משיכת אבל

במוקד תשומת הלב של "דיאנה — שבעה ימי פרידה" נמצאים הראיונות עם הנסיכים ויליאם והארי, בניה של הנסיכה שמחר ימלאו 20 שנים למותה. בסרט התיעודי המדובר משחזרים האחים את הריקוד העדין שנכפה עליהם בין חובותיהם כנצר למשפחת המלוכה ובין הצורך של נערים בני 15 ו־12 להתאבל באופן פרטי על אמא שלהם.

זוהי חושפנות נדירה יחסית, והשניים בהחלט מעוררים אמפתיה, אבל החלק המעניין יותר של הסרט עוסק במי שלא משתתפים בו: יתר בני משפחת המלוכה ובעיקר המלכה אליזבת. "שבעה ימי פרידה" מגולל את המתיחות בין הציבור הבריטי לארמון, שספג האשמות על התנהלות שנתפסה כמנותקת. אגב, ביקורת זו תודלקה היטב על ידי הצהובונים, שנהנו מהסטת האש שכוונה לעברם בעקבות תרבות הפפראצי — שגרמה בעקיפין למוות. בסרט מתוארת סצנה שלפיה באחד הלילות הכעס היה כה רב, שעתיד המונרכיה היה בסכנת ביטול ממש אם מישהו משושלת וינדזור לא יתייפח כאן ומיד.

זאת לעומת הרגש הרב שהפגין ראש הממשלה, טוני בלייר, שהתייצב מול המצלמות וכינה את דיאנה "נסיכת העם". כפי שמודה אליסטר קמפבל, יועץ התקשורת האסרטיבי והסרקסטי שלו, מקריות ואותנטיות לא היו שם. אבל בלייר ואנשיו הבינו שזה לא משנה, ואילו ההמונים לא יניחו למלכה עד שתוכיח שאכפת לה כמו שאכפת להם. אם הם בוכים — שגם היא תבכה. אם הם גודשים את רחבת הארמון — שתצא אליהם. ועכשיו.

במבט לאחור, אפשר לראות באירועי הימים ההם את פתיחת עידן הפומביות של העצב. כמעט עשור לפני הרשתות החברתיות, מותה של דיאנה הדגים עד כמה בני אדם מתקשים להפנים שישנן דרכים שונות להתמודד עם טרגדיה. לכן רק כשהמלכה הואילה לשאת נאום לאומה, ירדו ממנה.

ואם בעבר הציפייה לומר משהו הופנתה אל שכבה מצומצמת בעלת סטטוס ייצוגי, הרי שכעת הלחץ מופעל על כל אחד ואחד. פלטפורמות כמו פייסבוק וטוויטר יוצרות תחושה שההספד של דמויות בעלות פרופיל ציבורי גבוה הוא חובה מוסרית. "בלי לזלזל, זה כמו ללכת לסרט", מאבחן אחד המקוננים, "דיאנה היא משהו שמותר לנו לבכות עליו, מותר לנו לגעת ברגשות שלנו דרכה". ואילו מי שלא עושה זאת — מכל טעם שהוא, מחוסר היכרות ועד חוסר חשק — מתויג כחריג.

למעשה, ברור מדוע גם ויליאם והארי בוחרים לחלוק תובנות ורגעים אינטימיים במיוחד עם הצופים. זהו אחד הלקחים שהפיק בית המלוכה מאז: איפוק ואנדרסטייטמנט זה נחמד מאוד בתיאוריה, אבל בסוף הקולקטיב אוהב את האליטה שלו פגיעה ואנושית, כי רק ככה הוא יכול להמשיך לדמיין שאין ביניהם הבדל. מה הפלא שבישראל הרחוקה פוליטיקאים מוכנים לדחוף בצל לעיניים בשביל תשדיר בחירות.

בקטנה

הפרסומת לקולה של שופרסל מבוססת על שני אדנים: גרפיטי והיפ הופ. כנראה ככה משרד הפרסום מאמין שנזהה את המוצר עם מושגים כמו "צעיר" ו"רענן", לעומת הממסדיות של קוקה־קולה (כאילו ששופרסל היא אנדרדוג, כן?). אולם התוצאה כה ירחמיאלית ומזיעה, שמה שקורה בפועל הוא ההפך המוחלט: הפרסומת לוקחת שני סוגי אמנות שנולדו כפעולה חתרנית ומפשיטה אותם מכל סממן של אותנטיות ומגניבות, עד שמה שנשאר מהם זה קולה בלי גזים.