לבדה
לרבקי הישראלי היה הכל. איש שאהבה, ילדה קטנה ועוד תינוק בבטן. אבל אז התהפך עליה עולמה כשבעלה, יהודה יצחק הישראלי, הפך לפצוע הקשה ביותר במבצע "צוק איתן". במאי האחרון, אחרי התלבטות קשה, החליטה לצאת לדרך חדשה וקיבלה מיהודה גט. בראיון ראשון היא מספרת על רגעי האימה מול אנשי קצין העיר, על התקווה הראשונית שהתחלפה בהבנה שהגבר שהכירה איננו, על ההחלטה הלא קלה שהפכה למציאות. וגם על התגובות מהסביבה, שלא תמיד תומכת
שנה ושלושה חודשים שכב יהודה יצחק הישראלי, הפצוע הקשה ביותר ב"צוק איתן", במצב הכרה מעורפל. מפעם לפעם פקח את העיניים, אבל גם למחוסרי הכרה, אומרת גרושתו רבקי, יש מעגלי ערות ושינה. ופתאום הוא דיבר. בדיוק הייתה עימו בחדר כשראש הישיבה שלו הגיע לבקר. "הוא ניגש למיטה ושאל רטורית, 'יהודה, מה נשמע?'" היא נזכרת היום. "ויהודה ענה, 'בסדר'. היינו בשוק. הרב שאל בזהירות, 'יהודה, אתה דיברת כרגע?' ויהודה ענה לו, 'כן'".
כמעט שנתיים חלפו מאז, אבל הדי השמחה הגדולה שפרצה מהדהדים בה עד היום. "המשפחה הייתה כל כך אופטימית ומלאת תקוות", היא אומרת בכאב, "כי יהודה התחיל להגיב ולתקשר ובאמת הייתה התקדמות הדרגתית. אבל אני ראיתי אותו באמת, והוא לא היה יהודה שלי, יהודה שאני מכירה. אם אתה כבר בהכרה, למה אתה לא חוזר לגמרי? יש לך ילדים, יש לך אישה, למה אתה לא חוזר אלינו? ואז גם מחלחלת ההבנה שזה לא תלוי בו, שזה חלק מהפגיעה שלו".
הבדידות של אז, כשניסתה להגן על עצמה מתקוות מנופצות, מתפילות שבורות, מתגנבת לעיניה גם היום. "הסביבה הייתה מאושרת שיהודה התעורר. התחושה הייתה שעוד מעט הוא חוזר לעצמו וחוזר הביתה. אבל אני הייתי מבולבלת. מצד אחד שמחתי בשבילו, אבל מצד שני הכנתי את עצמי למשהו אחר וכבר הייתי במקום של הבנה שיהודה לא יחזור להיות מי שהיה ושאצטרך להתקדם. ופתאום הוא מדבר, ומניע את הראש. זה טרף את הקלפים. שאלתי את עצמי מה זה אומר עכשיו עליי, עלינו, על הילדים".
בסרטה המטלטל של כנרת חי־גילאור "גלי הדף", שיעלה לשידור ב־yes דוקו בחודשים הקרובים, לוכדת המצלמה רגעים מכמירים כאלה, שמקפלים בחובם את הטרגדיה של בני הזוג: היא צעירה ויפה, משמיעה לבעלה מוזיקה, מנסה נואשות ללכוד את עיניו, להחזיק איזה רגע אינטימי, והוא מתמסר לשירים, מנותק ממנה. "ניסינו לעבוד איתו על תקשורת", אומרת רבקי. "יהודה אהב מוזיקה, וגם תפילות מאוד תפסו אותו. אז השמענו לו שירים והוא היה ממלמל את המילים שלהם. הייתי אומרת לו, תתפוס לי את היד, תלחץ, תחזיק. באמת ציפיתי שאם הוא יתעורר, הדברים יחזרו לקדמותם. אבל לא היינו שם. כשיהודה היה מחוסר הכרה, יכולתי לדמיין מה שאני רוצה. ככל שהוא התקדם, הפנטזיות שלי עליו ועלינו הלכו ונעלמו, וכבר לא יכולתי להשלות את עצמי. זה היה השלב שבו הרגשתי תחושה חריפה של אובדן. התחלתי להפנים שיהודה, הבעל שלי, אבא של הילדים שלי, לא באמת יחזור".
