שלושה חודשים ישנתי על הפרקט ליד המיטה של הבת שלי. נדרתי נדר שעד שהיא לא חוזרת ללכת, אני לא חוזרת לחיים הרגילים שלי
אופירה אסייג, נשואה פלוס שלושה, נולדה ב־6 באוקטובר 1973, במלחמת יום הכיפורים, וגדלה בדימונה. אחרי הצבא הצטרפה למחלקת הספורט של רשת ב' והייתה שדרנית קווים ב'שירים ושערים'. בהמשך דיווחה מהקווים במשחקי ליגת העל בערוץ 2, שאותם שידר יורם ארבל, והחלה לעבוד באתר ONE. במקביל החלה להגיש תוכניות ספורט מלאות ברשת ב', עשתה סרטים דוקומנטריים על פליקס חלפון, ארקדי גאידמק וחיים רביבו. בשנת 2011 החלה לשדר תוכנית ספורט יומית ברדיו ובימים אלה מגישה ברדיו ת"א 102FM את התוכנית מדי ערב מ־18:00 עד 20:00, כשלצידה אייל ברקוביץ' ואיציק זוהר.
מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?
"הראשונה עם גילי, בעלי. זה היה כל כך מפתיע כי אנחנו הכי שונים. היכרנו כשהתחלתי לעבוד באתר. הוא היה הבוס שלי. אמרתי לשותף שלו יום אחד, 'אודי, מי זה הבלונדיני שניגש אליי כל דקה עם כל הדעות שלו?' יום אחד הלכנו כולנו לחתונה של עובדת באתר. שתינו, מצאתי את עצמי רוקדת איתו ופתאום התנשקנו. כל העובדים הסתכלו עלינו, ואיפה אנחנו ואיפה הם. ומאז אנחנו ביחד, אבל הוא לא עשה לי הנחות כבוס. עד היום לא. להפך, הוא מכביד עליי".
אני מניח שכל הזמן מזכירים לכם שאתם מאוד שונים.
"אנחנו הכי שונים. לפעמים חושבים שאני באה לבד לאירועים, למרות שגילי תמיד איתי, כי הוא כמעט שקוף. לא מזמן באיזה אירוע חברה שאלה אותי למה לא באתי איתו כשהוא ישב בשולחן איתנו. מי שמכיר אותו מקרוב יודע שהוא מאוד אסרטיבי. הוא שקט ולא פראייר. אתה יודע מה זה לחיות עם אופירה אסייג? צריך להיות הרבה יותר ממני. אני עושה את כל הרעש והוא נותן את הגונג בסוף. הוא המחליט הסופי בעניינים מכריעים. יום אחד אברהם גרנט פגש אותו ושאל, 'מה, אתה בעלה של אופירה אסייג'. וגיל אמר כן. אז אברם אומר 'איך זה לחיות איתה?' גילי ענה, 'אח שלי, לונה פארק. פעם למעלה, פעם למטה'. זה כל כך נכון".
אכזבה שאת זוכרת במיוחד?
"לא אשכח לעולם שירון דקל ראיין אותי לתפקיד כתבת חדשות ברשת ב' ואיך שהוא ראה אותי, ככה גם פסל אותי. זה היה מרגיז בצורה בלתי רגילה. ישבתי, הוא שאל אותי שתי שאלות ואז נגמר הראיון, עבר הלאה. שאלתי למה הוא לא ממשיך את הראיון, והוא ענה שהראיון נגמר. ייבש לי את הצורה. כשעליתי אליו לשידור פעם בגלי צה"ל הייתי מתה לומר לו, 'זוכר שפסלת אותי פעם?' אופירה של פעם הייתה עושה את זה, אבל השתניתי. בכל אופן, הלכתי משם והתקבלתי למחלקת הספורט של רשת ב' אז נגמר טוב".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"כשאני רואה מישהו חולה, מישהו מפחיד שבדרך אליי, אני יורקת ואומרת, 'טפו־טפו־טפו שלא נדע מצרות'. יש סיטואציות שבנאדם עוד לא עבר מולי ואני עם היריקה בחצי דרך. אנשים כבר קלטו אותי ואני מתנצלת ומבקשת סליחה. זה הרגל מילדות, לא צימחתי אותו בתל־אביב. וזה הולך ומחמיר".
