שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "ג'יפסי": פנטזיה בורגנית משעממת

    הדרמה הפסיכולוגית "ג'יפסי" בכיכובה של נעמי ווטס מתארת אישה המתמודדת עם השעמום של חיי הבורגנות, אך מצליחה רק להפיל שינה על הצופים

     

    "מתחת לחליפות, מאחורי דלתות סגורות, כולנו נשלטים בידי אותן תשוקות, והתשוקות האלו יכולות להיות חשופות, ואפלות, ומביישות. ככל שאתה יותר מסתכל על מישהו, כך אתה יותר מבין שאנחנו לא מי שאנחנו אומרים שאנו. למעשה, חבוי מתחת, תמיד יש סוד...שאנו בעצם עלולים להיות מישהו אחר".

     

    המונולוג המגוחך הזה - שמגיע על רקע סלואו-מושן של נעמי ווטס בעודה יוצאת מתחנת רכבת בדקת הפתיחה של "ג'יפסי" ומוגש באופן אלק-מסתורי ועתיר חשיבות עצמית - מהווה חתיכת סימן רע לבאות. ואכן, ככל שהדרמה הפסיכולוגית החדשה הזו של נטפליקס מתקדמת, אתה מבין שזה ממש כך: לכל אחד מאיתנו יש סוד, וזה של "ג'יפסי" הוא שמדובר בדרעק נדוש וחסר תכלית.

     

    נעמי ווטס. מתבזבזת ()
    נעמי ווטס. מתבזבזת

    ווטס מגלמת את ג'ין הולוויי, פסיכיאטרית עם חיים לכאורה מושלמים: בעל עו"ד נאה ואמיד (בילי קרודפ), ילדה מתוקה (מארן הירי), קליניקה מצליחה וכל שאר מאפייני המעמד הבינוני-גבוה השבע. אבל מה אתם יודעים, ג'ין לא ממש מסופקת בחייה, אם כי באף שלב לא באמת מתבהר לנו מדוע בדיוק. הפיתרון? ג'ין מפתחת אלטר-אגו, דיאן הארט, אישה נועזת יותר שיוצאת למועדוני היפסטרים (הו! המרדנות!), גונבת גלולות מבתי חברים ומפתחת קשר טעון מינית עם מלצרית צעירה (סופי קוקסון) שהיא גם פרודתו של פציינט שלה (קארל גלוסמן). רוקנ'רול.

     

    ביקורות טלוויזיה נוספות:

    "גלואו": נשיקה-סטירה מהאייטיז

    "פרוצות": כשאמא מוכרת את בנותיה ומתגאה בכך

    "הישרדות": הדחה שעושה טוב על הלב

     

    ובקיצור, "ג'יפסי" מבקשת לתאר את אנטומיית התפוררותה הפסיכולוגית של אישה מצליחה המתמודדת עם משבר גיל ה-40 שלה – אתם יודעים, מה השגתי בחיי ולאן פני מועדות, האם אני מאושרת, אולי קצת סכנה תוציא אותי מהשגרה הזו הקוברת אותי בעודי בחיים - וזה בערך מה שהיא עושה. הבעיה היא שהיוצרת, ליסה רובין, לא טוענת את הסיטואציה בשום ממד שחורג מהנורמה של הז'אנר האמור, וספציפית של היצירות הרדודות יותר שבו. ג'ין מפלרטטת עם הסכנה, אבל באף שלב לא מתמסרת אליה באופן שיסכן באמת את חייה המושלמים, שיעמיד במבחן אמיתי את עקרונותיה המוסריים.

    בהיעדר הסכנה הנ"ל, אנו נותרים עם סשנים מייגעים של ג'ין ומטופליה, עם סצנות ארוכות שלה הולכת ממקום למקום ומציצה על אנשים, עם דיאלוגים צ'יזיים מעבר לדמיון ("אני מרגישה שאני יכולה לראות את עצמי כשאני איתך"), וארוטיקה בשנקל (ותודה לסם טיילור ג'ונסון, הבמאית של "50 גוונים של אפור" שאחראית לצמד הפרקים הראשונים).

     

    ואולי החמור מכל הוא שהסדרה הזו פשוט משעממת. מאוד. כדי שפנטזיה בורגנית מסוג זה תמשוך אותך פנימה, היא צריכה להשליך את גיבורה לעין הסערה, לטלטל את יסודות קיומו, לנפץ את הטאבואים שלו. זה מה ש"צ'אנס" בכיכובו של יו לורי, סדרה שנמצאת על סקאלה דומה לזו של "ג'יפסי", עשתה. הסערה

    שאליה מכניסה את עצמה ג'ין הולוויי היא מערכת גשם מקומית שתחלוף עם נזקים מינימליים, וזו גם המילה המושלמת לתאר את רמת העניין שההרפתקאות הצפויות, המתבקשות והמשמימות שלה יעוררו בכם – מינימלית.

     

    ועוד משהו: איך קרה שנעמי ווטס, שחקנית מצוינת בדרך כלל, מצאה את עצמה מנסה נואשות – וכושלת מפוארות – לעשות משהו עם הדמות הקלישאתית והאנטיפתית שבראו לה ב"ג'יפסי"? רק אלוהים יודע. אבל יש בזבוז גדול נוסף בו יכולה הסדרה הזו "להתגאות" – נעימת הפתיחה, שהיא עיבוד אקוסטי (רק פסנתר) של סטיבי ניקס ל"ג'יפסי" שלה מהאלבום הכה אנדרייטד "מיראז'", אחד שהעירום שלו רק מבליט את יופיו של השיר הנפלא הזה. מן הסתם הבחירה נעשתה מאחר וכמו השיר, גם הסדרה עוסקת במשבר זהות, בגעגוע למי שהיית פעם ומי שאולי עוד תוכל להיות. אבל איפה המלנכוליה הפוצעת של ניקס – בעיקר בגרסה הנוכחית, המבוגרת שלה – ואיפה הרדידות של הטיפול של "ג'יפסי" הסדרה בתמה הדומה? הנעימה הזו היא הבטחה למשהו שלא מתממש, אפילו לא קצת. מגיע לה סדרה טובה יותר. 

     

    הכתבה פורסמה במגזין "פנאי פלוס"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים