כשהשד העדתי הופך לקומדיה רומנטית

עד גיל 30 הייתי בטוח שאני מכיר את המדינה שלי על בוריה. הרי עשיתי את המסלול הישראלי הקלאסי. ילדות בנווה שאנן בחיפה; תנועת נוער; יחידה קרבית; טיול ארוך אחרי צבא ולימודים באוניברסיטה העברית. וכולם מסביבי, כמעט בלי יוצא מהכלל, היו דומים. בני המעמד הבינוני. אשכנזים - אם לא במוצא, אז במנטליות. כאלה שגדלו בבית על חווה אלברשטיין וכוורת. שההורים שלהם הצביעו למערך ושמאלה משם. אוהדי הפועל. דיבורים על קיפוח עדתי נשמעו לנו כמו בכיינות רחוקה, שניזונה מנאומי הסתה של בגין.

ואז, בדומה לשם הסרט, היא הגיעה. רוית, אשתי לעתיד. הבחורה שסובבה לי מיד את הראש גדלה בקטמונים בירושלים, בבית ממוצא כורדי שהיה כמו גרסת הנגטיב לכל מה שהיכרתי. אוהדי בית"ר ירושלים שרופים. ליכודניקים בדם, שבגין מבחינתם היה אבא רוחני שהשיב להם את הכבוד. חולים על מוזיקה מזרחית. חיים במשפחה גדולה ומהודקת, אם תרצו חמולה. וכן, הם גם חיו ברמה סוציו-אקונומית נמוכה בהרבה והרגישו שהמדינה הזו לא מייצגת אותם ולא דואגת להם כמו שצריך. קחו כל סטריאוטיפ על מזרחים ואשכנזים שיש בארץ הזו, והוא יתאים בול להבדלים בין המשפחות של שנינו. זה הדהים אותי מהרגע הראשון - העולמות הכמעט נפרדים האלה. אנחנו מדברים על סוף שנות התשעים, לא עידן המעברות. דברים השתנו מאז כמובן, ובכל זאת.

במשפחה של אמא של אשתי (שאותה מגלמת בסרט עינת שרוף) יש 11 אחים ואחיות, שיהיו בריאים. אף אחד מהם לא היה נשוי לאשכנזי. וגם הילדים שלהם, עשרות בני הדודים של אשתי, כמעט ולא "התערבבו". כשהגעתי בפעם הראשונה לארוחה בשבת אצל הסבא והסבתא, שחיו בבית ישן בנחלאות, הגישו לי מוסקה חריפה (ומעולה!). לא האמנתי למראה עיניי כשילדים מהשכונה התקבצו מחוץ לחצר כדי לצפות בווזווז נחנק מהחריף. צילמנו סצינה כזו לסרט והחלטנו להוריד אותה בעריכה, מתוך מחשבה שהיא תיראה מופרכת מבחינה תסריטאית. אבל זה נכון לכל הסיטואציה, שמדברת על שני שבטים נפרדים ושונים בהמון תחומי חיים. זאת המציאות שאני גיליתי, ושרחוקה מאד מלהיות פוליטיקלי קורקט. אבל אתם יודעים - קלישאות דרכן להתבסס על מציאות.

מתוך הסרט. מיכאל אלוני וחן אמסלם(צילום: עמית יסעור)

חלפו מאז כמעט עשרים שנה. והפערים בין הצדדים הולכים ומצטמצמים, בהקבלה לשיעור הנישואים המעורבים שעולה בהתמדה. אבל מי שמדבר היום במונחים של "אין בעיה עדתית", וטוען שמדובר בסוגייה עתיקה, טומן לטעמי את הראש בחול. אני לא אוהב גם את אלה שמנסים לרתום את הבעייה הזו כדי לעשות לעצמם הון פוליטי. ועדיין, העניין העדתי חי ובועט גם בישראל 2017.

מה שכן, גיליתי עוד משהו מעניין מהרגע שנחתתי בקטמונים. משהו שמחמם לי את הלב עד היום. למדתי שמתחת לעטיפה השונה של מראה, טעמים, עמדה פוליטית וגו' האנשים הם בסופו של דבר אותם אנשים. לא חשוב מאיזו עדה. כל ההורים רוצים בטובת הילדים שלהם ועושים את אותן הקרבות ואת אותן טעויות. בדיוק כמו שתי האימהות בסרט, שמגלמות עינת שרוף מהצד הכורדי ומיקי קם בחזית הפולנית, שהן בערך אותה דמות, שתעשה הכל כדי שהילד ייצא "מסודר". רק במבטא אחר. ובכלל, ב"ואז היא הגיעה" כל הדמויות פגומות בדרכן, אבל מנסות לעשות את מה שהן רואות כטוב ביותר. כיאה לקומדיה רומנטית, הן באות מאהבה.

(צילום: עמית יסעור)

וזה, בשורה התחתונה, גם הסיפור שעומד בבסיס הסרט. אני התאהבתי באשתי לא בגלל המוצא שלה, או המאפיינים העדתיים האקזוטיים שנגלו בפניי. התאהבתי בה בגלל מכלול של תכונות, שיצרו דמות מאוד מאד שונה ממני. אם תרצו, דמות שמשלימה אותי. בניגוד למרבית החברות שהיו לי קודם (שהדמות של תמר, חברתו המקורית של הגיבור, היא בעצם מיש-מש שלהן), שיכולתי בנקל לזהות אצלן את עצמי. ומי רוצה להתחתן עם עצמו? המשיכה הזו בין ניגודים, שהיא נשמת אפה של כל קומדיה רומנטית, יכולה להתבסס על מתח מעמדי, כלכלי, מקצועי וכו'. במקרה שלי, כי כך היה באמת, המעטפת היא עדתית. אבל ההבדלים בין דן ומירב, גיבורי הסרט, הם הרבה יותר מהותיים משאלת ארץ המוצא של ההורים שלהם. ולכן גם האהבה ביניהם צריכה להיות חזקה מאד בכדי לשרוד.

והיא שורדת, טפו טפו, כבר 19 שנה. יש לנו שלושה בנים, חצי פולנים חצי כורדים, שנראים כמו פוסטר לנישואי תערובת. הגדול, למשל, מנגן בגיטרה ואוהב באותה מידה את עומר אדם ואת לד זפלין. העולם שלהם הרבה יותר מגוון והרבה יותר צבעוני ועשיר מזה שהיה לי, פרי של חיבור בין שני אנשים שונים לגמרי. פרי מתוק, שאני מאחל לכולם.