בשביל הילדים
תקופת שיקום ארוכה חלפה מאז, אבל רק לאחרונה החליטה רבקי הישראלי להיפרד מבעלה. "רצה אלוקים שתהיה מחוסר הכרה במשך תקופה ארוכה", כתבה פוסט בפייסבוק למחרת קבלת הגט המורכב. "רצה אלוקים שנעבור טלטלות רבות, אינסוף מחשבות, שאלות, התלבטויות. רצה אלוקים שתתעורר, תתקדם אט־אט, אבל לא תחזור להיות אותו אחד. רצה אלוקים שנבדוק, ננסה, נחשוב. רצה אלוקים שנבין שבמציאות הזאת יש כנראה רק דרך אחת בשבילנו. רצה אלוקים להשאיר לי פתח. רצה אלוקים שאצא לדרך חדשה".
הפרסום חולל סערה ברשת ובכלי התקשורת וזכה לאלפי תגובות ושיתופים, תומכים וגם מבקרים. אבל בגיל 26, כשהיא אם לצוריה (4.5) ולארז (3), הישראלי מתבוננת קדימה באומץ. "אני מרגישה שזו בחירה בחיים", היא אומרת בגילוי לב. "בחרתי לא להישאר במקום של העצב ושל ההישרדות. בחרתי להעניק לילדים שלי ושל יהודה חיים של שמחה ואמא שקמה בבוקר עם חיוך והולכת לישון בלילה בידיעה שהיא עושה את הכי טוב שאפשר בשבילם. בחרתי עבורם חיים נורמליים בתוך מציאות לא נורמלית".
המציאות הזו תועדה כאמור בסרט "גלי הדף". לצד רבקי, העומדת בפני התלבטות אם להמשיך לטפל בבעלה הפצוע או לצאת לחיים חדשים בלעדיו, מובאים סיפורי ההתמודדות של אורן אור ביטון הסובל מפוסט־טראומה מאז שירותו כמסתערב ומתכונן לגיוס בנו הבכור, וסיפורה של אלונה שפורטוב, ניצולת הפיגוע בדולפינריום שלמרות מצבה הגופני והמנטלי המורכב, לא מוכנה לוותר על אהבה. שלושת הגיבורים מתחברים דרך נקודת המבט של היוצרת, שגם היא מתמודדת עם אב שנפצע במלחמת ששת הימים. "כשהילדים בכיתה שלי הלכו לקאנטרי השכונתי, אני שחיתי בין קטועי איברים", אומרת חי־גילאור. "בית הנופש שלי היה מלא נכים עם ידיים מתקפלות ורגליים מברזל וזה בכלל לא הפריע לי. להפך, באופן מפתיע זה היה מאוד נחמד. כמוני, גם האנשים בסרט ממשיכים לחיות את תוצאות המלחמה הרבה אחרי שהיא נגמרת. ההתמודדות שלהם הרבה פחות מדוברת ומסופרת, אבל בסופו של יום, היא משמעותית לא פחות מסיפור הפציעה".
הצילומים, שהחלו בסוף 2015, הצליחו ללכוד נקודות ציון שעברו על משפחת הישראלי מאז התעורר יהודה הפצוע ובמהלך המעבר מאשפוז מלא לאשפוז יום. "היה לי מאוד קשה לפתוח את הלב ולשתף", אומרת הישראלי, "אבל היה לי חשוב שבסוף התהליך תהיה לי איזו אפשרות להבין איפה הייתי ומה עבר עליי, כי בשטף החיים, הדברים נשכחים. יש לנו נטייה להדחיק אותם ולהתקדם הלאה. חשבתי גם על הילדים. רציתי שיבינו את התהליכים שעברו על ההורים שלהם. ידעתי שאוכל לספר להם על ההתמודדות ברמה השכלית, אבל מבחינה רגשית יהיה מאוד קשה לשחזר את העוצמות".
בזכות הדייט השני
שנתיים וחצי מאושרות עברו על בני הזוג הישראלי עד הפציעה. חברים משותפים הכירו בין יהודה יצחק, שלמד בישיבה בתל־אביב, לרבקי, סטודנטית לריפוי בעיסוק שהתגוררה בעיר עם משפחתה.
"אחרי הדייט הראשון כמעט נפרדנו, הדייט השני היה ממש טוב, ואחרי חודש וחצי התארסנו", היא מחייכת בעצב. "שלושה חודשים אחר כך התחתנו. היינו נשואים זמן קצר, אבל זו הייתה תקופה מושלמת ומאוד־מאוד משמעותית".
