סקוואדרה אזורה נגד סקוואדרה אחורה / טור
אין סיבות דרמטיות להפסד של ישראל לאיטליה בפתיחת היורובאסקט. זה לא בא מלחץ האירוח, גם לא משאננות משחקי ההכנה הטובים. זו פשוט הרמה שלנו. אז מה בכל זאת יש לעשות? ללחוץ על כל המגרש. רק המעז מנצח. או לפחות לא מובס. עידו אשד מתנצל, אבל הוא לא איש בשורה
אני מצטער מאוד, אבל אינני איש בשורה. זה לא היה משחק חלש של נבחרת ישראל. זו לא היתה נפילה בלתי צפויה, למרות המספרים חסרי התקדים. אין סיבות דרמטיות להפסד ראשון של הנבחרת המארחת במשחק הפתיחה מזה עשור ויותר, וזה לא בא מלחץ האירוח. גם לא משאננות משחקי ההכנה הטובים. אז מה כן? זו פשוט הרמה שלנו. ואני אומר את זה בכל הכאב והאהבה לנבחרת ולמאמנה.
גם ארז אדלשטיין, שהכין את הנבחרת מצוין, לא יכול לעשות קסמים. משחק הכדורסל המודרני הוא משחק פיזי, שבנוי על אתלטיות וגובה, ומתבסס באופן הולך וגדל על על דיוק מקו השלוש. השחקן הישראלי אינו גבוה, אינו אתלטי, ולמרות שהוא יודע לקלוע מקו השלוש כשהוא חופשי, חסרון האתלטיות מקשה עליו להגיע בכלל למצבי הקליעה המתאימים מעבר לקשת, וגם כשהוא מצליח לשחרר את הקליעה, היא לא בניתור מספיק גבוה ולא ביתרון מספיק על מגן שעומד מולו. ולראיה 1 מ-14 לנבחרת אמש. וה-14 מטריד בדיוק כמו מה-1. כי מתוך ה-14 היו אולי שלוש זריקות טובות. עומרי כספי, קלע שלוש מחונן שנרכש על ידי אלופת העולם בזכות היכולת הזו, זרק רק פעמיים מעבר לקשת. מש"ל.
זו פשוט ברמה שלנו. מקל(צילום: עוז מועלם)
האלמנטים האלה תמיד שיחקו תפקיד מגביל ביכולתה של נבחרת ישראל לדורותיה. בהישג הגדול ביותר שלנו, מקום שני באיטליה 79', היה לנו סנטר בשם בועז ינאי, שני מטר על נעלי קונברס בד חצאיות. אז מה כן היה? היו מיקי ומוטי שרצו בכל הזדמנות, קלעים אבסולוטיים כקפלן, חוזז ולייבוביץ', ותחבולנות של רלף קליין ז"ל על הקווים. כיום, אין לנו את כל היתרונות האלה. אין לנו טיסנים שיעופו למעלה, אלא רכזים שנוטים לכדרר יותר מדי, אין ולו קלעי אבסולוטי אחד לרפואה, ולמרות המוח המבריק של הג'ינגי, עמד מולו בצד השני שועל קרבות ותיק עם אותה רמת ברק ועוד כמה שנות ניסיון. אז מאיפה תגיע הישועה? היא לא תגיע. לפחות לא במשחק הזה.
קליעה טובה משלוש מגיעה ממצבים שונים במשחק. אחרי ריבאונד התקפה, כשההגנה עוד לא מסודרת. במשחק מעבר, כשההגנה עוד לא התארגנה. ובמשחק מסודר, או על ידי מסירה לסנטר דומיננטי שמכווץ את ההגנה, או על ידי חדירות מהירות והוצאת כדור, או במשחק חסימות. אבל בכל האפשרויות האלה, הייתה ידם של האיטלקים על העליונה.
לא יכול לעשות קסמים. אדלשטיין(צילום: עוז מועלם)
שליטה בריבאונד שלא נתנה לנו אפשרות שנייה, ירידה מושלמת להגנה והגנת מעבר חכמה שמבטאת את ההכנה הנבונה של מסינה הקשו עלינו, וכשאנחנו משחקים ללא סנטר משמעותי וקיים יתרון פיזי איטלקי בכל מץ'-אפ, נמנעה משחקנינו האפשרות לקבל מבט לסל גם אחרי חסימה או שתיים. ההגנה הזו היא סימן ההיכר של הסקוואדרה אזורה כבר 50 שנה. יורדים מהר, מעכבים את הכדור, סוגרים את המסירות הקריטיות האלכסוניות, וחונקים כל קלע פוטנציאלי. צוות הווי והצבתות.
