ארבעה טילים וילד
צ'אד או'קארול הוא מנכ"ל קבוצת מחקר בינלאומית שמתמחה בצפון־קוריאה. הקבוצה עוקבת אחר כל ידיעה שיוצאת משם, בעיקר ידיעות שנוגעות לפרויקט הגרעין, ונשענת על כ־100 מקורות חסויים, רובם דיפלומטיים. הוא ביקר בפיונגיאנג, בירת הצפון, ארבע פעמים, ומתכוון לשוב ולבקר בספטמבר. בכל ביקור מנסים הוא ואנשיו לדובב אנשים ברחוב, למרות הליווי הצמוד.
"אספר לך סיפור מצחיק", אמר. "באחד הביקורים הבחנתי בבחורה צעירה ויפה מאוד, שפריטי הלבוש שלה הצביעו על זיקה מיוחדת לעיצוב ולאופנה. ניגשנו אליה. איזה בית אופנה נתן לך השראה, שאלנו.
"תשובתה הסתכמה במילה אחת: 'סוציאליזם'".
למה סוציאליזם, שאלתי.
"כי בצפון זאת התשובה הנכונה לכל שאלה", אמר. "כך מחנכים אותם שם".
ביום ראשון הגעתי לגואם, אי נידח באוקיינוס השקט, שלוש שעות טיסה מטוקיו או ממנילה, ארבע שעות וחצי טיסה מסיאול. על פי האיומים שיצאו מלשכתו של קים ג'ונג־און, 33, רודן צפון־קוריאה, נותרו לתושבי האי רק עוד יומיים של שלווה טרופית. ביום שלישי הוא יורה לשגר ארבעה טילים מסוג הוואסונג־2, נושאי ראש נפץ גרעיני, אל המים הטריטוריאליים של גואם. זאת תהיה נקמתו על הסנקציות החדשות שהטילה מועצת הביטחון על ארצו ביוזמת ארצות־הברית.
כאשר המטוס נסע לאיטו אל עבר השרוול, הרמקולים השמיעו את "אמריקה, אמריקה", השיר שהפך להמנון השני של ארצות־הברית. את השיר חיבר אירווינג ברלין, מהגר יהודי. אילו ידעו שונאי היהודים, שונאי המהגרים, בימין הפאשיסטי האמריקאי מי חיבר את השיר האהוב, אולי היו שרים אותו פחות.
גואם איננה אמריקה: היא אזור חסות. רוב תושביה מדברים אנגלית עילגת. השפה הראשונה שלהם היא צ'אמורו, או פיליפינית, או שורה של שפות ילידים אחרות. אמריקה לא נתנה להם זכות הצבעה, אבל נתנה להם דרכון ומטבע ותחושת שייכות נכזבת. את הדת נתנו להם הספרדים, הכובשים הקודמים. אין מקלטים אטומיים בגואם, גם לא מקלטים רגילים, אבל כנסיות קתוליות יש בה בשפע.
קים ג'ונג־און בחר בגואם משום שיש בה שני בסיסים אמריקאיים גדולים, אחד של חיל האוויר, שני של הצי, ומשום שהיא פיסת הריבונות האמריקאית הקרובה ביותר לטווח הטילים שלו. התוצאה המיידית הייתה זינוק היסטרי בתפוסת החדרים בבתי המלון. כל גוף תקשורת בעולם שמכבד את עצמו, ראה חובה לשלוח כתב. התיירים היפנים והקוריאנים, שבאו לרבוץ בחול הזהוב ולטבול בטורקיז הצלול, השלו, של האוקיינוס, לא הבינו על מה המהומה. הם המשיכו לרבוץ. מושל האי שלח לתושבים הוראות להתנהגות בעת התקפה גרעינית והבטיח להם שהוא נערך לבאות. הנתינים שלו משכו בכתפיהם. הם הניחו, בצדק, שלשכב על הבטן ולעצום את העיניים זה נחמד, אבל לא זה מה שיציל אותם מפגיעתה של נשורת גרעינית. אף אחד לא התריע בשער; אף אחד לא ברח.