עשרה חודשים אחרי החתונה התגייס הישראלי לסיירת רימון. חודש לאחר מכן נולדה בתו הבכורה. "כשהציעו לי את יהודה, אמרו לי בחצי צחוק שהוא רוצה לעשות קריירה צבאית ושלא אדאג, כי הרבה בחורים יורדים מהרעיון אחרי שהם מתחתנים. חשבתי על זה וכמעט אמרתי לא, אבל בפגישה עם יהודה הוא הצליח לסחוף אותי אחריו, כי הוא הסביר שבצבא יוכל להביא את היכולות שלו לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, אפילו יותר מאשר בישיבה".
ולא חששת מהמחיר?
"ידעתי שיש מחיר, אבל ידעתי גם שאתמודד איתו. הלידה הראשונה, למשל, הייתה עלולה להתרחש בשלב הגיבוש של הסיירת. הוא היה שם שלושה ימים בלי טלפון והתלבטתי עם עצמי מה אעשה אם אצטרך ללדת בדיוק בזמן הזה. החלטתי שבמידת הצורך, אלד לבד. בסוף צוריה נולדה כשהוא יצא הביתה לחופשה".
שבוע אחרי הלידה חזר הישראלי לצבא, מותיר אם צעירה ותינוקת בבית הוריה של רבקי. "אחרי כמה חודשים צוריה נכנסה למסגרת, אני חזרתי ללימודים והתחילה שגרה", היא מספרת. "הצבא מאוד התחשב בנו, ויהודה היה חוזר הביתה כמעט מדי שבת וגם לחופשות. ניצלנו את סופי השבוע לבילויים משפחתיים ולטיולים ודווקא בגלל שהוא לא היה איתנו כל הזמן, ידענו להשקיע בזמנים שהוא חזר הביתה. גרנו בתל־אביב ומאוד אהבנו את הים. היו לנו חיים מאושרים. הספקנו הרבה".
בעלך דיבר על הסכנה שבשירות צבאי, על האפשרות שייפצע?
"לעיתים רחוקות. ולא על מצב ביניים כזה אלא על אובדן מוחלט. יהודה אמר, אם יקרה לי משהו אני רוצה שתמשיכי הלאה. ואני זוכרת שחשבתי וגם אמרתי לו, יש לי דבר כל כך מושלם בבית, לא נראה לי שאהיה מסוגלת להכניס מישהו אחר אחריך".
ניסיתי להיאחז בתקווה
בשבוע שקדם לפציעה לא דאגה כלל. מבצע "צוק איתן" כמעט הגיע אל קיצו, ובעלה היה עסוק בהכנה לקורס קצינים ולא נשלח אל השטח. אבל ארבעה ימים לפני הפציעה הודיעו ליהודה שהיחידה מצטרפת לצוותים בעזה וקראו לו לבוא בהתראה של שעה. "בדיוק הייתי בגינה עם הילדה וחזרתי הביתה כדי לעזור לו לארוז תיק", נזכרת רבקי. "ממש לא התרגשתי. קבענו לצאת ביום ראשון בערב לנמל ואמרתי לו, אם לא תחזור עד יום ראשון, נצא ביום שני, אין לחץ. הייתי באיזה רוגע פנימי. בכלל לא היה ברור אם הוא והחברים שלו ייכנסו בסוף לעזה או יישארו בשטחי הכינוס".
ב־1 באוגוסט 2014, יום הפציעה, תקפו מחבלים כוח של סיירת גבעתי שעסק באיתור מנהרות באזור רפיח. כתוצאה מההיתקלות נהרגו מפקד הסיירת רס"ן בניה שראל, סמ"ר ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין, שגופתו נחטפה. הופעל נוהל חניבעל, ובמהלכו נפצע יהודה מאש כוחותינו כשרסיס חדר לראשו. "הייתי בחודש תשיעי, בבית של ההורים שלי, ופתאום התחילו להגיע שמועות על גולדין", נזכרת רבקי. "כששמעתי את שמו, נלחצתי, כי אמנם יהודה היה מרימון והדר מהפלס"ר, אבל שניהם היו שייכים לגבעתי, ובחדשות זה ממש לא נשמע טוב. פתאום הייתי מאוד לחוצה. הבנתי שזה לא משחק ילדים. ניסיתי להתקשר לשלישה של יהודה והיא לא ענתה לי, אז נלחצתי עוד יותר. הרדמתי את צוריה בחדר ופתאום אמא שלי נכנסה וקראה לי לסלון. ראיתי את הפנים שלה ומיד הבנתי. הלכתי אחריה, ראיתי את הקצינים במדים וחשבתי שיהודה מת. הם אמרו שהוא פצוע, אבל לא האמנתי להם. היו כמה דקות של משא ומתן, של 'אתם עובדים עליי, הוא לא בחיים', כי ממתי מגיעים הביתה להודיע על פצוע? רק כשהם אמרו, יש מונית שמחכה למטה כדי לקחת אותך לבית החולים סורוקה, התחלתי להאמין".
