אורן חזן חוגג כמו אל יווני: תערוכות בוגרי בתי הספר לאומנות
מלחמת המפרץ מנקודת מבטו של תומך בסדאם חוסיין, בר רפאלי ואורן חזן הופכים לאלים מהמיתולוגיה, נסיכות דיסני חושפות את הצד האפל, ואישה אחת שצועקת לתוך חפצים. מיטב העבודות מתוך תערוכות הבוגרים של בתי הספר לאומנות
מדמעות של גברים ועד עדן בן זקן - כבכל שנה, תערוכות הבוגרים בבתי הספר לאומנות נושאות עמן רוחות של חדשנות ורעננות. על חלק מהבוגרים ודאי עוד נשמע בעתיד, אבל בינתיים - הנה מיטב העבודות:
שנקר
סלון הסלבס
אביעד סייביץ' יצר סדרת פורטרטים מאוירים של ידוענים ישראלים עם טוויסט קטן - הם מחופשים לאלים מן המיתולוגיה ולדמויות מפתח מההיסטוריה. במציאות המקבילה הזו בר רפאלי היא ונוס העולה מן הים, עדן בן זקן היא סינדרלה ואורן חזן הוא אל היין. הטכניקה היא איור, והסגנון נראה ממשי, עם קריצה לציורי השמן הקלאסיים - להדגשת אווירת האבסורד בכל הנוגע למושג הסלבריטאיות.
סמינר הקיבוצים
הצעקה
מורן אילוטוביץ׳ ניהלה "יומן צעקות" - היא תיעדה את מצב הרוח שבו התעוררה בבוקר, מצב הרוח שאיתו חזרה הביתה, כמות הפעמים שבהן צעקה וסוג הצעקה. בהמשך לתיעוד היא יצרה ארבע עבודות וידאו שבהן היא צועקת על, אל ולתוך אובייקטים שונים. כל צעקה היא סגרה בתוך האובייקט - וכך שמרה אותה.
מכללת תילתן
החלום של פינוקיו
בעבודה "החלום ממחיש נסתרות", המיועדת לעיני ילדים, חושפת אור גרופר את תחושותיהם הנסתרות של ילדים אוטיסטים. את המסר היא מעבירה באמצעות בובת עץ, המזכירה את פינוקיו, אשר כל חלומו היה להיות ילד אמיתי כמו כל הילדים.
מכללת הדסה
התקף חרדה
אביגיל ליבטאג מסבירה על התופעה שרבים כל כך סובלים ממנה בימינו: הפרעות חרדה. "מדובר בתגובות פחד קיצוניות שביכולתן לפגוע באופן משמעותי בחיי היום יום. הן יכולות להפתיע ולהופיע גם כשנדמה כי אין סיבה הגיונית לכך, לגרום לתחושת איבוד שליטה ולעורר תחושות קשות מבחינה פיזית ונפשית. הפרעות החרדה הפכו שכיחות מאוד בשנים האחרונות, אולם הידע בעניין ההתמודדות עם הבעיה עדיין נמוך יחסית בקרב הציבור", היא מסבירה. ליבטאג יצרה סרטון אנימציה שהכוכב הראשי בו הוא דג "אבו נפחא", שכך סתם באמצע יום שגרתי חווה התקף חרדה.
נסיכות דיסני - קצת אחרת
אלעד דימנט בחר להראות את הצד הפחות ורוד של נסיכות דיסני. הוא בחר בכמה דמויות ידועות, והפך אותן רלוונטיות לתרבות של ימינו ולאווירת היומיום. כך, ליפהפייה הנרדמת שמו סם אונס במשקה, קרואלה דה וויל היא בכלל תל אביבית שמסתובבת עם הכלבים כסמל סטטוס, בת הים הקטנה עברה תאונת דרכים, וסינדרלה היא דראג קווין.
בצלאל
שירת הסירנה
חנא קובטי מתאר בעבודתו את הזיכרון שמלווה אותו מגיל 8 - זיכרון ההתמודדות עם המתקפה הכימית במלחמת המפרץ, כבן למשפחה נוצרית מנצרת: "עזרתי לאבי לאטום את החדר. אני זוכר את השכנה הזקנה שסירבה בתוקף להיכנס לחדר האטום ואת השכנים שעלו לגגות והריעו לסדאם חוסיין. יותר מכול אני זוכר שהערצתי את סדאם וקיוויתי שהוא ינצח במלחמה".
המרכז האקדמי ויצו חיפה
חן ליבמן יצרה סרטון בו הדמויות הראשיות הן לא בני אדם, אלא דווקא מי שבדרך כלל משחקים תפקידי משנה בחיים של כולנו - החרקים.
מוסררה
רוני מבקשת?
מיכל פרום הכינה חוברת מאוירת ששמה "רוני מבקשת את זה" והיא מעין מדריך בכאילו, הפוך-על-הפוך, לנערות, שמציג איך אפשר להימנע מהטרדות מיניות. ללכת לבד בחושך, לעלות במעלית עם הרבה אנשים, להתכופף, לאכול קרטיב - בכל אלה מתעסקת פרום - דברים נורמטיביים שמשום מה כשבחורה עושה אותם הם מקבלים פרשנות מינית. התוצאה היא קמפיין שיוצא נגד האשמת הקורבן בכל הנוגע להטרדות מיניות.
דמעות של גברים
דין מנשרוף מרגיש שהוא לא מסוגל לבכות ולבטא רגשות. אז הוא יצא למחקר על גברים ובכי, וגילה שעד גיל שבע בנים ובנות בוכים בצורה די זהה, ולאחר מכן ההרגל משתנה בגלל התרבות. הוא ראיין 10 גברים מקשת רחבה של עיסוקים - מנהג מונית בן 70 ועד איש הייטק בן 30 - ובדק איך הם מגיבים לנושאים של בכי וביטוי רגשי. התוצאות שאסף כללו המון תסכול, כאב והומור. באמצעות הסרט מנסה דין לספר את הסיפור של עצמו - דרך השאלות שנוגעות לכולם. האם ראית את אבא שלך בוכה? האם היית יכול לבכות מול הילדים שלך? ומה בכלל ההשלכות של כל זה על גברים?
המדרשה
הגוף מזווית אחרת
מעיין קורצוויל עוסקת בתכנים מתוך עולמה הפרטי - בין מציאות לבדיה. בדימוי של הבטן על השולחן היא מהנדסת את גופה בהתאם לצילום ומאפשר מבט חדש על הגוף.
דור שני לשואה
סימה קירשנר, דור שני לניצולי שואה, גדלה בצילם של אב ואם העסוקים במאבק הישרדותי. מאבק זה בא לידי ביטוי בראיית העולם כמקום בלתי צפוי, בהתמקדות באיומים ובצורך להתכונן לקראת הלא נודע. החרדה שחוותה כילדה מצד הוריה, המעבר הבין דורי של טראומת השואה, הזיכרון, המודחק ספוגים עמוק בתוך עבודותיה.
