השאלה היומית: האם נכון לאסור על בני נוער להגיע ללימודים עם כלים ממונעים

לשמור על הילדים

בן-דרור ימיני

אין ספק שמדובר בכלי תחבורה מדליק. ובעיקר מסוכן. בניו־יורק תשלם 500 דולר אם תפר את האיסור על שימוש בהוברבורד. לא מדובר בהגבלה מתחת לגיל מסוים. לא מדובר בהגבלה על כניסה לבית ספר. מדובר באיסור גורף על השימוש באמצעי הקטלני הזה. באנגליה, שהקדימה את ניו־יורק באיסור הגורף, הקנס הוא עשרות לירות שטרלינג. אפשר להמשיך. זה המצב גם בהולנד, שמחזיקה בשיא העולמי של רכיבה על אופניים ומסלולי אופניים. שם מיהרו להבין את הסכנה מהמכשיר המדליק.

גם באותן מדינות בתוך ארה"ב, או בעולם, שמתירות שימוש מוגבל בהוברבורד, יש איסור להשתמש בכלי עד גיל 16, בנוסף לאיסור כמעט חובק עולם להגיע לבית הספר על שני הגלגלים החשמליים. ואגב, לפעמים זה באמת מכשיר מדליק — שתי ילדות בארה"ב נשרפו בשבוע אחד מהמכשיר, שיש לו נטייה מוזרה, מדי פעם, לעלות בלהבות במהלך ההטענה.

אחת לכמה שבועות אנחנו שומעים על עוד תאונה, נפילה, החלקה, שבה נפצע רוכב הוברבורד, אופניים חשמליים, קורקינט ודומיהם. אין עדיין סטטיסטיקה מוסמכת כדי לכמת את הסכנה. אבל כמות הפעמים שבהם נהגים צריכים לבצע עצירות פתע, בגלל ילדונת או ילדון שרוכבים מכביש למדרכה עוד לפני שהם מיומנים בחציית כביש — הולכת וגדלה. בהתחלה זו הייתה מכת האופניים החשמליים, שלא הסתיימה. עכשיו זה טרנד ההוברבורד. וככל שיורד גיל המשתמשים, הסיכונים הולכים ומתרבים.

כדי להתיר את השימוש בהוברבורד יש צורך בתשתיות מתאימות. אין אותן בישראל. יש התקדמות מסוימת במסלולי אופניים. אבל הוברבורד זה סיפור אחר, הרבה יותר מסוכן. כל מכשול קטן עלול לגרום לנפילה עם פציעה חמורה. אולי גם מוות. ילדים מצליחים להשתלט על הכלי הזה במהירות. זה מעניק להם תחושת ביטחון. לפעמים ביטחון מופרז. התוצאות בהתאם. בשלב הזה, לטובת הילדים, לטובת הנהגים, לטובת כולנו, עדיף להגביל את השימוש בכלים ממונעים להנאה נטו, במתחמים קצת יותר מוגנים ובטוחים. ברוב המדינות המתוקנות הבינו את זה. כדאי שגם בישראל.

צעדים היסטריים

יקיר אלקריב

האופן שבו האופניים החשמליים חמקו מתחת לרדאר של המחוקק הישראלי צריך להילמד בבתי ספר לממשל. איך קרה שבמדינה עתירת רגולציה, שבה רק כדי למצמץ נדרשים אישורים מחמישה משרדי ממשלה שונים, מתפתח פתרון תחבורתי צעיר, חסכוני ומדליק — הרבה לפני שהמדינה מצאה את הדרך לאסור, לעכב או לכל הפחות למסות אותו? אכן, תעלומה. אני עצמי מרבה לרכוב על אופניים חשמליים, והנאתי מכופלת: פעם אחת מקלות התנועה ופעם שנייה מכך שאם אני חובש קסדה (ואני חובש) למעשה אין נגדי שום טענה.

ילדים מגיעים היום לבתי הספר בשלל דרכים: הקפצות של ההורים, הסעות מאורגנות, אופניים "רגילים", אופניים חשמליים, הוברבורדים, סקייטבורדים, או אפילו ברגל. הדבר הקל ביותר הוא לאסור צורות מסוימות של תנועה בטענה ההיסטרית ש"זה מסוכן". בפועל, אופניים חשמליים לא יותר מסוכנים מאופניים רגילים, וסקייטבורדים והוברבורדים — בתנאי שחובשים קסדה ומגני מרפקים וברכיים ונעים בזהירות — יכולים להיות כלי תחבורה יעילים למדי למרחקים קצרים.

עכשיו משרד החינוך רוצה להגביל את תנועת הרוכבים מתחת לגיל 16. כל אלה צעדי מניעה שהמדינה אוהבת. למה? כי הם לא עולים לה כסף. לעומת זאת, הדרכה והכוונה של התלמידים להתנהלות נכונה ובטוחה על כלי התנועה שלהם תדרוש היערכות ומשאבים. זאת אומרת, תקציב. ואין תקציב. זאת אומרת יש, אבל הוא במקום אחר. אז בינתיים מגבילים ואוסרים, ליתר ביטחון.

ואיך התלמידים יגיעו לבית הספר? זו כנראה בעיה שלהם. שייסעו באוטובוסים. שידברו עם הבת שלי, שמחכה כל יום לפחות 40 דקות בתחנה. היא כבר התלוננה על זה בפייסבוק לשר כץ. לזכותו ייאמר שהוא ענה לה כמעט מיד, אבל הציע לה להתאזר בסבלנות עד להשלמת רפורמת התנועה בתל־אביב, שתקרה מתישהו ב־2026, כשהיא כבר תהיה חיילת עם רישיון.