הם אמרו לך מה מצבו?
"הם לא ידעו איזה סוג של פציעה, אבל אמרו שהוא פצוע קשה. ניסיתי להיאחז בתקווה. מצד אחד, זו הייתה נסיעה מאוד־מאוד ארוכה, זמן של תהילים ובכי. מצד שני את לא רוצה שהנסיעה תיגמר, כי את לא יודעת מה מחכה לך בסופה. התחילו להגיע המון הודעות וטלפונים, הרבה תמיכה וחיבוק. ההורים של יהודה עדיין לא ידעו, כי הם גרים בעפרה ולקח קצת יותר זמן להגיע אליהם. הטריף אותי שאני לא יכולה לדבר איתם, שהעולם מתהפך ואין להם מושג. רק אחרי חצי שעה הם התקשרו מהדרך ואמרו לי, 'אל תדאגי, יהודה חזק, הוא ייצא מזה'".
כשהגיעו לבית החולים סורוקה, יהודה כבר היה אחרי הניתוח הראשון. "בגלל שזו הייתה פציעת ראש, חוץ מצלקת על המצח וחבישות, הוא נראה טוב יחסית", אומרת רבקי. "הוא לא היה בהכרה, אבל שלם. הוא היה נראה יהודה. וזה הרגיע אותי. כי כשאת שומעת פצוע קשה, את לא יודעת מה את הולכת לראות".
בשבועות הראשונים עבר יהודה חמישה ניתוחים קשים והיה שרוי בסכנת חיים. "הרופאים לא אמרו לנו, אבל הבנו לבד", אומרת רבקי. "היו זיהומים וסיבוכים. בתחילה נלחמנו בכלל לצאת מסכנת חיים. אחר כך הבנו שיש פגיעה של חוסר הכרה שלא קשורה להרדמה ושמדובר בפציעה חמורה מאוד. ועדיין היינו אופטימיים, כי בפגיעת ראש קשה לנבא מוקדם מדי את ההמשך".
העובדה שהוא נפצע מאש כוחותינו השפיעה עליכם?
"זה לא משנה. מבחינתנו זו מלחמה, ובמלחמה גם דברים כאלו קורים".
שלושה שבועות אחרי הפציעה ילדה רבקי את בנם השני. "כבר הייתי שבוע אחרי תאריך הלידה, סביב המיטה של יהודה בבית החולים סורוקה. אחרי הפציעה אמרתי, לא רוצה ללדת, מה הקשר עכשיו. אבל כשהחיים מכריחים אותך את מתייצבת".
וברגע הלידה?
"הרגשתי שהצלחתי לאסוף את עצמי ושעם כל הכאב, ילד שנולד זה אושר. אולי דווקא בגלל הקושי הייתה בלידה של ארז נקודת אור גדולה. זו הייתה תקופה מאוד קשה, חודש משוגע, כי רצתי בין יהודה בטיפול נמרץ והתינוק בבאר־שבע לבין צוריה בתל־אביב, אבל הייתה לי הרבה עזרה מהמשפחה ומהחברות והמצב גם השאיר אותי מפוקסת. כי הייתי חייבת לטפל לא רק ביהודה אלא גם בעצמי ובתינוק".
איך חגגתם את הברית?
"בכניסה לטיפול נמרץ. הוציאו את המיטה של יהודה לפתח החדר, הוא לא היה בהכרה וגם אנחנו היינו בסערת רגשות. לפני שיהודה נפצע החלטנו על השם ארז יחזקאל, אז לפחות לא הייתה התלבטות בבחירת השם".
אבל צער גדול היה גם היה. "הייתי מאוד עצובה וגם כל כך מוצפת מרוב הניסיון לשרוד את היום, שהיה לי קשה עם כל ההמולה של הברית. רציתי לחזור למעגל המצומצם שלי, רק אני והילדים. בכלל, הברית הייתה רגע מאוד אישי, ופתאום היה צריך לחלוק אותו עם כל המוזמנים והצלמים והתקשורת. זה לא היה פשוט".