נדמה לי שאנחנו הישראלים יכולים להבין מצבים כאלה. חיינו שזורים באזעקות על איומים אמיתיים ומדומים. מה שזר לנו הוא הפטליזם כדרך חיים. איש לא שאל את 160 אלף תושבי גואם אם הם מסכימים להיות המגן החי של 13 אלף אמריקאים, אנשי צבא ומשפחותיהם. איש לא שאל אותם מה הם מעדיפים, משא ומתן או התקפה אמריקאית מקדימה. הם לא דרשו שדעתם תישמע. הם היו פיונים במלחמה לא להם. שקופים.
ביום שני בבוקר נשמעה אזעקת שווא בכמה מקומות בגואם. מישהו התבלבל במהלך ניסוי צופרים. בערב התכנסה בהאגטנה, בירת האי, הפגנה. "הגיעו יותר מ־100 משתתפים, קהל גדול", דיווח בהתלהבות "פאסיפיק דיילי ניוז", העיתון המקומי. המשתתפים התפללו לפתרון של שלום והלכו הביתה.
למחרת פירסמו בכירים בשני הצדדים הצהרות מרגיעות. קים (שם המשפחה בקוריאה קודם לשם הפרטי) הודיע שהחליט להמתין ולראות מה יעשו "היאנקים המטומטמים". הוא הצטלם בחמ"ל עם הגנרלים שלו, כשמפה גדולה של האוקיינוס השקט פרוסה לפניו. האמריקאים נתנו צ'אנס למאמצים הדיפלומטיים. "אנחת רווחה", הכריז העיתון בכותרתו הראשית.
אנחה, בזאת הסתכמה תרומת האי גואם למשבר.
"גואם", אומרת סיסמת התיירות של האי, "היא המקום שבו אמריקה מתעוררת". הכוונה היא להפרש השעות: גואם מקדימה את החוף המזרחי של ארצות־הברית ב־14 שעות, ואת החוף המערבי ב־17. סיסמה לחוד ומציאות לחוד. במהלך הלילה שיחרר טראמפ עוד אמירה שמותחת קו שווה בין ניאו־נאצים למוחים נגדם. אמריקה התעוררה לעימות פנימי קשה ומר, וגואם נעלמה מהמסכים.
החוף במפרץ טומון יפה כמו גלוית תיירים. ירדתי למים. הים היה שקט להפליא. הוא הזכיר את השנים הטובות בסיני. מפעם לפעם התהפכתי על הגב, לראות אם טיל תורן לא מפלח את תכלת השמיים.
לפתח הר געש
"צריך למנוע מלחמה בכל מחיר", אמר שלשום נשיא קוריאה הדרומית, מון ג'יאה־אין. "אני מתחייב: לא תהיה עוד מלחמה בחצי האי הקוריאני". מון, שזכה בשלטון בעקבות שערוריית שחיתות שהפילה את קודמתו, נחשב לשמאלני. שאלתי את ג'אאסון צ'אנג, ראש דסק חוץ וביטחון בסוכנות הידיעות הגדולה בקוריאה, מהו הציר שמגדיר ימין ושמאל. "היחס לקוריאה הצפונית", השיב. "השמאל רוצה להידבר איתם, הימין מתנגד. הנושא הזה מאפיל על הכל".
עולם קטן, חשבתי.
ישבנו בלובי במגדל המשרדים של המערכת שלו, לא רחוק מהבית הכחול, משכן הנשיא. ביום הקודם חגגו שתי הקוריאות את יום העצמאות שלהן, יום השחרור מהכיבוש היפני. שתי מדינות אויבות – יום עצמאות אחד. עכשיו התארגנה בחוץ הפגנה לציון העובדה שהיפנים חטפו אלפי נשים קוריאניות לעבדות, רצחו ואנסו ועינו ומסרבים עד היום להתנצל. "יש לנו חשבונות היסטוריים ארוכים", אמר צ'אנג. "גם עם יפן, גם עם סין".
אתם חיים על לוע של הר געש, אמרתי.
"כמובן", אמר. "הגבול הוא במרחק שעת נסיעה מפה".
