חושבים שההתאהבות שרירותית? תחשבו שוב

כאשר אני מבקשת מזוגות שבאים אליי כבר בפגישתנו הראשונה לעצום את העיניים וללכת בדמיון לתקופה שהם הכירו, ולשאול את עצמם מה היה שם שחיבר ביניהם, שמשך, שסקרן וגרם להם להיפגש שוב ושוב, קודם כול אני שמה לב שבעוד הם ישובים בעיניים עצומות ונזכרים, לרוב עולה חיוך על פניהם, ולעיתים זולגת דמעה של געגוע. מדהים לראות שאנשים זוכרים לעיתים קרובות ממש לפרטי פרטים דברים על אודות בן הזוג והמפגש ההוא: "כשנפגשנו בקפה עטרה, בערב יום חמישי ההוא, את לבשת חולצה משובצת עם חצאית חומה", אמר השבוע מטופל שלי לאשתו זה 35 שנה.

ההתאהבות נחווית לעיתים קרובות כקסם - "איך זה שמכל בני האנוש מצאתי את האחת/האחד שלי". ההתאהבות מתוארת לעיתים כסוג של שיגעון, שכן בעוצמתה היא יכולה לפרוץ גבולות, להפתיע ולהחוות כ"אי שפיות זמנית" (ואולי מכאן הביטוי "חולה עליה"). המאוהב והנאהב נוטים לעשות דברים שלא בשגרה, עושים דברים שלא כל כך אופייניים להם, והם מפתיעים את עצמם בהעזה שלהם. המאוהבים עושים מעשים ספונטניים ומקבלים החלטות של רגע.

המאוהבים עושים מעשים ספונטניים ומקבלים החלטות ברגע(צילום: shutterstock)

מטופל שלי נזכר איך בתקופת ההתאהבות הוא נהיה כזה פיוטי ורומנטיקן. היה כותב לאהובתו שירים ומשאיר לה אותם בפינות שונות בביתם. מטופלת אחרת סיפרה שברגע שפגשה את בעלה היא אמרה לעצמה: "זה הולך להיות בעלי". הידיעה הזו היתה מהירה ועמוקה. כשפגשה את אמה ואמרה לה: "השבוע פגשתי את מי שהולך להיות בעלי", האם פתחה זוג עיניים משתוממות שמבקשות ממנה "להירגע ולא להיסחף".

הרבה שואלים "האם ההתאהבות עיוורת?", זאת משום שאנו רואים באובייקט האהבה הרבה מעבר למי שהוא באמת. אנחנו לא מייחסים חשיבות לכך שאנו לא מכירים אותו/אותה באמת, ומאחר שאנו רוצים להתחבב על בן זוגנו ולגרום לו להתאהב בנו, אנו לרוב במיטבנו. איננו מאושרים אם אין בחיינו אהבה ונעשה הכול כדי למצוא אותה. חוץ מזה, לחוויה שמישהו נמשך אלינו יש לרוב השפעה משכרת. ומה עושה הפיזיולוגיה לחיבור הרומנטי?

בשלב ההתאהבות, לשם העוררות הגופנית והרגשית המתרחשת כחלק מהתהליך, הגוף מפריש חומרים כימיים כמו אדרנלין, אוקסיטוצין, דופמין, פנילאתילאמין, שמטרתם לייצר את הזיווג, החיבור וההתרגשות הרומנטית. האדרנלין משתחרר בגוף בזמן שאנו בעוררות רגשית. האוקסיטוצין יוצר תחושה של חמימות שמחזקת את ההיקשרות, כמו של האם לתינוק בשעת ההנקה. הוא גורם לרצון להעניק מעצמנו, ולא לחינם קוראים לו "הורמון האהבה".

הדופמין ברמתו הגבוהה מגביר את המוטיבציה שלנו והתכליתיות. כמות גבוהה של דופמין מאפשרת יכולת גבוהה יותר של תשומת לב ופוקוס על מקור המשיכה והאהבה. זה מסביר איך בזמן ההתאהבות אנחנו יכולים לשכוח יותר בקלות מהעולם סביבנו, ולראות רק את האהוב/ה. הדופמין מחובר גם ליצירת טסטוסטרון, מה שמסביר את העלייה בחשק המיני בהתאהבות.

הדופמין מאפשר לנו להתרכז אך ורק באהוב ליבנו(צילום: Shutterstock)

הפנילאתילאמין יוצר את תחושת האופוריה ושכרון החושים, וכן תחושת פעילות יתר, חוסר שינה והתרוממות רוח. תוספת של נוראדרנלין מחדדת את הזיכרון החד של הגירוי החדש, מה שמסביר את יכולת הזיכרון של פרטים רבים משלב זה והרגעים היפים הללו ביחד. ההתאהבות הזו היא מעין דבק המחבר בין שני בני הזוג. בזמן הזה, אם ניפרד לכמה שעות מבן הזוג החדש, כבר נתגעגע ונחכה לפגישה הבאה. זהו שלב חשוב בחיי האהבה.

