחפש גלידה עם הבן הקטן, הבת מחפשת את הבן הגדול, אפרת מחפשת את שניהם, ואני עומד עם עידו ומחכה שיתחילו לראות משהו על החומה. עידו עייף ומבקש שארים אותו. "גם אני עייף", אני אומר לו, "ולא חשבתי לבקש ממך שתרים אותי".

הסרט עמד להתחיל. ניצלתי את הזמן הקצר שנותר כדי ללחוש לעידו באוזן: "תזכור, חמודי, שאבא רצה להישאר בבית. זה היה רעיון של אמא שניסע". עם תחילת הסרט, שבמסגרתו נראתה שרית חדד על פני כל החומה (קריפי), יהודה הגיע עם יונתן, שהמשיך לבכות. נזכרתי שאפרת טענה בבית שהילדים משתגעים. גם אם אני זורם עם התזה הזו, בבית הם היו לפחות כמו המשוגעים האלה בקשירה, אלה שהופכים אותם לזומבים עם התרופות. כרגע הם בהתקף מאני.

בינתיים על החומות הוצג הסרט שהופעל מברקו. זה היה חביב כמו כל סרט שמופעל על ידי ברקו. תהיתי מה בעצם ההישג הגדול בלקחת ילדים מהמסך בבית כדי לצפות בסרט שמוקרן על החומות.

בדרך חזרה לא מצאנו את החניה, היה תור ארוך בארומה וכשבאנו להזמין, נזכרנו שהאשראי בסלולרי, כלומר באוטו. אז נאלצנו לסחוב את הקטנים על הידיים, היה פקק גם ביציאה מהחניון - והייתי יכול להוסיף ולספר פה בסיוט שעברנו עד עלות השחר, אבל האמת היא שכל הסיטואציה גרמה לי לחשוב על המצב שאליו נקלענו, על החיים וגם קצת על המוות, האמת. על המוות המתוק שיום אחד ייקח אותי.

אם לתמצת את ההרגשה שליוותה אותי באותו ערב, חשתי כל העת שמשפחתנו היא כמו משפחה של פליטים מסוריה, אלא שמצבנו מעט מורכב יותר. כמו הפליטים מסוריה גם אנחנו ניסינו לשרוד בין ההמון, חסרי יכולת לתקשר, עייפים ורצוצים. הפליטים מסוריה עזבו את ביתם בגלל אסד ואנחנו בגלל אפרת, אבל בנקודה הזו מצבם של הסורים טוב יותר: אסד לא יצא מסוריה עם הפליטים, בעוד אנחנו, לעומת זאת, נאלצנו לצאת מהבית יחד עם הרודן (אפרת, אני אוהב אותך. אני ממציא הכל למטרות פרנסה. היה לנו ממש כיף. הלוואי שתכריחי אותנו ללכת לשם שוב ושוב). שבת שלום.