"פרנקנשטיין בבגדאד": מבט אותנטי על עיראק

"הדבר הכי חשוב שקרה לי זה שאני עדיין בחיים", אמר אחמד סעדאווי לכתב ה"ניו יורק טיימס" בבגדאד לפני שלוש שנים. זמן קצר לפני כן ניצל מפיגוע התאבדות בבית הקפה הקבוע שלו ושל חבריו. נדמה שזה שניצלת מהפיצוץ של הבוקר, לא אומר שתשרוד את זה שיגיע בערב, או למחרת, או בעוד שבוע. "אני בקונפליקט פנימי", הודה סעדאווי, "בין הצורך שלי לכתוב רומנים ולהתחבר לבני אדם ובין הפחד שלי מפני המוות והתשוקה שלי להמשיך לחיות". חברים שלו מתו, אחרים היגרו. הוא בחר להישאר בבית ולספר על זה.

"פרנקנשטיין בבגדאד". הגוף צריך חלקי חילוף

"פרנקנשטיין בבגדאד" (כנרת־זמורה ביתן, תרגום מערבית: ברוריה הורביץ) מתרחש בבירה העיראקית באמצע העשור הקודם. סדאם הופל, האמריקאים נוכחים ובוחשים בשלטון החלופי הרעוע, פילוגים דתיים ועדתיים מולידים מיליציות רצחניות ומיני אופורטוניסטים גוזרים קופונים שמנים מהמציאות המסוכסכת. בשכונת בתאווין במרכז העיר יושב האלטעזאכן הגוזמאי האדי אל־עתאג ומספר בפעם המי יודע כמה על הגופה שהרכיב מאיברים שמצא בזירות פיגוע. "הפכתי אותה לשלמה כדי שלא ישליכו אותה לזבל", הוא מסביר לכל מי שרוצה לשמוע, "כדי שיכבדו אותה ויקברו אותה כמו את המתים האחרים".

אבל בדרך משונה, ללא מעורבות יוצרה, נכנסת בגופה רוח חיים והיא יוצאת לנקום את מותם של בעלי האיברים שמהם הורכבה. הציבור מלחש על הדמות החמקמקה, גנרלים מנסים לתפוס אותה, קבוצות של חסידים מתרכזות סביבה. כך הופך היצור המוטלא, שבוראו מכנה "מה־שמו", לגיבור עממי, שלא לומר גיבור־על. המטרה שלו היא לשרת את החפים מפשע, את האמת ואת הצדק. הבעיה היא שהיצור הולך ומתפורר - כל נקמה מביאה לנשירת האיבר הרלוונטי לה. הוא צריך חלקי חילוף, ובשביל להגיע אליהם הוא עלול להפר את הקודים שהציב לעצמו.

הסיפור של מה־שמו טווי בסיפוריהן של דמויות אחרות. בוראו השיכור שהתפלפ לאחר ששותפו נהרג בפיגוע. זקנה נוצרייה אשורית שגם אחרי 20 שנה ממשיכה לחכות שבנה ישוב אליה ממלחמת איראן־עיראק. עיתונאי צעיר מעיר ספר שמטופח על ידי עורך מושחת. נדל"ניסט חמדן, גנרל שעומד בראש יחידה פאראפסיכולוגית. בעל בית מלון דהוי. בקיצור, המבנה של "פרנקנשטיין בבגדאד" לא מקורי במיוחד. בדומה למה שנעשה ב"בית יעקוביאן" המצרי, הוא מפרק את השלם לחלקים מייצגים מבחינת רקע אתני ודתי, מעמד והיסטוריה, וקושר ביניהם כדי לבנות מחדש את הסיפור העיראקי ללא הנחות וייפוי: העבר הרחוק המפואר; החיבור המאולץ בין שבטים, דתות ועדות; ההתערבות הזרה שמניעיה נותרו שנויים במחלוקת, שמחקה דיקטטורה אבל יצרה כאוס; והתגובה המבהילה של המקומיים, שמתעלמת מערכים בסיסיים של מוסר ואנושיות.

המבנה שטאנצי, אבל לא מה שנוצק לתוכו. הדמויות בספר חיות ונושמות וסוערות, והטוויסט הפנטסטי משתלב בטבעיות במציאות שלא מצייתת גם ככה לשום היגיון. מה שמקורי במיוחד הוא האופן שבו סעדאווי לוקח חומר גלם תרבותי קלאסי ועושה בו כרצונו הפרוע. ב"פרנקנשטיין", ספרה של מרי שלי, סטודנט צעיר ויהיר למדעים מרכיב אדם מחלקי גופות, מפיח בו חיים ומתכחש לו בגלל חזותו המפלצתית. אותה חזות גוזרת על היצור חיים של דחייה חברתית ובידוד, לכן הוא נוקם בבוראו ופוגע בכל מי שיקר לו. ב"פרנקנשטיין בבגדאד", לעומת זאת, הבורא הוא לוזר חסר יומרות שדווקא מחבב את יציר כפיו, וברגע מסוים אף מחכה שיציל אותו. היצור נעטף מיד בחום על ידי הזקנה האשורית, צובר מעמד מיתי וגם קהל מעריצים. הכיעור שלו לא ממש מזיז למישהו, והגיבוב שלו רק מעצים את כוחו. אחד ממאמיניו מגדיר אותו בתור האזרח העיראקי הראשון - "מכיוון שאני מורכב מחלקי בני אדם ממוצא, גזע, שבט, מין ורקע חברתי שונים, אני מייצג תמהיל אנושי בלתי אפשרי שלא היה קיים לפני כן".

על הדרך סעדאווי גם מהתל בקונספט של גיבורי־על (מה־שמו קיים בפני עצמו, הוא לא אלטר אגו של בן אנוש מצודד יותר) וגם מציג את השתלטנות של התרבות הפופולרית, שמנכסת אלמנטים ממדיומים אחרים. "הבן אדם הזה מספר עלילה של סרט", אומרת עיתונאית זרה לעיתונאי המקומי שהולך לשמוע את פטפוטיו של אל־עתאג. "הוא גנב את הסיפור מסרט מפורסם של רוברט דה נירו". תמונה של דה נירו בתור המפלצת הקולנועית גם מלווה את כתבתו של העיתונאי על היצור שכולם מדברים עליו. מרי שלי? זה למלומדים שנתנו ל"פרנקנשטיין בבגדאד" את הפרס הבינלאומי לספרות ערבית ב־2014. אותם מלומדים, אפשר להניח, הם גם אלה שבזכותם הספר תורגם בסופו של דבר לעברית. הרי לא רצים לתרגם כאן ספרים מערבית. זה בדרך כלל מצריך איזה עיטור יוקרתי או הצלחה פנומנלית. לכן "פרנקנשטיין בבגדאד" הוא הזדמנות נדירה לקבל מבט אותנטי - לא דרך חייל זר, לא ממרחק שנות הגירה ולא בתיווך של סדנת כתיבה אמריקאית - על מה שקרה וממשיך לקרות כל כך קרוב אלינו ושאנחנו יודעים עליו מעט מדי.

הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".