האם זה משפיע על ההתנהגות בבית, ברחוב, שאלתי.
"לא, לא, לא", אמר. "החיים נמשכים כרגיל. בעבר, במהלך כמה עימותים, האזרחים נכנסו לפאניקה. זה לא קורה יותר".
האם אתם שונאים את הצד השני, שאלתי.
"קשה לומר", השיב. "שונאים אולי לא, אבל מודאגים בהחלט כן".
ואתה, שאלתי.
הוא חייך. "אחזור באוזניך על משפט ששמעתי לפני כמה שנים מפי אישיות ממשלתית בכירה מאוד", אמר. "כלב נובח לא נושך".
אתה יודע את זה, אמרתי. השאלה היא אם הכלב יודע.
הוא צחק כאילו שמע את הבדיחה בפעם הראשונה.
פיצוץ אחד יספיק
קים מין־סאוק היה במשך חמש שנים דובר משרד ההגנה הקוריאני. היום הוא עורך ובעל טור בכיר בעיתון השני בתפוצתו במדינה, מיליון עותקים ליום. הוא נץ.
"זאת תוכנית השלבים של הצפון", אמר. "בשלב הראשון הם ייצרו עשר פצצות בגודל הפצצה שהוטלה על הירושימה. יש להם כרגע פי שלושה פלוטוניום מהנדרש. זה יקרה עד סוף השנה הנוכחית. בשלב השני, עד 2020, הם מתכוונים להגיע ל־100 פצצות גרעיניות. יש להם מכרות אורניום: הם לא תלויים באחרים. בשלב השלישי ייצרו ארסנל של טילים ביניבשתיים עם ראשי נפץ גרעיניים. כדי להתקדם הם חייבים לעשות עוד פיצוץ ניסיוני. פיצוץ אחד יספיק להם".
למה הם מתאמצים כל כך, שאלתי.
"כדי לשרוד", השיב לי כל מי שהצגתי לו את השאלה הזאת, בגואם ובקוריאה. זה גם הקו השולט כרגע בפרשנויות בתקשורת הבינלאומית. לקים מין־סאוק יש תשובה משלו.
"המטרה של קים ג'ונג־און היא לזרוק את ארצות־הברית מחצי האי הקוריאני", אמר. "הוא רוצה להחליף את הסכם שביתת הנשק בהסכם שלום שיכלול יציאה של 25 אלף החיילים האמריקאים שמוצבים כאן. המטרה הנוספת היא להכניס את צפון־קוריאה לקהיליית הגרעין".
האמריקאים חושבים שהוא מטורף, אמרתי.
"אני חושב שהוא חכם מאוד", אמר. "אם המהלך שלו יצליח, הקואליציה הפרו־אמריקאית במזרח אסיה תתמוטט. דרום־קוריאה תפתח נשק גרעיני משלה, ואז יפן, טיוואן, הפיליפינים. ואיראן, כמובן. הבעיה שלנו היא גם הבעיה שלכם".
מה רוצה להערכתך דונלד טראמפ, שאלתי.
"ממשל טראמפ תוקף את סין בשלוש חזיתות", אמר. "ספינות הצי מפליגות בים סין הדרומי, שסין מתנחלת בו; טייואן זוכה להכרה מחודשת בוושינגטון; ונפתח הליך משפטי נגד סין בגלל גניבת קניין רוחני. טראמפ צריך להוסיף חזית רביעית – החזית שלנו. אם ילחץ על סין בכל הכוח למלא את חלקה בסנקציות, קים ייכנע. חלון הזמן הוא עד נובמבר, לא יותר".
סין הודיעה השבוע שתחסום העברה של ברזל, עפרות ברזל ופירות ים מצפון־קוריאה בעקבות החלטת מועצת הביטחון. סין היא השער שדרכו עובר כל היצוא הצפון־קוריאני. בפברואר הודיעה סין שהיא חוסמת את העברת הפחם, מוצר היצוא העיקרי של המדינה. הבעיה היא שסין מבלפת. סין רוצה לאלף את קים ג'ונג־און. היא לא רוצה לשבור אותו.
