במשפחות הכי נורמליות

עלה בגורל, ותשובת המדינה לבג"ץ בנושא אימוץ על ידי זוגות להט"בים נפלה בול על הבוקר שאחרי יום ההולדת שלי. ישבנו בנקודה הקבועה שלנו באילת, מין מועדון צלילה קטן ומקסים שנמצא בפאתי החוף הדרומי, הכי רחוק מעוגות הקצפת והרעש האלו שאנשים מכנים משום מה מלונות פאר. הילדות שיחקו על המזרנים הצבעוניים שלהן במים, רן הצל בכפתו על האייפון שלו ועבר על כותרות הבוקר, ואני ישבתי וחייכתי לעצמי עם הקפה. הרגשתי טוב, הרגשתי שמחה, כאילו אני עדיין טיפה מרחפת מכל האירועים שקרו לי אתמול בלילה. לקח לי זמן לשים תג על התחושה המדויקת, אולי בגלל שהתרגלתי לראות אותה בתור סטטוס מטרחן בפייסבוק. אבל כן, הרגשתי מבורכת, פשוט מבורכת, כאילו אני איזו אלת שפע בבגד ים צהוב שפוסעת לה בתוך מוזיקה שמיימית של מכונות מזל.

זה היה יום הולדת מהטובים שהיו לי בחיים, אולי הטוב שבהם. נגד כל הציפיות, למרות בלוז היום הולדת האלים שתקף אותי חודש לפני זה. ישבתי שם, על המיטה הזוגית עם הסדין הלבן והמתוח כמו עור, בדיוק כמו שאני אוהבת, ופשוט לא יכולתי להאמין שזה קורה לי. שכל מצעד המתנות הזה, הברכות, ההפתעות שלא היה לי מושג על קיומן, כל אלו מיועדים לי, האישה המעיקה בגיל העמידה שרק לפני שנייה עמדה מול המראה וטירחנה את רן בטענה ש"אני שמנה וזקנה".

והנה, מתברר שהילדות ורן ממש השקיעו. לפני כמה שבועות הן סיפרו לי שהן רוצות לעשות מה שהן כינו "מכירון", שזה אומר לשבת בכיכר הבימה עם סְלַיִים שהכינו בעצמן בבית וכל מיני צעצועים שהן כבר לא רוצות ולנסות למכור את הסחורה שלהן לכל מי שיעבור בסביבה. לא חשבתי על זה יותר מדי, פשוט השגתי להן את המחצלת שהן ביקשו וגם קופסת עוגיות מפח שתשמש להן כקופה רושמת. לא עלה על דעתי שהן עושות את המכירון הזה בשבילי, לחסוך מספיק כסף לקנות לי מתנה יקרה.

ארבע שעות וחצי הן ישבו שם בחום של 40 מעלות ומכרו נזלת זרחנית לילדים, לא התלוננו ולא ביקשו ללכת הביתה, פשוט עבדו בשביל שיהיה לי שמח. והנה, על המיטה שמולי מונחת התוצאה של כל ההשקעה הזו: טבעת מהממת עם אבני רובי אדומות.

**********************

אני בדיוק שקועה ברגע ההוא, שבו בכיתי ומילמלתי, "תודה! תודה!" בעוד הילדות המשועשעות מנציחות את זה לאינסטגרם, כשרן מצביע על המסך שלו ואומר: "המדינה החליטה לא לתת להומואים לאמץ". "לא יכול להיות", אני אומרת ורוכנת על הידיעה. אני טסה לבדוק בציציות, משוכנעת שיש בטנה כפולה גם לפיסת הפייק ניוז הזאת, ומגלה מהר מאוד שאין.

וזה כבר מעצבן אותי, ממש. זאת החלטה כל כך פשטנית, כל כך לא חכמה, כמעט תיכוניסטית. החלטה שקובעת: לא כדאי שלהט"בים יאמצו ילדים, כי המדינה שלנו עדיין שמרנית ויצחקו על הילדים האלו בבית הספר ובגן. כבר באמת הצליחו להרעיל לי את שמחת היום הולדת. הרי מה בעצם נאמר כשאוסרים על זוג גייז לאמץ תינוק במדינת ישראל? שיש דבר כזה משפחה נורמלית. ועם מי אני חגגתי את היום הולדת הכי טוב שהיה לי אוור? עם ארבע ילדות שרק אחת מהן שלי בטאבו, שתיים מהן של רן עם נעמה, אחת מהן של רן עם עידית.