ההתאהבות משמשת מטען, מנוע, סוג של ערגה בהמשך הדרך. משהו לחזור ולשאוף אליו, לזכור ולהיתלות בזיכרון הנעים. ובתוך כל זה מתרחשות כאמור משיכה פיזית, תאווה ותשוקה מינית, משיכה רגשית ורוחנית, העזה, חופש, שחרור, חיות, שכרון חושים והנמכה של העכבות שלנו. האוהב משליך את ה"אני האידיאלי" על הנאהב. אובייקט האהבה מעורר את המשיכה כשהוא מייצג את החלק החסר של בן זוגו. עם זאת, יש פה מידה מסוימת של אשליה בנוגע למיהם בן/בת הזוג באמת. יש בשלב זה מעין "התאהבות בהתאהבות", וכמיהה שהאדם שפגשנו יהיה כל מה שאנו רוצים וזקוקים לו.

אנו כמהים לאותה תחושה סימביוטית-ינקותית של "האם הטובה", הנמצאת כל העת לרשות תינוקה: מאכילה, דואגת, לא עוזבת לרגע, ערה בכל עת לכל איתות מצוקה ותמיד-תמיד רואה הכול. חשיבותה של ההתאהבות שהיא מלמדת אותנו מה הפוטנציאל שגלום בזוגיות הזו. כשיגיעו ימים יותר מאתגרים בזוגיות כמו שלב מאבקי הכוח העתידיים, אפשר יהיה תמיד להיזכר מה היה שם בתחילת הדרך שעשה את החיבור כה מיוחד.

איילה מלאך פיינס, בספרה "התאהבות", מסתכלת על שאלת בחירת בן הזוג בהתבוננות על החלק "המודע" בבחירה שלנו וכן על הבחירה הלא מודעת. היא מדברת על הביטוי הקיים באנגלית To fall in love and to fall out of love, ושואלת: האם אכן האהבה שרירותית? וכותבת שאף שההתאהבות והסערה הרגשית מתרחשים בחלק המוח שהוא "המוח הישן" במערכת הלימבית שלנו, ולמרות שההתאהבות אינה מתרחשת באונה הקדמית שלנו, החושבת, השקולה והאחראית על תפקודי החשיבה, הרי שיש הרבה היגיון בבחירה הזוגית שלנו.

בחירת בן הזוג לא נעשית באקראי, בניגוד למה שנהוג לחשוב(צילום: Shutterstock)

גם ד"ר הנדריקס, בספרו "לבסוף מוצאים אהבה", מדגיש שתהליך בחירת בן/בת הזוג לא נעשה באקראי. הלא מודע שלנו הוא שותף פעיל בבחירת בן/בת הזוג. הוא בוחר עבורנו בקפידה ומשמש מעין "מחלקת כוח אדם" שסורקת עבורנו את המועמד המתאים. אנו מקבלים איתות "שזו הכתובת", ואנו חשים מעין שקט פנימי שהגענו למקום הנכון לנו. הלא מודע לפי הנדריקס רוצה אותנו אנשים שלמים מבחינה רגשית ורוחנית, החיים חיים מלאים עם כל אנרגיית החיים שנולדנו עמה.

הלא מודע שואף שנהיה אנשים הזורמים עם כל הפוטנציאל שלנו. בכל פעם בילדות כשצרכינו לא קיבלו מענה - שלמותנו אבדה. לעומת זאת, הקשר הזוגי מפלס את הדרך כדי להשיב לנו את שלמותנו, וזאת באמצעות התיקון של מה שהשתבש בילדותנו והרחיק אותנו מה"אני" המקורי שלנו. הבחירה הזוגית משמשת עבורנו חלק מהמסע הזה להחזרת השלמות, להתפתחות ולצמיחה.

אף שבן זוגנו ואנחנו עוד נתסכל זה את זה בהמשך דרכנו המשותפת, האתגרים שיציב בפנינו יהוו הזדמנות לאמן בחזרה את אותם החלקים שהקפאנו בצעירותנו (תכונות, יכולות, נטיות), שבן זוגנו יזדקק וירצה שנעשה בהם שימוש מחדש. בנוסף, הלא מודע בוחר עבורנו את המועמד שיוכל לתמוך בריפוי שלנו עבור סיום פרק הילדות שלנו, שלא נישאר משועבדים להיסטוריה שלנו בבגרותנו.

הקטע לקוח מתוך הפרק השני של ספרה של ליאורה גרינהאוס, "מסע זוגי מרומנטיקה לאינטימיות". לרכישת הספר לחצו כאן.