קארין החדשה
לפני כחמש שנים היא הייתה נערת שוליים, שעברה בין בתי ספר תיכוניים, בילתה לילות רבים בגן מאיר בתל–אביב, שתתה אלכוהול ואפילו התנסתה כמה פעמים בסמי פיצוציות. היום סמ"ר קארין יוסף היא סרס"פית גאה בגדוד הלוחמים המעורב ברדלס, המופקד על גבול ירדן. עכשיו היא מספרת על הדרך הארוכה מחבורת הרחוב ועד לגיוס, על המלחמה שלה לשרת כקרבית, תהליך הגיור שעברה ומה אומרים על כל זה האחות המפורסמת, יאנה יוסף, ובעלה ציון ברוך?
קארין יוסף הייתה שמחה לפגוש שוב את מנהלת התיכון שבו למדה, אחד מהשלושה שעברה בתוך שנתיים, שקבעה, לדבריה, כי היא מקרה אבוד. היא הייתה אז בת 16, ילדת פרא, פאנקיסטית עם שיער צבוע בשחור, שבילתה הרבה מהימים בשינה וחלק מהלילות ברביצה על ספסלי גן מאיר במרכז תל־אביב, יחד עם חבורת צעירים שהיו בהם כאלה שהוגדרו נוער בסיכון.
"אני לא אשכח איך ישבנו בחדר המנהלת", היא משחזרת והכאב עדיין ניכר בקולה. "בצד אחד אני ואמא שלי, בצד השני המנהלת, שאמרה לנו: 'אין לילדה שום פוטנציאל והיא לא תצליח'. ואז אמא שלי הסתכלה עליי בעיניים של אחת שמתה לבכות את החיים שלה, וכל מה שהיא הצליחה להגיד היה: 'קארין, איך הגעת למצב הזה? אני לא מאמינה שזו את'".
חמש שנים עברו מאז. סמ"ר יוסף משרתת כיום כסרס"פית — האחראית למעטפת הלוגיסטית של הלוחמים — בחטמ"ר ערבה, בסיס הבית של ברדלס — אחד מארבעת הגדודים המעורבים, לוחמים ולוחמות, שמופקד על גבול ירדן. זאת לאחר שמילאה שורה ארוכה של תפקידי פיקוד, בהם מ"כית טירונים, קשרית מג"ד ומ"כית בקורס מ"כים באותו הגדוד. את השיער השחור, הגזור ברישול באורכים שונים, בסגנון האימו, מחליפים היום קוקו צה"לי אסוף ותקני ופנים נקיות מאיפור. את הבגדים השחורים מחליפים מדי ב' ונעליים גבוהות. גם השעון הצבאי הגדול והגברי שעל פרק ידה נראה כמו תזכורת קבועה לשינוי שעברה מהימים שבהם לא ממש עמדה בזמנים או ניהלה סדר יום שגרתי ומקובל לגילה.
"אף פעם לא חשבתי שאהיה מפקדת בצה"ל, זה מטורף", היא אומרת. "אני כבר לא זוכרת כל כך מה עברתי שם, במקום הנמוך ההוא, כנערה. אם הייתי יכולה, ברור שהייתי רוצה להרוויח מחדש את השנתיים שנמחקו לי מהחיים. עדיין קשה לי עם זה שאיכזבתי כל כך את אמא שלי. לשמחתי, היום היא כבר מחבקת אותי ואומרת לי: 'אני גאה בך', למרות שהיא עדיין לא ממש מבינה מה אני עושה בצבא".
"מה, את לא יהודייה?"
כשהחיילים של קארין יוסף שואלים אותה על יאנה יוסף, היא עונה להם קצרות שזה לא רלוונטי. היא כמובן גאה מאוד באחותה הבכורה, שנחשפה ב"האח הגדול" והפכה לדוגמנית, שחקנית ובעלת אתר לרכישת בגדי נשים צנועים, הנשואה כיום ליוצר ציון ברוך ומגדלת איתו את בתם אלה־אנדריאה בת השנתיים — אבל מנסה להתרחק מהחטטנות שגורר הייחוס המשפחתי.
"אני שרופה על יאנה, אבל יש לי את החיים שלי", היא מסבירה. "כשאנשים שומעים שאני אחותה, הם מיד שואלים מלא שאלות מפגרות, כמו 'אתן בקשר בכלל?' או 'ציון בא אליכם הביתה?' סליחה, מה נראה לכם, שאני לא רואה אותה? ויש גם את 'וואי, את מזכירה לי מישהי' או 'אתן אחיות מאותו אבא?' דברים הזויים שאני והיא מסתלבטות עליהם. פעם אפילו ביקשו ממני חתימה ברחוב ופתחו לי עמוד מעריצים בפייסבוק. אז נכון, יש את האחים־של של כל מיני מפורסמים שמתים על זה, אבל וואלה, לי אין לזה כוח".