אז נכון, לא נתנו לילדות שלנו את הילדות האופטימלית עם משפחת המורמונים המורכבת שיצרנו, אין לי שום ספק שהן היו מעדיפות לחיות בבית שהוא קצת פחות חידה פסיכומטרית וקצת יותר משפחה משעממת עם אמא, אבא ואח. ועדיין, בהתחשב בזה שהחיים קורים כשהם יכולים ושאף אחד מאיתנו לא באמת נורמלי, האם אי־אפשר להגיד שעשינו מלימוני הגירושים האלה אחלה שמפניה ורודה?

תראו את הילדות, איזו הצלחה מסחררת: לא רק שהן בוגרות, רגישות ומבריקות הרבה יותר ממה שהייתי מצפה מילדות בגילן, הן גם נושאות תכונה שיש בעיקר לילדים ממשפחה מסובכת. הן מסוגלות לעכל ולהבין מצב מורכב. בדיוק בגלל זה הן הסכימו שמאיה תיקח קרדיט עיקרי על הטבעת שקיבלתי, פשוט ישבו ודיברו על זה אחת עם השנייה בכנות מפתיעה, עד שהחליטו ביחד על ניסוח. מאיה תגיד: "מימי, זה היה רעיון שלי ואני בחרתי את הטבעת, אבל האחיות שלי עזרו ועבדו קשה, תעופי גם עליהן".

וזאת רק דוגמה אחת, יש לי אינספור דוגמאות לרמת הגמישות המופלאה ממש, רמת ההעמקה הרגשית, שיש לוונדר־ילדות האלו. דברים כאלו קורים כשעוברים כל כמה ימים מבית לבית, ובכל בית מחכה לך הרכב אנושי אחר לגמרי, ציפיות שונות לחלוטין. הילדות שלנו נודדות בין עולמות ובין גלקסיות אנושיות כמעט כל יום, ובכל מסע כזה הן לומדות משהו חדש.

אז לא, אני פשוט לא מסוגלת לקבל את זה שמזה כל כך חוששים כל המתנגדים לאימוץ להט"בי. הייתכן שהם באמת מאמינים שכמה ילדים שעומדים במעגל ומצביעים עליך ושרים שיר אווילי נוסח: "אין לך אמא, רק אבא והוא אומו", זה קושי כל כך גדול שהוא ירסק את הילד?

הרי כמעט אין ילד במדינה הזו שלא יחווה סוג של קושי חברתי בחייו, והקושי של ילד שיש לו שתי אמהות או שני אבות הוא לא בהכרח הגרוע שבהם. אז מה הם מציעים לעשות במקרה שהילד נמצא על הקשת האוטיסטית, או שיש לו גבה מחוברת? מה הם מציעים לעשות במשפחה שבה יש אבא עם שלוש ילדות משתי נשים שונות ועוד אישה עם ילדה מגבר אחר? אני יודעת, אולי להעמיד את הילדות לאימוץ במשפחה רעננית טובה?

******************************

לאנשים שתומכים בעמדת המדינה לגבי אימוץ על ידי להט"בים אני קוראת "חובבי טובת הילד". אלו האנשים שיסתכלו על ילד חמוד ומאושר שמורח גואש על הקיר בידיו ויגידו לידו כשהוא לגמרי בטווח שמיעה, "מסכן, הוא עדיין מתמודד עם הגירושים של ההורים שלו". אלו אותם האנשים שיקראו לילדים של טבעונים או של מעשנים או של פוליאמורים: "אומללים כאלו, מה הם אשמים שהם הגרילו אבא ואמא פסיכים?"

האנשים האלו סבורים שהם המבוגר האחראי, עובדה, הם היחידים פה שחושבים על אושרו ורווחתו של הילד, אבל האמת היא שיש משהו אינפנטילי רצח בגישה שלהם. כי הם אשכרה מאמינים שיש דבר כזה ילדות נטולת כאב, ילדות שאין בה חיכוכים ואימה דקה מפני הלא נודע, ילדות בלי התמודדויות חברתיות ובלי לרצות לברוח מהבית.

