סינגולדה וחברים
צעדת יום העצמאות? נראה לכם??
סרט ישראלי? ממש לא!
מפגש קפה בעברית במכולת הישראלי? גם וגם וגם לא!
ככה נשמעתי כשהגענו לניו יורק לפני מיליון (או 5) שנה.
רציתי רק ניו יורקית לווריד. רק אמריקאיות לארוחת בוקר, להיות מוקפת בקסם המנהטני מסביב לשעון.
לא רציתי ששום דבר ישראלי יתערב לי ברומן החדש. למה? לא יודעת. ככה. פשוט רציתי להפוך למקומית במסלול אקספרס.
צללתי לאנגלית, שחזרה להתגלגל לי על השפתיים, לחוויות שהיו זרות לי ולמשפחה (סקי, צעדת Thanksgiving, והתמכרות לWhole Foods) ומתנות קריסטמס לדוור. התמוגגתי, טפחתי לעצמי על השכם והזמנתי לי מדליה באמאזון פריים (אפילו לא מסתכלת על מה שלא מגיע תוך 24 שעות….36 אם זה ממש שווה).
התנזרתי ורק בקייצים בביקורים בארץ השלמתי פערי ישראליות מטובלים עם זיעה ואבטיח קר בים.
ואז צהרים אחד, בשיטוט דאונטאון מהיר לכיוון הבית ביום מושלג במיוחד, מוקפת כמובן ב-3 ילדים, כל אחד עטוף ביותר שכבות
מהג׳ל אצל אופיר במכון, הגדולה מתבכיינת (הקול הטבעי שלה כבר 8 שנים) על רעב, שאחיה הקטנים מעלים לה ת׳סעיף ועל המצב האבסורד שצריך להכין שיעורי בית. לגבי שיעורי הבית כבר למדתי להתעלם (כי כשג׳ייסון החתיך שואל אם היא עשתה...היא מוצאת דרך לסיים אותם גם אם בתלפטיה), לגבי החולשה אני מסננת לה שתעמוד בתור ובקשר לרעב - מושכת את הזאטוטים פנימה למקום הקרוב ביותר.
NishNush, מקום של פלאפל, חומוס, שקשוקה וכל הנלווה (סלט ערבי, מלוואח, חצילים כל מיני, עם חריף בלי חריף, במבה, תה נענע וכו). בלית ברירה (לא כי רציתי), בלי לשים לב, ככה ממש בקטנה, על הדרך, כבדרך אגב, בשביל הילדים (מה אני חיה בשביל עצמי??), ממש כצדקה, הזמנתי לי ככה מנת פלאפל (פשוט לא הייתה חצי מנה), סלט ערבי און דה סייד, בורקסים להוריד את החומוס, שקשוקה כי הגדולה לא רצתה לאכול לבד, מרק תימני ואורנג׳דה.
ומצאתי אושר מה הוא.
מאז….
למדתי לחבק ולאהוב את הישראליות בניו יורק.
את האוכל, האנשים, החגיגות. השילוב של העיר המדהימה הזאת עם ׳שלי מהבית׳ הוא פשוט מנצח. וכל פעם הוא מפתיע אותי מחדש.
אחד השיאים של השילוב הזה היה אתמול בערב. וזה כלל את כל מה שאני אוהבת נקודה:
ניו יורק, הווילג׳, מוסיקה, אווירה סוף, טיפה אלכוהול, בן זוגי שיחייה (לא הייתה לו ברירה) ו…...תופים בבקשה…. אבי סינגולדה בBlue Note. מה יותר מדליק (סליחה על מילת שנות ה80) מזה?
את אבי, אם יורשה לי ככה להתייחס אליו בשמו הפרטי, ויורשה לי…., אני מעריצה עוד משילובו עם האחד והיחיד, שלמה ארצי (תרגעו שם עם הציקצוקים….אתם יודעים שהוא ה- sound track של הילדות שלכם).
השילוב של שניהם על הבמה עם הגיטרה עושה לי צמרמורות שבעלי תמיד מפנטז עליהן בסיטואציות אחרות איתי (בדיגי בגב כמובן...על מה אתם חשבתם???).
ופתאום, לא בקיסריה במרחק שמונים אלף מטר מהקהל (או לפחות ממני….מתקמצנת בכרטיסים), לא עם ענק אחר בפני עצמו, רק עם הגיטרה פחות מ-50 ס״מ ממני (וזה גם כי נשענתי אחורה בכיסא), עם חיוך מבויוש ואנגלית קורעת (זה בסדר, גם הוא הסתלבט על עצמו חבל״ז) הוא מנגן.
ומה זה מנגן?! את כל הסולואים הכי בעולם של גיטרה. שוב, צמרמורות, מוקף בזמרים מתוקים מתוקים בני שתים עשרה וחצי (סתם, בני כלום ושום דבר), יפים ככינור שני לקסם על הבמה.
לא כ״כ ידעתי למה לצפות - לחום יולי אוגוסט? לאהבתיה? ירח? שדות של אירוסים?
ממש לא. היה פה שילוב מטורף של אד שירן, עידן רייכל, דיפ פרפל, לד זפלין, איגלז ועוד.
הזוי !?
בפינצטה, האלוף שלף שירים מהבוידעם (מי שלא מכיר את המילה….בבקשה להפסיק לקרוא פה….אתם מסגירים את גילי….) ואני התמוגגתי בשקט, בכל זאת פולניה.
ופתאום אני קולטת - שעוד לפני איזה הופעת איירוסמית׳ בברקליז, לפני קולד פליי בניו ג׳רזי (הולכים??), לפני אדל במדיסון סקוור גרדן (סתם עבדתי עליכם...אכלתם אותה אם עוד לא ראיתם…..ביג טיים!) אני בblue note, אחד מהאייקונים הניו יורקים שטובי נגני הג׳ז עברו דרכו עם אייקון ישראלי שגם הוא עבר את טובי נגני הבית שלנו. תודו, די מרגש.
אז ישבתי, הקשבתי, מידי פעם עצמתי עיניים, חייכתי, שרתי בשקט (תאמינו לי, עדיף ככה) וממש הרגשתי את החומוס מיפו על השפתיים בעודי מנשנשת קראב קייקס מלואיזיאנה מקצות האצבעות עם המניקור מסוהו של ג׳סיקה מהפיליפינים. ממש קיבוץ גלויות (התרבותי….לא היציאה אחרי השלום).
מסתבר שאפשר להוציא את הילדה מהשכונה אבל לא את הצ׳כונה מהילדה. תודה סינגולדה על ערב קסום. נתראה בקיסריה.