מה הכי מפחיד אותך?
"השאלה הכי קשה. אני לא מפחדת למות, אבל מפחדת לדעת עד כמה הילדים שלי יהיו עצובים בלעדיי כשאמא תמות להם, חס וחלילה. איך הם יתמודדו בלעדיי. זה עובר לי המון בראש. זה לא טוב שאני מדברת איתם על זה אבל אני תמיד מבהירה להם מה הם צריכים לעשות ואיך להסתדר. אני הייתי אסרטיבית מילדות ולפעמים החיבוק שלי גורם להם יותר מדי להישען עליי, הם יותר מדי רגילים לאמא. אבל כמה שאני עפר לרגליהם, יש לי גם חוקים, כדי שילמדו. כל הזמן אני אומרת לגילי, 'אני כבר לא מעניינת מהיום שהם נולדו, רק הם'. והוא שונא שאני מבטלת את עצמי בשבילם".
מה הרגע הכי מביך שהיה לך?
"אייל הרים לי את החצאית בגן וכל ההורים ראו לי את התחתונים. חשבתי שאני מתה. מאז אני עם טייטס קבוע מתחת לשמלה או החצאית. לא לוקחת יותר סיכון איתו".
ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?
"מאמא ומאבא שלי זיכרונם לברכה, על זה שיצאתי מהבית מאוד מוקדם. תמיד רציתי לצאת מדימונה, ידעתי שאני צריכה להיות במרכז. הם לא הבינו למה ודי התבאסו. כבר בגיל 16 הודעתי שאני עוזבת. הם לא רצו שאתגייס מטעמי דת אבל בכל זאת הגעתי ללשכת גיוס ואמרתי שאני רוצה להתגייס. שירתתי במפקדת עורף דרום, הייתי אחראית על נפקדים ועריקים. אוהו, כמה הכנסתי לכלא. הוריי הלכו לעולמם לפני שנה ושנתיים, ואני חושבת שלא הייתי איתם מספיק".
מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגבייך?
"מה מעניין אותי מחוץ לדימונה, העיר שבה הם גידלו וטיפחו שישה ילדים. למה כולם רוצים להישאר חוץ ממני. לקח המון זמן, אבל אני חושבת שהם נפטרו כשהם גאים בי. בכל אופן, ככה הם אמרו לי. כשאמא הייתה שומעת ברדיו בהתחלה 'אופירה אסייג', היא בכלל לא חשבה שזה אני אלא מישהי עם אותו שם".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?
"שאני אישה רעה, ואני ממש טובה. זה קרה כשהייתי צריכה לעשות פיטורים באתר ONE ואז אנשים שפוטרו יצאו נגדי בתקשורת. לפעמים החיים מאלצים אותנו לקבל החלטות שלא תמיד נוחות לצד שממול, אבל מאוד התבאסתי כשקראתי שאני רעה. היום צריך לחפש את העור שלי בחוות פילים. עם הזמן למדתי לפתח סוג של חוזק ומצד שני סוג של התעלמות מוחלטת מדברים כאלה. אני לא מתרגשת מכלום חוץ מהמשפחה שלי. עבר".
מתי היית הכי קרובה למוות?
"בלידה של הבן האמצעי אריאל. עברתי ניתוח קיסרי. ההרדמה לא נתפסה והיא די ירדה לכתף. היה צריך להוציא את העובר והרגשתי כמעט במאת האחוזים את החתך של
הסכין וכמובן איבדתי את ההכרה. אמרתי לגילי שאני מרגישה שאני עומדת למות וחשבתי שזהו, שאני עוזבת את העולם ולא אראה את הילדים יותר. אבל התאוששתי והבאתי עוד אחד, אייל, שעושה לי בית ספר. כל האיילים קשים. הוא שובב גדול. ראה את הסרט 'שכחו אותי בבית' ואמר לי, 'הלוואי שתשכחי אותי גם, אעשה את הכל'".
מה הריח האהוב עליך?
"שניים. כל בושם של הרמס, גם גברים גם נשים, והמסיכות של הקוסמטיקאית שלי. אני יכולה לאכול את המסכות באמצע הטיפול. אני מאוד רגישה לאנשים עם ריח רע, יכולה להתאבד מהם, ממש ככה".