יוסף היא השנייה מבין ארבעת ילדיהם של לולה ואדוארד, ילידי טג'יקיסטן. השניים עלו לארץ בשנת 1993, עם בתם היחידה יאנה שהייתה אז בת חמש, והתיישבו בשכונת שפירא בדרום תל־אביב, שכונת מהגרים. שנתיים אחר כך נולדה קארין, 21, ואחריה עוד אח ואחות.
קארין למדה בבית ספר דתי ובכיתה ז' עברה, כמו כל חברותיה, לתיכון לבנות בלבד, שם, היא מספרת, החלו להתעורר בעיות המשמעת שלה. "לא רציתי ללמוד", היא מספרת. "הראש שלי היה בבית, במצב הכלכלי, בבעיות שהיו בין ההורים וגם בגיל ההתבגרות. אוכל לא היה חסר לנו אף פעם, אבל מותרות לא היו. בכלל, לא היינו משפחה מגובשת כזאת שמטיילת יחד בשבתות".
יאנה סיפרה ב"האח הגדול" שצחקו עליה בבית הספר. גם לך זה קרה?
"יאנה עלתה מרוסיה ודיברה רק רוסית, כמו שדיברנו בבית. אני והאחים שלי כבר היינו צברים, אז לא הציקו לי כמו ליאנה, אבל כן אמרו לי פה ושם: 'יא רוסייה, תחזרי לשם' ו'אמא שלך ככה וככה'. הערות שזורקים לעולים חדשים, וכן, אלו דברים ששרטו אותי. היום אנשים דווקא מתפלאים לגלות שאני רוסייה. כל הזמן שואלים: 'מה, את לא מרוקאית?' אולי בגלל שאני בחורה עצבנית ואוכלת חריף".
שנת 2012 התגלתה כדרמטית במיוחד בבית משפחת יוסף. "בארץ, אבא שלי נדד מעסק לעסק ולא מצא את עצמו. כל הזמן עברנו מבית שכור לבית שכור, עד שבכיתה י' ההורים שלי התגרשו. היה מאוד קשה בהתחלה. המשפחה התפרקה והיינו צריכים לעכל את זה. אחרי שאבא שלי עזב כבר לא היינו יושבים לארוחות ביחד, למשל. קידוש אמנם עשינו, אבל בקטנה".
במקביל הייתה גם נחמה קטנה: האחות יאנה התקבלה לריאליטי הפופולרי "האח הגדול", מה שהפיח בקארין הרבה תקווה. "התרגשתי מאוד", היא משחזרת. "חשבתי שהיא תגיע רחוק בתוכנית ותעזור לנו. זו הייתה תקופה יפה, עם הרבה פוסטים שהעליתי בפייסבוק, שיצביעו בשבילה. היה לי חשוב שהיא תזכה, אבל גם כשזה לא קרה, לא התאכזבתי. ידעתי שהיא תצליח למרות הכל".
אלא שהפרסום הגדול הוביל גם לגילוי מפתיע ששינה את חייהם של מי שנשארו לעודד בבית. ברוח התוכנית החושפנית, שיתפה יאנה את המדינה בבעיות הגיור שלה, כבת לאם שהיא חצי מוסלמית וחצי נוצרייה ולאב יהודי. הייתה זאת למעשה הפעם הראשונה שאחותה הקטנה נחשפה למידע המפתיע. כמי שלמדה בבתי ספר דתיים באזור מגוריה, היא מעולם לא הרגישה שונה מהסביבה, למרות שבבית, לצד הקידוש וחנוכה, נחגג גם כריסמס. "לצד המוסלמי אנחנו בכלל לא קשורים, אז לא ידעתי עליו", היא מדגישה. "סבא שלי המוסלמי היה בכלל קומוניסט שלא האמין באלוהים ובשום דבר".
גילית שאת מוסלמית מצפייה בטלוויזיה?
"כשיאנה סיפרה שהיא לא יהודייה, פתאום נפל לי האסימון. אני זוכרת שניגשתי ושאלתי את אמא שלי: 'מה הולך פה וממתי אני מוסלמית בכלל?' בינתיים כל בית הספר שמע על זה".
כעסת שיאנה חשפה את הסיפור המשפחתי?
"בכלל לא. יאנה רק שיקפה לי את המציאות. כאילו אמרה לי: 'גדלת וכדאי שתביני מה הולך סביבך'. עד אז לא ממש התעמקתי בשאלות של מה אני ומי אני, ופתאום הבנתי שאני לא יהודייה כהלכה והכל השתנה".
