חשבון הנפש הלאומי

כבר כמה ימים שכמעט כל מי שפוגש אותי מתחיל את השיחה בהיסוס: "סליחה, לא ידענו. זה על אבא או על אימא?!", ואני נאלץ, בחיוך, לעצור את המבוכה ולומר: "לא אבא ולא אימא, הזקנקן (המכוער יש לומר) הוא רק בגלל מנהגי האבלות על המקדש שחרב". אני לא מתאבל רק על מקדש שחרב לפני אלפיים שנה, אני אבל על המקדש שעוד לא נבנה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

החיבוק (החלקי) לו זוכים בני העדה הדרוזית

מכתב לאימא של אלאור

כשפוליטיקה וביטחון מתנגשים

אנחנו נהנים לשנוא, להעליב, לפלג, לנקוט בשפה בוטה. אנחנו נהנים לדאוג לדומים לנו, להתעלם מהרחוקים מאיתנו. אנחנו נהנים מחשדנות, מייחס מפלה ומייחוס כוונות נסתרות לאחר. אנחנו נהנים משפה צינית ופוגענית. הפכנו את הביקורתיות לתכנית פעולה ואת הארסיות לטקטיקה. אנחנו נהנים מכוחנות. אנחנו בזים לאנשים טובים הנתפסים כחלשים, רופסים. אנחנו מציצנים ואוהבים לחדור לרשות היחיד - לחשוף כל אחד בקלונו. אנחנו נהנים לסמס, להשמיע צפצוף מעצבן של הודעה, באמצע שיעור או הרצאה ולהסתכל על המסך גם אם מנסים לדבר אתנו בגובה העיניים.

אנחנו לא כאלה רעים. ממש לא. יש בעם הזה גם צדדים נפלאים, אבל תשעה באב הוא יום של חשבון נפש. היום עלינו לשאול את עצמנו מדוע בחרנו, במודע, לשלוח יד איש באחיו. כולנו בטוחים ש"הם" אשמים במצב. שאם רק יקבלו את דעתי, הכול יסתדר. שרק אני יודע מהי אהבת ארץ ומהי הדרך הנכונה לפתור את כל בעיותינו.

למעשה - אטמנו את האוזן כדי שלא נשמע, לא את זעקת העניים או את בכיים של הנכים, לא את עלבונם של הקשישים או בדידותם של ניצולי השואה. וגם עצמנו את העיניים. שחלילה לא נראה את מעוכבות הגט או את הסובלות מאלימות והתעללות. שלא נכיר בהדרת העולים מאתיופיה או בכינויים המצמידים לעולים מברית המועצות לשעבר. המשכנו להתנשא מעל מזרחיים ולבטל את רגשותיהם של החילונים. נהנינו להשמיץ את החרדים ולהיכנס בשמאלנים ולרגע לא הפסקנו לחשוב שבעצם, הימניים לא מספיק משכילים.

אבל עכשיו נדמה שנסחפנו. הלכנו רחוק מדי. כולנו צריכים להפסיק להשניא האחד כנגד השני ולחלק כל סוגיה לימין ושמאל, דתי וחילוני, הפריפריה לעומת מרכז. זה שקר, זו טעות. מנהיגים בעייתיים השאירו אותנו מסוכסכים ומפולגים אבל זו ההזדמנות שלנו לנצל את הזמן ולהתבונן פנימה כדי לראות כמה אכזריים היינו - כולנו, ביחסנו איש אל רעהו. עלינו להפסיק לפחד ולקחת אחריות.

אז מה עושים בשעת משבר? מאשימים את המנהיגים. 'הם' נוקטים בשפה נמוכה, 'הם' חסרי אחריות, פופוליסטיים, מחפשים את הרווח המהיר על חשבון דאגה אמתית לנו. זה לא נכון. מנהיגים משקפים את רוח העם. המנהיגים שלנו מתנהגים כך מפני שהם המראה שלנו. מנהיגות מושחתת לא צומחת בחברה מוסרית. המנהיגות שלנו היא בבואת חיינו, תמצית התנהגויותינו, הקול המבטא את שפתינו.

חייבים להבין: המחלה היא לא של המנהיגים. היא של כולנו. התיקון יתחיל בתור לאוטובוס, ביחס לאחות ולרופא בבית החולים, בעזרה לקשיש בקומה מתחת. זה בידיים שלנו. תשעה באב זו הזדמנות ראויה להתחלה מחודשת.

הרב שי פירון, ממייסדי תנועת 'פנימה' ושר החינוך לשעבר