מי היה משחק בתפקיד אופירה אסייג בסרט על חייך?
"השחקנית האהובה עליי, אנג'לינה ג'ולי. אני מתה עליה ומקנאה שהיא עם שבט ילדים. אני אוהבת את כל מה שהיא מייצגת. יכול להיות שגם אני אאמץ פעם ילדים. זרקתי משהו כזה לגילי, והוא אמר לי שאם הייתי אמא פחות חרדתית יכול להיות שכבר היינו מאמצים. אבל אני יודעת שזה יקרה, אמן שתהיה לי את הזכות".
מה גברים לא מבינים לגבי נשים?
"כלום. אתה יודע מה זה כלום? לפעמים אני אומרת, 'איזה פלא שתינוק צומח בבטן של אישה והמקסימום שגבר עושה זה להביא לה סודה'. אנחנו עוברות את הכל וגבר ברמה העקרונית לא מבין כלום ממה שאנחנו עוברות. הוא רק מנסה להשלים. למשל, כל גבר רואה נישואים כסוג של כלא, גם בעלי. בכלל, הוא צריך להדליק משואה ביום העצמאות. אני קוראת מפה למי שמחליט על המשואות לתת לו להדליק אחת. ועדיין הוא לא תמיד מבין.
"השיא שלו היה שכשחגגתי לאמילי יום הולדת. אמרתי לו שסגרתי את הסינמה סיטי. הוא חשב בבוקר של האירוע, בתשע, שצריך ללכת לקנות כרטיסים לסרט כדי שיהיה מקום לכולם. אמרתי לו, 'תגיד אתה אמיתי? אני חצי שנה בהפקה של יום ההולדת הזה, לא ישנה בלילות מהלחץ שאשכח משהו'. אז מה הוא מבין? גברים לא מבינים כלום על נשים. תוסיף שלושה קווים מתחת וחמישה סימני קריאה".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"הכל, מה זה מה? אני בודקת באמצע הלילה שהילדים נושמים ושהכל בסדר. לפחות ארבע פעמים בלילה. מנשקת ומחבקת. בנושא הפרנסה אין לי דאגה בכלל וזה בעצם גיל. אני יודעת שאני במקום טוב. עד כמה אני דאגנית? אמילי יום אחד התקשרה אליי בוכה מבית ספר, הגעתי עם הג'יפ וכמעט נכנסתי בשער של בית הספר עד הכיתה. הפינוק לא פגע בהם לדעתי ואם הם מצלצלים אליי זה רק בחירום, לא מטרידים. היא לא התקשרה סתם, אבל זה אישי".
מתי היה הכי קשה עם הילדים?
"החלק הכי קשה בחיים שלי היה כשאמילי שברה את הרגל. לא האמנתי שעם כל השמירה שלי, הכי צמודה שיש, זה קורה לי. וזה לא היה סתם, כיסא גלגלים, שלושה שברים, רגל מגובסת מהכף עד המפשעה. כשהיא הייתה בחדר ניתוח חשבתי שאני שוברת את איכילוב. לא בכיתי, התמוטטתי. זה כבר לא לטפל באמילי אלא באופירה. וכל הכבוד לגילי. שלושה חודשים נפרדתי מגילי מהמיטה שלנו וישנתי על הפרקט ליד המיטה שלה. נדרתי נדר שעד שהיא לא חוזרת ללכת, אני לא חוזרת לחיים הרגילים שלי, העבודה, החדר, הכל. שלושה חודשים היא הייתה צמודה אליי. המזל שלי שהגננת שלה, שירלי ברדוגו, שיכנעה אותי שהיא תבוא לגן עם כיסא הגלגלים. והייתי מחכה מאחורי הגדר, לא זזתי. פעם טיפסתי על הגדר ועפתי לארגז חול, ישר".
מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?
"מכל חופשה אני מוציאה הכל, אבל היה לי קשה להכיל את תאילנד. איך שנוחתים בבנגקוק, קיבלתי לפרצוף את הריח של הכורכום והדגים. חשבתי שאני מתה. מאותו רגע קיללתי כל הזמן. עלינו על תוק־תוק, הייתי בהלם. פחדתי שהילדים יעופו לי מהצדדים וגם נפלה לנו מזוודה בדרך. כמעט התגרשתי מגילי בנסיעה הזו. הוא אמר לי, 'אופירה, את חייבת להרגיש את תאילנד עד הסוף'. זה עלה לו, אוהו. כעסתי בצורה בלתי רגילה.