גן אפל
לאחר שעזבה את התיכון לבנות, עברה יוסף לתיכון יוקרתי בעיר אחרת, אבל לא ניצלה את ההזדמנות. "הייתי מין פריקית כזו", היא מתארת. "היו לי שיער ממש שחור ועגילים בכל מקום. למזלי, לא הגעתי לקעקועים. אמא שלי, שהייתה בעצמה במאבק הישרדות כגרושה עם ארבעה ילדים, הייתה מעירה לי: 'קארין, אני מאוד דואגת לך, את לא בכיוון הנכון. למה קוראים לי כל הזמן לבית הספר ולאן את נעלמת ובורחת?' כאב לי בלב אבל לא ידעתי מה לענות לה. גם הסתרתי ממנה הרבה. הייתי מסתובבת בחוץ כל הלילה עם חבר'ה פריקים, חוזרת בבוקר ולא קמה לבית הספר. חשבתי שממילא לא ייצא ממני כלום. שאין מצב שאצא מהבוץ".
נקודת האור בחייה הייתה הקשר עם יאנה, האחות הגדולה. "אנחנו מאוד קרובות, אולי בגלל שאנחנו דומות באופי, וגם בגלל שאמא שלי עבדה הרבה, אז יאנה הייתה לוקחת איתה את כולנו לחברים שלה ולמסיבות. היא הייתה עבורנו דמות אמהית. למדתי ממנה המון, היא המודל שלי לחיקוי. עד היום היא תומכת בי ואומרת לי שהיא גאה בי. אמא שלי, למשל, לא ממש מבינה מה זה צה"ל או מה זה קורס מ"כים, אז אחותי מפרגנת לי במקומה".
די מהר עזבה יוסף גם את התיכון החדש ופיתחה לה סדר יום אלטרנטיבי. "הייתי ישנה עד שלוש בצהריים ואז קמה ונפגשת עם החברים מגן מאיר. לא היינו גונבים או משהו. פשוט יושבים בגן, בשיא החום או בשיא הקור, לבושים בשחור ושותים אלכוהול. באותה תקופה לא ראיתי שום עתיד לעצמי. הייתי בטוחה שאשאר מחוץ לחברה לנצח נצחים. בלילות היו באים אלינו מעמותת עלם ומדברים איתנו, ולמרות שהייתה מישהי שניסתה לפנות לליבי — לא הצלחתי להשתנות".
הלחץ החברתי, היא מודה, הוביל אותה גם להתנסות בסמים. "אבל לא קשים, קלים", היא מדגישה. "באותה תקופה היו סמי פיצוציות, שהיו מאוד נגישים לבני נוער. כן, השתמשתי כמה פעמים בנייס גאי והפסקתי, כי הבנתי שזה גרוע ולא באמת מה שאני רוצה בחיים. כששמעתי ששני נערים הגיעו במצב צמח לבית חולים אחרי שהשתמשו — נבהלתי והפסקתי. בכללי, סמים ממש לא היו הכיוון שלי. תמיד הייתי נגד, אבל כנערה מתבגרת התפתיתי ולקחתי מתוך לחץ חברתי. מעולם", חשוב לה להבהיר, "לא הגעתי למצב של להזריק או לנסות להתאבד. אני חושבת שמבפנים תמיד היה בתוכי קול קטן, שאמר: 'קארין, את תצליחי', אבל בחוץ רציתי להיות כמו כולם".
המשפחה, לדבריה, הייתה ערה למתרחש וניסתה לשווא לעצור את ההידרדרות. "יאנה תמיד הייתה מתקשרת ושואלת איפה אני, וגם אמא. היא הייתה נשארת ערה כל הלילה ומחכה שאחזור. מצד אחד כאב לי עליה, ומצד שני רציתי לברוח ולחפש את עצמי בחוץ. היום אני לא ממש יודעת מה עבר עליי באותו הזמן. אני כל כך מצטערת שלא חייתי כמו כל בני גילי. הייתי יכולה לעבוד ולעזור לאמא שלי כלכלית או ללמוד ולבלות, מה שצעירים רגילים עושים. אני מתחרטת על כל רגע ורגע, אבל אם לא הייתי עוברת את זה — כנראה לא הייתי מגיעה לתובנות שהגעתי אליהן. היום, כשאני נפגשת עם בני נוער ומספרת להם את הסיפור שלי, זה מאוד עוזר להם".
למזלה של יוסף, במשפחה לא ויתרו לה והצליחו לנער אותה בסוף. "בכל תל־אביב חיפשנו לי בית ספר חדש. בסוף מצאנו את תיכון דב הוז, ליד דיזנגוף סנטר, בית ספר חצי מקצועי לנוער בסיכון, ואני הצטרפתי לכיתה י"א. היום אני יודעת שבלעדיו לא הייתי פה. למדתי ספרות וגרפיקה, עבדתי קצת במספרה בבוגרשוב, נסעתי למסע בפולין ופתאום הכל נהיה טוב. גם הקשר שלי עם אמא השתפר".
