אורזים חפצים, מזיעים בתורים, מרימים את הילדה, מרגיעים את הקטנה, דוחפים את העגלה, מאכילים, מנקים, ממריאים, מרדימים, מסבירים, נוחתים, מתגלגלים, מעמיסים את כולם מחדש על הרכב ונוסעים. מגיעים למלון, שוב מעמיסים, נכנסים לחדר ממוזג ופורקים.

כולם כבר עייפים, אז הולכים יחד להליכה לילית. לגינה קטנה כזו כמו של פעם, עם נדנדה ישנה ומגלשה.

אני מתיישבת על הנדנדה, מנסה להיזכר ברשימות של מטלות וחפצים שנאגרים בראשי כמו מגדלים, כשברגע אחד אני מבחינה בתמונה שמולי וכל מה שאני רואה, זה את האיש שלי. עוזר להן לרדת במגלשה, כשהקטנה שלנו עם גוף קטן עמוס במתיקות, מתגלשת ברצינות מלאה. הגוף שלה פחוס ודרוך, כשאפילו הכתפיים שלה נראות נהנות. אני רואה אותם. מולי. ופתאום, ככה סתם אני מרוצה ושקטה. אוהבת אותם. את המשפחה הקטנה שלי. את הרגע הזה. הנוכח, הקיים. אין ספק שהגעתי. כי אני כאן איתם. רוח חמה מלטפת את פניי ואין לי שום דרישה או תלונה לעולם.

אני עסוקה כל פעם מחדש במטלות. ברשימות. לשים עליהן קרם, לדאוג שתהיה חביתה על הצלחת, לקחת מצופים, שהמיץ לא יישפך בדרך, להרים, להחזיק, לקחת לים ולשמור בשמונה עיניים בבריכה. להיות המציל שלהן, של עצמי.

את אותה הסקרנות, הפליאה שלהן, מן העולם.

משחקות, מתווכחות, לפעמים גם רבות. מרגישות בהכול באופן מלא, טוטאלי, ללא פילטר, ללא מחסום.

אולי בגלל זה קשה לי להכיל את עוצמת הרגש הזו שמולי.

את ההשתטחות על הרצפה כשהעוגייה בצורת לב נשברת על הרצפה לפירורים.

בעולמן הרי, זה כמו מטאור שמתנגש בפלנטה ויוצר זעזוע והלם גדול.

"נרגשים כמו ילדים". צילום: אלבום משפחתי

הים במלואו. מהמגע, הצבע, המרקם. כשהן צוחקות, זה מעומק ליבן וכשהן בוכות זה כמו צונאמי שנפער בתוכן, ממלא ושוטף כל חדר, כל פינה קטנה בנפשן.

אבל ישנם רגעים קצרים, חלומיים, קסומים. רגעים בהם אני מתכופפות לגובה קומתן ואני רואה את העולם דרכן. כף ידן הקטנה נגלית בפניי ובתוכה אוצר. צדף או אבן צבעונית שמצאו.

לבסוף פסק הדין הגיע וחבר המושבעים הודיע: הן השתכנעו והן מסכימות. השליטות הקטנות במלוא מרותן נענו בחיוב להזמנה.

ישובות על מכונית גולף חשמלית קטנה, כמו שתי קליאופטרות מיניאטוריות וגאות. הן מובלות בהוד והדר, מצוידות בבייביסיטר צעירה ונמרצת. הן בדרכן לירח, או בלשון מדויקת יותר ״לקידס קלאב״. אותו מועדון אקסקלוסיבי של ילדים מרוצים להורים מותשים. שם ודאי ירגישו בוגרות ופרועות במיוחד.

עם משקפות ענקיות נכנסו לאט אל תוך המים הקרירים. ״עשיתי את כל מה שנדרש? יש עוד משימות או מטלות להיום...!?״ אני תוהה לעצמי. הראש במקום אחר בעוד הגוף שוקע עמוק מתחת לפני המים.

הן בטח מעולם לא פגשו יצור משונה כמוני. ואולי, תהיתי לעצמי, אין בכלל נפרדות בינינו. בינן לביני.

כאן מתחת לפני הים. אנשים מתמזגים עם מדוזות. צמחים נחבאים בסלעים. איזה יופי מסתתר כאן מתחת לפני האדמה. במרחב השקט הפנימי.

חלק גדול מדי מהזמן אני חושבת, מחשבות מעגליות שחוזרות ונשנות.

את אותן המחשבות אני מסדרת, שמה במגירות ולמחרת שוב ממיינת.

כי באותו הרגע, ממש לרגע,

מונחת בתוכי. השלווה.