היינו בטוחים שיתחילו הניסים
בחלוף חודשיים התייצב מצבו של הפצוע. התחיל תהליך של התעוררות, סוג של הכרה מינימלית. בערב ראש השנה הועבר למחלקת השיקום בבית החולים תל־השומר. "והיה קצת יותר קל", נזכרת רבקי. "המרחק התקצר ויכולתי להיות עם יהודה כל יום ואחר כך לחזור לילדים. המעבר למחלקת השיקום גם הביא המון ציפיות. היינו בטוחים ששם יתחילו הניסים. זה לא קרה, להפך, אפילו הייתה נסיגה בתחילה, ושוב מצאנו את עצמנו בטיפול נמרץ. ובכל זאת ניסיתי לארגן איזו שגרה. בתחילה חזרתי מהפציעה לבית הוריי, כי אמרתי, אני לא חוזרת הביתה בלי יהודה, אבל עם הזמן חזרתי הביתה עם הילדים, בלעדיו, והבית נשאר בדיוק כמו לפני הפציעה. הפתק שהוא כתב לי על המקרר, הספר שהוא קרא לילה קודם. היה מאוד קשה לחזור לחיים נורמליים, אבל היו גם השלמה והבנה שהכל זמני, שאולי תישאר נכות, אבל עם הזמן יהודה יחזור להיות הבעל והאבא שהכרתי".
מה היה מצבו באותו שלב?
"לפעמים הוא היה מסוגל לעקוב עם העיניים ולפעמים, כשהיה נדמה ביום אחד שהוא מגיב, למחרת התברר שאולי הוא לא. נורא קשה לדבר עם מישהו שלא מגיב, אבל השתדלתי בשבילו. לא הייתי מסוגלת לחשוב שאהיה בבית בלעדיו. הייתי יוצאת מבית החולים ובוכה באוטו. הצטרפתי אליו לטיפולים, לבדיקות, לפיזיותרפיה, פשוט הייתי שם. יהודה עבר ניתוח שקיווינו שישפר את המצב והוא לא הצליח, והנפילה הייתה בהתאם, ואז ניתוח נוסף לשפר את הקודם. אם בהתחלה הייתה אופטימיות, אחר כך הגיע חוסר הוודאות וזה היה הכי קשה. בשלב מסוים אמרתי, אני לא יכולה לבנות את החיים שלי לפי המצב של יהודה. אני לא יכולה לבנות לפיו את השמחה שלי, את הכוחות שלי. אני חייבת למצוא לעצמי מקורות אנרגיה אחרים, דברים אחרים שעושים לי טוב".
ומצאת?
"כן. יצאתי עם הילדים לטיולים ושנה אחרי הפציעה, בחופש הגדול, התחלתי גם לצאת לים, לקניות, לבלות עם חברות, כל מה שהיה יכול להעניק לי קצת אוויר, כי לא היה אפשר להמשיך ככה. השקעתי המון בילדים כי הבנתי שאם יהודה לא יחזור להיות כמו שהיה, לפחות תהיה להם אמא כמו שהם מכירים. זו הייתה אחריות מאוד גדולה. וגם בדידות. חוסר ההבנה של הסיטואציה שאיתה התמודדתי, המגדל שבניתי לעצמי בראש והתפזר וכל החלומות שהוא ייצא מזה ושהכל יהיה בסדר שלאט־לאט התנפצו. הייתי צריכה לעכל את זה לבד, ואחר כך עם שני ילדים קטנים שתלויים בי".
הסביבה לא תמכה בך?
"קיבלתי הרבה תמיכה, אבל לפעמים הרגשתי שאנשים לא מבינים מה אני חווה. היו כל כך הרבה מושגים שהייתי צריכה להגדיר לעצמי כי אף אחד לא מצא את המילים הנכונות והתגובות לא תאמו את מה שהרגשתי. הסביבה לא הבינה את התהליכים שאני עוברת. את האובדן שאני חווה. האנשים לא הבינו. הם אמרו, הרי בעלה חי. הם לא יכלו להבין שאני הולכת לישון לבד וקמה בבוקר לבד ורק אני אחראית לשני ילדים קטנים, ואני לא יכולה לצפות שמשהו ישתנה, כי אף אחד לא מבטיח לי שמשהו ישתנה".
ניסית להסביר את הקושי?