משפחת המלוכה
את צ'אד או'קארול פגשתי בבית קפה במרכז סיאול. שושלת קים – הסב קים איל־סונג, הבן קים ג'ונג־איל והנכד קים ג'ונג־און – היא תחום ההתמחות שלו. שאלתי אותו מי מוביל בפולחן האישיות במדינה.
"הסבא והאבא עדיין חשובים יותר", אמר. "הנכד לא מונצח עדיין בפסלים כמו סבא ואבא, אבל הוא מופיע בטלוויזיה כל הזמן, וזה מה שמדבר אל הצעירים. עשרה אחוזים מהצעירים במדינה מסתפרים כמוהו, עם הבלורית המוזרה על המצח.
"לשליטים משושלת קים יש אותו יתרון שיש למשפחת המלוכה הבריטית", אמר. "הם לא מתחלפים. אנשים נאחזים בהם כעוגן של יציבות. רבים מהם תלויים בקיומם במשטר".
איך הם הצליחו להגיע לפיתוח פצצות וטילים, שאלתי. האם פרויקטים כאלה לא מחסלים בשקט, במלחמת סייבר?
"האמריקאים ניסו", אמר. "היו להם כמה הצלחות, אבל את התקדמות הפרויקט לא הצליחו למנוע. צריך לזכור שצפון־קוריאה מבודדת עוד יותר מאיראן. גם האינטרנט סגור לעולם".
מחיר המלחמה
צ'אנג גוון־יאנג הוא איש עסקים קוריאני, שותפו ועוזרו הוותיק של הישראלי רמי אונגר. אונגר בונה את ספינותיו בדרום־קוריאה ומייבא משם מכוניות. צ'אנג הריץ אותי לאורך יום דחוס אחד ממומחה למומחה, מפרשן לפרשן. כל מה שלמדתי, למדתי בזכותו.
קמפוס אוניברסיטת אג'ו ממוקם כ־60 ק"מ מדרום לסיאול. פרופ' קים הואנג־קיו הוא ראש המכון שלה למדיניות סין. הוא מבקר בסין אחת לחודש.
"הסינים היו רוצים להשמיד את פרויקט הגרעין, אבל הם ריאליסטים", אמר. "הם יודעים שזה לא ילך. הם חותרים כרגע להקפאה זמנית. האמריקאים רוצים הקפאה מוחלטת".
ממתי הסינים ביישנים כל כך, שאלתי. מדוע הם לא כופים את רצונם?
"מבחינתם, צפון־קוריאה היא אזור חיץ, רצועת ביטחון, בינם לבין דרום־קוריאה, יפן וכוחות ארצות־הברית, וכך היא צריכה להישאר. שושלת קים לדורותיה – הסב, הבן והנכד – משחקת בין בייג'ינג למוסקבה. אין פלא שהמשטר הסיני מתייחס אליה באי־אמון".
במלחמת קוריאה, אמרתי, בתחילת שנות ה־50, סין שיגרה מאות אלפי חיילים לעזרת צפון־קוריאה. מה הלקח שהפיקו מהמלחמה ההיא?
הפרופסור אהב את השאלה. "הם למדו שמחיר המלחמה מאוד גבוה", אמר. "עדיף לא להתערב.
"סין של היום שונה מסין של אז: החזון שלה השתנה. היא רוצה להרחיב את המעורבות שלה בקהילה הבינלאומית, כיאה למעצמת־על. אלה חדשות רעות לצפון־קוריאה. במקביל, היא במסלול עימות עם ארצות־הברית. השאלה היא מי בעל הבית באזור הזה, מי קובע. יפן צופה בעימות הזה בבהלה".
האם יש באופק פתרון, שאלתי.
"לא", אמר. "אין פתרון. המשבר יהפוך לנורמה, כמו אצלכם. אולי נבוא אליכם, ללמוד איך מתמודדים עם משבר שאין לו פתרון".