"האוכל היה גיהינום. הייתי בטוחה שהחיידקים קוראים לי מהביצת עין. ותקשיב, הוא לקח אותי לבתי מלון מדהימים, אבל רציתי למות כי אני סופר נקייה ואתה יכול לאכול אצלי מהשירותים. באיזשהו שלב הילדים חיקו אותי ולא רצו לאכול. אמרתי להם בוקר אחד, 'בבקשה שמישהו ינסה לאכול פה'. גילי התבאס. השקיע המון, הביא טיול לפנים, ים של כסף במקומות הכי יפים, קוסמוי, קופנגן ואני כל הזמן אומרת לו, 'תגיד, אני בעונש? עשיתי משהו רע?' הייתי בטוחה שהוא מעניש אותי על משהו. המזרח לא בשבילי כנראה".
אם היית גבר, מי היית בוחרת להיות?
"יוסיין בולט, יש לו זינוק מהיר מהמקום שמזכיר אותי, כשאחד הילדים נופל".
באיזו מילה את משתמשת יותר מדי?
"כפרה".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"פרופסור עיניים לאריאל לקראת בדיקת עיניים".
למה פרופסור, מה רע ברופא רגיל?
"נשמה, אנחנו הולכים על הדה־בסט מהבדיקה הראשונה. מצאתי את פרופסור שפירר ברמת־גן, נראה הכי תותח שיש. אני לא בונה על הרופא שמביאים לבית ספר. רוצה לעשות בדיקה לבד. גיל שמע את זה, כבר התעייף. אבל קבעתי תור".
מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?
"הייתי מצלמת אנשים במשרד הרישוי לרישיון נהיגה עם תמונה. היו נותים לי אז ב'שירים ושערים' 70 שקל לחודש בערך. היה גיהינום, תורים אינסופיים אנשים שמצטלמים, מתלוננים על התמונה, 'עפה לי עין, נסתם לי הנחיר', היה לי קשה מאוד".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"שופינג. גיל אמר, 'גם אם פורץ ייקח לי את האשראי, הוא יגנוב פחות'. כשקשה לי, כשעצוב לי, יאללה גיהוצים. קניון רמת אביב, אופירה באה. גיל מתפלל שיגנבו לי את הארנק".
מה האלבום הראשון שקנית?
"זוהר ארגוב לבית. למספרה פט שופ בויז. רצינו לתת אווירה. התחלתי כחופפת, אחר כך גבות ושפם ולאט־לאט התקדמתי במסלול. אבא שלי היה קורבן ראשון. עשיתי לו מלא חורים בצד ימין, שמאל היה חביב. מאז הוא לא הסתפר אצלי. היום אגב, אני שומעת הרבה את השיר 'מנגנת את חיי' של אייל גולן שעושה לי טוב כשאני שמחה ועצוב כשאני עצובה".
מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך אי פעם?
"בעבודה ניסיתי כל הצבעים. היה לי פלטין קצוץ, גיל 18־17, שהיה הכי גרוע. נראיתי גיהינום. כבר אז אמא שלי הבינה, 'היא לא תלך לשירות לאומי'. היו לי גם ג'ינג'י קארה, אדום קליאופטרה, טוסט בשיער, הכל. בסוף חזרתי למקורות בשחור"
באיזה ריאליטי היית מסכימה להשתתף?
"כלום. ב'האח הגדול' הציעו לי סכומים מטורפים, ואמרתי שלא נפרדתי לילה מהילדים שלי מהיום שהם נולדו, גם בלידה, אז לא. הציעו לי גם להיכנס עם אמילי, אמרתי שלא. 'הישרדות וי־איי־פי' הציעו לי, אמרתי, 'אני בהישרדות עם כל התולעים? בתאילנד במלונות לא שרדתי'. הייתי צריכה ללכת להיות הפסיכולוגית במקסיקו של 'גולסטאר' אבל ביקשתי עם הילדים, אמרו בהפקה שכבד עליהם".