"בתקופות הראשונות היה מאוד קשה להבין אותי. מאוד התרחקתי. כי אנשים רצו לעזור ולא הבינו איך. אנשים סביבי כל הזמן אמרו, נתפלל, נהיה אופטימיים והכל יחזור לעצמו. היו תקופות שכל מה שלא עשו היה מעצבן. תקופות שאת מתנהלת בקושי, כל כך מרוכזת בהתמודדות שלך, בהישרדות היומיומית עם הילדים והפציעה, ואנשים מפחדים לדבר איתך, שזה לא נעים, או שאלה שמעזים לדבר — אומרים שטויות הכי לא מתאימות, שזה עוד יותר גרוע. באו אליי עם סיפורי ניסים שקורים רק אצל אחרים. זה הפיל אותי. עם הזמן למדתי לפתח איזה חוסן. ואם בשנה הראשונה הייתי כל כולי עם יהודה, בשנה השנייה בחרתי בילדים. הרגשתי שעכשיו תורם. זו הייתה החלטה מאוד ברורה, לוותר על יהודה כדי להשקיע בילדים. ולפחות בתחילה זה היה מלווה בהמון רגשות אשמה. היו ימים שלא נסעתי אליו ובערב לא הייתי מסוגלת לשאת את המחשבה שלא הייתי איתו והייתי מגיעה אליו בלילה. לקח המון זמן עד שהבנתי שאני שלמה עם הבחירות שלי".
עדיין היה סיכוי שהוא יחזור לעצמו?
"הייתה תקווה מאוד קטנה שהוא יתקדם ויישאר עם פגיעה מינימלית ויחזור לתפקד כאבא וכבעל. ולעומת זאת הייתה ההבנה שלמרות ההתקדמות, הדברים לא יחזרו לעצמם. וזה היה הכי קשה. ביום הזיכרון הראשון הרגשתי שהמשפחות השכולות מקבלות מקום והכרה לבטא את האובדן שלהן, ולי אין מקום לבטא את האובדן שלי. הרגשתי שאני נדחפת, שיום הזיכרון שייך לאלו שלא חזרו במובן אחר. אבל גם אני רציתי לזכור את יהודה כמו שהיה לפני כן, וגם אני רציתי שיהיה מקום לכאב מהסוג שלי. הרגשתי שאיבדתי, ומצד שני לא העזתי להגיד את זה למישהו. היום אני מעזה להגיד, אבל אז אנשים אמרו, תגידי תודה שהוא פצוע, שהוא לא מת. הם לא הבינו שזה הרבה מעבר לזה. הכל היה כרוך בהמון כאב ותסכול ובעיקר חוסר אונים".
והמשפחה של יהודה?
"אישה חווה משהו אחד, והורים חווים משהו אחר. כל אחד מביא תפיסות חיים וסגנון התמודדות משלו. קשה לערוך השוואה בין מה שהמשפחה חווה לבין מה שהאישה מרגישה".
יכול להיות שהם היו יותר אופטימיים ממך לגבי ההתאוששות של יהודה?
"גם אני לא נמצאת במקום של לנבא את העתיד. יכול להיות, והלוואי, שיהודה ימשיך להתקדם. אבל זה לא יהיה אותו אחד, אני לא אהיה אותה אחת והחיים גם לא יהיו אותם חיים שאיבדנו".
לקראת יום הזיכרון השני, כשנה ושמונה חודשים אחרי הפציעה, כתבה הישראלי מכתב לבעלה ובו ניסתה לתאר את הפער בין הציפיות שלה מעצמה לבין הציפיות של הסביבה ממנה. "אנשים מצפים ממני לשמוח בכל התקדמות שלך, להודות על כל דבר קטן, אבל לא תמיד הצלחתי. אולי גם אתה מצפה לזה ממני. סליחה, יהודה, שלא יכולתי לראות זאת, כנראה בגלל שאני יודעת מה איבדתי ומה שהיה. אולי יש פה אדם אחר שמתחיל את חייו, אבל אני את יהודה שלי איבדתי".
ככה הרגשת?
"ככה בדיוק. לא יכולתי להתייחס ליהודה כמו אל הבעל שלי. כואב מאוד להגיד את זה, אבל מעבר לחיצוניות, לא הצלחתי לזהות את יהודה. ניסיתי. מאוד. היו רגעים נדירים שפתאום מצאתי אותו. לפעמים הסתכלתי לו בעיניים וזה היה נראה הוא, ושנייה אחר כך זה התפוגג והבנתי שזה לא הוא. היה מולי אדם אחר שמתחיל את החיים שלו, שמתקדם צעד־צעד, אבל זה לא היה הבעל שאיתו התחתנתי".