מפנקסו של פאשיסטן
תומס ג'פרסון ניסח את הסעיף בחוקה האמריקאית שאמר: כל בני האדם נולדו שווים. ג'פרסון הוא בן העיירה שארלוטסוויל, במדינת וירג'יניה. מונטיצ'לו, אחוזתו היפה, היא אתר שמיליוני אמריקאים עולים אליו לרגל. הם באים כדי לאשש את אמונתם שאמריקה היא הטובה, המוסרית והמוצלחת במדינות. זה המיתוס. הסיפור האמיתי מורכב יותר. יש כל מיני אמריקות: תמיד היו. השאלה היא מי מנהיג אותה ולאן.
נשיאים אמריקאים, רפובליקנים ודמוקרטים, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, ידעו תמיד לומר את המשפטים הנכונים, המאחדים, ברגעים קשים. אתמול פירסם "וושינגטון פוסט" רשימה ארוכה של התבטאויות כאלה, החל בקנדי וג'ונסון ופורד, עבור לקלינטון לאחר פיגוע הטרור באוקלהומה־סיטי ובוש לאחר פיגועי התאומים, וגמור בהספד שנשא אובמה לאחר הפיגוע בצ'רלסטון. הנשיא אמור להיות המנחם הלאומי, על גבול הקיטש. זאת אחת מדרישות התפקיד.
טראמפ לא מילא את התפקיד לאחר המצעד והרצח בשארלוטסוויל, והוויכוח פתוח, האם חוסר הניסיון שלו בפוליטיקה הוריד אותו לבנקט, או להפך, החושים הפוליטיים המופלאים שלו הובילו אותו לנתיב שבו בחר. כתבתי כאן בעבר שאמריקה נתונה מאז עלייתו של טראמפ במלחמת אזרחים. שארלוטסוויל סיפקה לטראמפ הזדמנות פז לאחד את האומה סביבו באבל משותף. קרה ההפך: ההתבטאויות שלו העמיקו את החשדנות הפנימית, השנאה, השבטיות והבושה.
הגנרלים בממשל שלו מתביישים בו; ראשי התאגידים הגדולים מתביישים בו; היהודים מתביישים בו; נשיא אמריקאי יכול להרשות לעצמו לאבד תומכים; הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות מביך.
לאירוע הזה יש היבט או שניים שנוגעים ישירות בנו. ראשית, הוא כופה על היהודים באמריקה, הם ומוסדותיהם, לנער את חוצנם מטראמפ. לפי הידיעות שפורסמו, אחדים מהיהודים שמכהנים בעמדות בכירות בממשל שקלו התפטרות. ארגון היהודים הרפובליקנים הוציא הודעת גינוי. הליגה למניעת השמצה, ארגון על־מפלגתי, תקפה את טראמפ בחריפות. "בושה! בושה!" צייץ אייב פוקסמן, שעמד בראש הליגה בעבר.
ההתבטאויות של היהודים האמריקאים ממחישות את התהום שנפערה בינם לבין ממשלת ישראל הנוכחית. השתיקה של נתניהו איננה סוגיה טקטית: היא עניין ערכי. הוא בצד הלא יהודי של העימות הזה. תעיד ההתבטאות של הבן שלו, יאיר, בחשבון הפייסבוק שלו. כמו טראמפ, גם נתניהו גוזר גזירה שווה בין הניאו־נאצים לקורבנותיהם: אלה חלאות, הוא כותב, ואלה בריונים. הוא תוקף במיוחד את ארגון אנטיפה, קיצור של אנטי־פאשיזם. אילו ידע קצת היסטוריה, היה מבין איפה זה מעמיד אותו.
זה זמן אני מטריד אנשים בשאלה הבאה: נגיד שהייתה קמה באמריקה, או בגרמניה, או בצרפת, מפלגה שהייתה רואה במוסלמים את אויבי המין האנושי. נגיד שהמנהיג שלה היה מציע לפתור את בעיית המוסלמים בדרך של השמדה. מה הייתה עמדת ממשלת ישראל? מה היו אומרים סקרי דעת הקהל? אילו הייתה פורצת מלחמת עולם, לאיזה צד הייתה ישראל מצטרפת? ואולי היא הייתה מכריזה על ניטרליות, כי יש שני צדדים, ואלה חלאות ואלה חלאות, ומה אכפת לנו.¿