ככה הם גם מגדלים את הילדים הנורמליים שלהם, מתוך איזו אמונה שאם יש בית יפה ואמא ואבא וכלבת גולדן בשם סיסי, אין שום סיבה שהילד שלהם יהיה חרד. לא סיפרו להם שגם ילדים למשפחות הכי נורמליות סובלים מכאבים, למשל, מכאב הסוד, אותו עטלף שקט, צופן רעות, שמרחף מעל הבית כשאבא ואמא מעמידים פנים שהכל סבבה ועשר. שאלוהים יציל אותנו מהורים שסבורים שהילדים שלהם לא כואבים, איכשהו הם תמיד מתעוררים 30 שנה אחר כך ומגלים שדווקא הילדים של הגרושה העליזה ממול עדיין באים לאכול איתה ארוחת ערב, ומביאים גם זר פרחים איתם. הם לעולם לא יבינו שיש איזה חן בהורה הלא מושלם, הפגום, הכן. לפעמים דווקא הוא זה שמכבד את הילד ואת החופש שלו להחליט, לחשוב ולהרגיש מה שבא לו יותר מכל הורה אחר.

************************

לפעמים אני תוהה אם האנשים האלו, אנשי "טובת הילד", בכלל יודעים עד כמה הכוונות הטובות שלהם הם הסיוט המהלך של רבים מאיתנו. נראה לי שלא, שהם משוכנעים שכל העולם חושב כמותם, בגלל זה הם יוצאים למלחמות המזיקות שלהם, רכובים על גבו של סוס דמיוני שקוראים לו "טובת הכלל".

אני עדיין זוכרת יום סתיו אחד, כשקראתי טוקבק שבו דרש מישהו לקחת ממני את הילדה שלי. פשוט להוציא את מאיה מידיי, אחרי שפירט את כל הסיבות שבגללן אני אמא איומה, מזיקה, נרקיסיסטית, אמא לא ראויה שצריך להציל את הילדה שלה ועכשיו. היו שם כל מיני טענות תומכות: העובדה שהעזתי לעזוב את בעלי ולהתאהב באחר, העובדה שעשיתי את זה בתוכנית טלוויזיה, עצם זה שבתוכנית הזאת לא ישבתי וסיפרתי כמה אני מוגשמת ורכה ואסירת תודה מאז האמהות, אלא אשכרה העזתי להתלונן על כמה קשה לי לפעמים להיות אמא, כמה כואב לי שבעלי מגשים את החלומות שלו בעוד אני קומלת פה מול מובייל.

מאז אני לא יכולה לסבול משוגעים לטובת הילד. לקח לי שנים להבין שאני אחלה אמא, כן, אחלה אמא, ויש לי מסיבת יום הולדת מאתמול שמגבה את זה. אבל אפילו עכשיו, כשאני מבינה שעם כל הטעויות שעשיתי בכל זאת יצרתי בן אדם קטן וחזק שיודע לאהוב, אפילו היום אני עדיין לא מסוגלת לחשוב על המילים האלה שהוא כתב בלי לבכות.

כך שכולם יכולים לדבר עד מחר על טובת הילד. אני לעולם לא אאמין שזה מה שמנחה אותם, לא כשהם זורעים בלבבות של אלפי הורים גאים כל כך הרבה ספק. הרי הם יודעים מה ההחלטה שלהם משדרת להורים להט"בים שכבר הצליחו להביא ילדים: אתם לא הורים טובים מספיק, אתם הבאתם ילדים לחיים של קושי וסבל. אין שום דרך שבה מסר כזה יכול להתחזות לטובת הילד.

ילד רוצה הורה שמח, הורה מסוגל שמאמין בכוחו, רק שעכשיו ההורה הזה יושב מול המחשב וקורא טוקבקים ארסיים שקוראים לו סוטה ואגואיסט וזבל של אבא, והוא כבר לא יהיה לגמרי כאן איתך, לא בלי מצח מקומט מכאב ומפחד של באיזו מדינה הוא חי בכלל, כשהוא יבוא בלילה לחבק.