המשפחה תמכה
עם ההבנה הזו החליטה להתקדם הלאה. "בשלב הזה כבר היו יותר הבנה והכלה", היא אומרת. "העזתי לשתף ואנשים התחילו להבין מה עובר עליי ואת מורכבות המצב של יהודה. אם המשפחה שלי תמכה בי לכל אורך הדרך, ובמיוחד אמא שלי, הרי שלקראת השנה השלישית לפציעה גם המשפחה המורחבת, החברים והקהילה בתל־אביב קיבלו ותמכו וגם לי היה יותר קל לקבל את עזרתם".
ההחלטה להתגרש סיימה תהליך ארוך של התלבטות. "אפשר להגיד שהמחשבה התחילה כשהוא התעורר והבנתי שזה לא הוא וייתכן שזה מה שיקרה בסוף הדרך. בתחילה זה היה תהליך פנימי לבדוק אם אני שלמה עם הבחירה, אחר כך לראות אם אני מסוגלת להכיל את התגובות למעשה, ומאוחר יותר לשתף את הרב של יהודה ואת המשפחה בהחלטה".
איך המשפחה הגיבה?
"המשפחה שלי תמכה בי מאוד. היו שלבים שהיא התקדמה עם זה בלעדיי, ואני הייתי כמה שפחות מעורבת, כי גם ככה זה היה כל כך מטלטל. אמא שלי והרב של יהודה וכמה חברים השתדלו לעשות את כל מה שאפשר כדי להגיע למקום הזה בצורה הנכונה ביותר. בהתחלה היו השלבים שיהודה בכלל לא היה יכול לתת גט, ויש לי המון הכרת תודה לאלוקים שיהודה בכלל הצליח להגיע למקום הזה של מסירת הגט. הרבה שערים נפתחו לי בדרך. גם מול בית הדין. לפעמים כותבים על דיינים שהם מנסים לעשות חיים קשים, אבל אני הרגשתי שישבו שם אנשים טובים שרצו לעזור כמה שאפשר במסגרת ההלכה. הם כל כך הלכו לקראתי ועשו את זה בצורה הכי מבינה ורגישה".
עם יהודה דיברת?
"כן, אבל לא יותר מדי, כי זה היה קשה. כי כל הזמן הייתי שם בשבילו, והייתי מגייסת שמחה והרבה אנרגיות טובות למפגשים איתו, ופתאום הייתי צריכה להציג לו גם את הקושי שלי, את הבדידות, את הכאב. זה לא היה פשוט. אבל היה לי חשוב לדבר איתו, גם בשביל עצמי".
מה יקרה אם פתאום הוא יחזור לעצמו, ויהודה של פעם יעמוד מולך?
"זה עבר לי המון בראש. ברוב הזמן נאחזתי בזה כדי להישאר. אבל לאט־לאט הבנתי שאי־אפשר לבנות חיים על סמך משהו שאולי יקרה ואולי לא. צריך לבנות את החיים לפי מה שנראה עכשיו הכי טוב לי ולמשפחה שלי. לפי מה שבנקודת הזמן הנוכחית נראה לי הכי נכון. יכול להיות שבעוד עשר שנים יהודה יתקדם ויחזור לתפקד באיזושהי רמה, אבל כשאתה מקבל החלטות, הן לא על סמך מה שיהיה. בשלב הנוכחי, אם לא הייתי מחליטה לעזוב, אם הייתי עושה משהו אחר, אם לא הייתי הולכת עם האמת שלי, הייתי דועכת. הייתי נעלמת. ולא יכולתי להרשות לעצמי להיעלם בגלל שגם הילדים מעורבים. הבנתי שאני צריכה לעשות את מה שייתן לי הכי הרבה כוחות לגדל אותם, גם אם מדובר במעשה של ויתור. גם אם אני יודעת שאני מוותרת על יהודה".
איך הרגשת כשיצאת מבית הדין?
"זה לא היה שמח. זה מאוד מורכב. כי היה פה ויתור, ולמרות שאני שלמה איתו ויודעת שהוא הבחירה הכי טובה בשבילי ובשביל הילדים, הפציעה של יהודה לא נעלמה מהחיים שלנו. יהודה קיים. הוא אבא של הילדים והוא היה ויהיה חלק בלתי נפרד מהעתיד שלנו".
מרגע שנודע על הגט סערה הרשת ובהמשך גם כלי התקשורת. אלפי תגובות התנפלו על כתפיה הצרות של הצעירה שבחרה ללכת לפי צו ליבה. בעוד שרבים תמכו בה, עודדו והבינו את המעשה, היו גם אחרים שהתקיפו בתגובות קשות ומרושעות. "זו בגידה בבעלה", "להיות נשואה פירושו להיות לצידו לא רק כשנוח, אלא גם באש ובמים", היו רק חלק מהן.