וצריך לזכור עוד דבר: כל שחקנינו הם חבר'ה משלימים בקבוצותיהם. כספי, אליהו, ופניני קולעים את הסלים שלהם בעזרת התרכזות ההגנה בכוכבים אחרים לידם. אין לנו אף שחקן שמסוגל לייצר סל לבד באחוזים גבוהים, למעט קצת כספי ומעט מקל. געגועיי לעדי גורדון ואפיק ניסים. אבל כספי לפחות עשה את השינוי והקריב את אזור הנוחות שלו. ירד לאותיות, שם את בלינלי ומלי על הגב, חפר, קלע והחזיק אותנו בחצי הראשון כמעט לבד. השאר המשיכו לשייט כאילו הם בקבוצות שלהם, מחכים שמשהו יקרה, ולא מבינים שהם השינוי שצריך להתרחש.
ועכשיו גם צריך לראות מה שלום הברך. כספי(צילום: עוז מועלם)
מול העבודה האגרסיבית של האיטלקים בהגנה, בלטה במיוחד הרשלנות של האוול ביציאה לפיק אנד רול, וכשבלינלי הוא גו-טו-גאי קלאסי שמקבל ארבע חסימות לשלשה פנויה הוא קובר אותן ב-80 אחוז. כי גם יש לו את הדחיפה המהירה מהמקום לקליעה טהורה, והוא עובד קשה על החסימות בשביל לקבל את המרווח הזה של ארבע עשיריות השנייה, כדי לקבל מבט נקי ולהפגיז. ואם לא הוא, אז דאטומה. ופתאום מגיע פילוי ונועץ שתיים. רמה אחרת לגמרי של תנועה וקליעה. הכל מתחיל מהאתלטיות והכוח המתפרץ.
היה מרתק לראות איך בהתקפות הראשונות שלנו שיחקנו משחק מסודר מרהיב ממש, תרגילים ותנועה כמו התקפת המשולש... אבל בהדרגה הרגליים נהיות כבדות, נקלעים לפיגור, ופתאום הכדור לא זז, מפספסים תזמון במסירה, התרגילים תקועים, מכדררים המון, ומתחיל פסטיבל הזריקות המוזרות. הגויאבה העקומה של ליאור, החדירה של עמרי על רגל ימין הצידה, הליי-אפים בקרש של אוחיון ומקל, הפלאוטרים הקצרים של פניני. מספר האיירובלים נשק לדו-ספרתי. אבל הם שלנו, וזה חינני, ואנחנו אוהבים אותם, והם הכי טובים שיש לנו. אבל זה לא באמת כדורסל אירופאי. ולפעמים זה נראה כאילו לא כוחות. קצת כחגבים. 15 דקות ללא סל שדה. 16 נקודות במחצית.
לפעמים זה פשוט נראה לא כוחות(צילום: עוז מועלם)
אז מה בכל זאת יש לעשות? יש. להשתמש בתחושות הקשות האלה כדי להעז. זו לא חוכמה לעשות רוטציה רחבה במשחקי האימון. צריך להרחיב אותה גם בזמן אמת. לא רק כדי לבחון עוד שחקנים, אלא כי זה טורניר קצר ואינטנסיבי, ואם כספי, האוול ואוחיון שיחקו מעל 30 דקות, ועומרי גם נחת לא טוב על ברך ימין, אז נפגעים סיכויינו לתקן. ואם יש כבר סגל ללא כוכבים גדולים, צריך ללחוץ על כל המגרש כאסטרטגיה, ולא רק בפיגור גדול, כמו שעשינו בסיום. זה מאפשר לנו להרגיש שליטה, ומייצר אפשרויות לסלים קלים, מה שלא היה לנו בכלל נגד איטליה. כמובן שזה מסוכן, אבל רק המעז מנצח. או לפחות לא מובס.
אז אם לא היה לחץ לפני כן, עכשיו הוא מתחיל. המשחק עם ליטא, במיוחד אחרי הפסדה לגיאורגיה, הופך לקריטי, ויום אחריו מפגש על כל הקופה מול הגרמנים. אין קסמים, אבל צריך לעשות הכל כדי לחפות על הפערים. על הסיבות לפערים, בטור סיום האליפות. בינתיים, רק מחשבות חיוביות.
לפנייה לכתב/ת 
עומרי כספי
צילום: עוז מועלם
מומלצים