נעלבת?
"לקחתי את זה פחות קשה מחברות שלי ומאנשים קרובים שנעלבו בשמי. לא התגרשתי כדי לקבל תמיכה או ביקורת, בוודאי לא כדי לעורר דיון וירטואלי. הייתי במקום שלם עם עצמי ועם הבחירה שלי, לכן לא כל כך הושפעתי מכל תגובה. זה לא היה נעים, אבל זה לא טילטל אותי. כשפירסמתי את הפוסט, אנשים לא הבינו למה ראיתי לנכון לכתוב את זה. הם לא הבינו שממילא הסיפור מוכר והדברים היו מתפרסמים ואם לא הייתי מביאה את הצד שלי, כל אחד היה לוקח את זה לאן שהוא רוצה".
ועדיין הופתעת מעוצמת התגובות, מגודל הסערה?
"היה לי עצוב שאנשים העזו לשבת בבית ולהגיב בלי שום הבנה שהם בעצם לא מבינים כלום. היה לי עצוב שאנשים הרשו לעצמם לשפוט בלי שנחשפו לכל מה שעבר עלינו. אבל אני לא כועסת או פגועה. אני נושאת באחריות על הבחירה שלי ועל המשמעויות שלה. היו אנשים שלקחו קשה את הקטע של אלוקים בפוסט. הם שאלו, למה הפלת את זה עליו? הרי לא התגרשת בגלל אלוקים אלא בגללך. ואני לוקחת את זה על עצמי כמובן, אבל מאמינה שאלוקים היה איתי גם ביכולת לבחור. כאדם מאמין לא יכולתי שלא לראות את אלוקים בכל הסיפור הזה".
הכרת הטוב
נכון להיום ממשיך יהודה יצחק הישראלי להתקדם. בסרט הוא מחייך אל בתו הקטנה המתרפקת עליו, מתפלל עם אביו, מתנייד לאיטו בכיסא הגלגלים. הילדים נפגשים עימו בבית הוריו המלווים אותו במסע השיקום הארוך. "מצד אחד מעציב אותי שארז לא הכיר את אבא שלו כפי שהיה פעם, ומצד שני אני חושבת שזה יותר קל לו, ושדווקא בגלל שהוא נולד לתוך המציאות המורכבת, הוא ילד מאוד שלם ושמח. גם צוריה מאוד קשורה אל יהודה ומקבלת את הפציעה שלו בטבעיות גמורה".
והמשפחה שלו?
"המשפחה של יהודה מאוד תומכת ומחבקת את הילדים. הם מזמינים אותם לשבתות, מביאים אותם ליהודה. במשך השבוע הוא באשפוז יום בדירה עם אבא שלו ומלווה, ובסופי שבוע הוא נוסע לבית הוריו בעפרה. יש לי המון הערכה על שהם נושאים עכשיו בנטל הליווי של יהודה. ויש בי הרבה הכרת הטוב ליהודה על הזכות להיות לצידו ועל פרק החיים המשמעותי שהוא העניק לי. אין לי ספק שהוא ימשיך ויהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו".
בשמונת החודשים האחרונים הישראלי עובדת במחלקת השיקום בתל־השומר כמרפאה בעיסוק. "הרגשתי בשלה להיות במקום המטפל ולא במקום של המטופל חסר האונים", היא אומרת. "הרגשתי שנכון לי לחזור למקום שסימל עבורי כל כך הרבה דברים שאיבדתי כדי להתחיל שם משהו חדש וטוב שיצמיח אותי".
ואת מצליחה לעשות את הניתוק בין המטופלים לסיפור חייך?
"קשה להפריד, ולפעמים משפטים שמטופלים או בני משפחותיהם אומרים מתחברים למה שעבר עליי. לפעמים אני שמה מסכה מול המטופל ואין לו מושג מי אני ומה עברתי, ולפעמים ההתמודדות שלו חודרת דרך המסכה".
מה הלאה?
"אין לי מושג. כל מה שאני יודעת כרגע הוא שהקדוש ברוך הוא פתח לי פתח. הלכתי דרכו, ומפה והלאה הדרך ארוכה. אחרי שלוש שנים של קושי וכאב, יש בי מקום שרוצה לחזור לשמחת החיים הפשוטה, התמימה. לפעמים אני מסתכלת על הילד הקטן שלי ואני אומרת לעצמי, אם הוא יכול להיות בסיטואציה הזו עם כזו פשטות, כזו שמחת חיים, גם אני יכולה". •