למרות שהתיכון החדש שוכן ממש מול גן מאיר, יוסף לא התפתתה לחזור אחורה. "זה היה מוזר", היא מודה. "לפעמים, בדרך הביתה מבית הספר, הייתי עוברת דרך הגן בצהריים, רואה אמהות מטיילות עם עגלות, וחושבת לעצמי: אם הם רק היו יודעים מה הולך פה בלילה, מי שכב מת על המגלשה ומי ישן על הספסל הזה. גן מאיר, אחרי שיורד החושך, הוא עולם שונה, שחור, שכמעט אף אחד לא מתייחס אליו. היה אפשר למצוא בו נערים ונערות שהגיעו למצבים קשים אחרי שהשתמשו בסמים. אני חושבת שהיום הסצנה בגן קצת ירדה, ועדיין, צריך לעזור לנוער כזה. אני בטוחה שבכל נערה שזרוקה כמו שאני הייתי יש ניצוץ שאסור לוותר עליו, כדי שתשתקם".
מה את מרגישה כשאת נתקלת ברחוב בנערות שנראות אבודות?
"אני יודעת היום שאם הן ירצו ‑ הן ייצאו מזה, אבל הן חייבות לעזור לעצמן. כמי שגדלה בשכונה לא קלה, העיניים שלי כבר ראו הכל. אנשים זרוקים ברחובות, מזרקים. גם בתור ילדה קטנה, בת שלוש או חמש, ראיתי אנשים ששוכבים בגינה ליד בית הספר, אחרי שמי יודע מה הם עשו לעצמם. אני אעשה הכל כדי שהילדים שלי לא יצטרכו לעבור את כל הבלגן הזה".
החברים מגן מאיר לא ניסו למשוך אותך חזרה?
"הם ניסו. אבל כשהם שאלו: 'למה את לא באה יותר?' עניתי רק: 'אני אוהבת אתכם, אבל לא מתאים לי'. אף פעם לא ממש אמרתי להם: לא בא לי להיות איתכם יותר או: לא רוצה לעשן נייס גאי. פשוט קמתי ועזבתי ולא חזרתי".
אחריי לברדלס
לאחר שסיימה את התיכון ("אין לי בגרות, אבל אשלים אחרי הצבא") הצטרפה יוסף למכינה קדם־צבאית. היא התגוררה בקיבוץ רביד בצפון והתנדבה בתיכון בטבריה, שם פגשה נערים שהתמודדו עם קשיים דומים לאלו שחוותה ושיתפה אותם בניסיון העבר שלה.
את השירות החלה בבסיס מחווה אלון של חיל החינוך, שם מתקיימים במקביל גם לימודים מטעם נתיב לקראת גיור. אחרי כמה חודשים החליטה להתחיל בשירות פעיל ונשלחה לשיבוץ, שם הודיעו לה, לדבריה, שבשל עברה תהיה נהגת משאית. מכה קשה עבור מי שחלמה להיות במג"ב.
"כל תפקיד הוא משמעותי", היא אומרת כמעט בהתנצלות, "אבל רציתי להיות לוחמת ואמרו לי 'לא', כי לא הייתי רצינית בצו הראשון. אמרתי: 'אין מצב, אני רוצה להגן ולשמור על הבית', ואז נתנו לי רשימה, שממנה בחרתי ברדלס, גדוד חי"ר שהיה אז רק בן ארבעה חודשים. אני הצטרפתי למחזור השני. היום אני הכי שמחה בעולם שהגעתי אליו. בנינו אותו מאפס וזה מאוד מרגש. כשהילדים שלי ישאלו: 'אמא, מה עשית בצבא?' אספר שהייתי ממקימי הגדוד".
לטקס קבלת הכומתה, בסיום הטירונות, הגיעו אמה ואחיה, וכן, גם יאנה. "היא ממש לא גונבת לי את ההצגה", אומרת יוסף. "למרות שאני מעדיפה שאף קרוב משפחה שלי לא יבוא. את יודעת כמה טקסים יש בצה"ל? לכל שלב פה יש טקס. אז בשביל חמש דקות הם צריכים לנסוע שלוש שעות? ממילא כשאני באה הביתה על מדים ועם נשק — כל השכונה רואה אותי. בשכונה שלנו אין הרבה חיילים: רק אני ועוד אחד ממג"ב — אז אנשים עוצרים אותי ברחוב, אומרים: אנחנו גאים בך. בטקס יום הזיכרון, כשאנחנו באים על מדים, כולם מסתכלים. זה הכי מרגש אותי בעולם".
אחרי שמונה חודשים של שטח, שכללו קורס מ"כים והתנסות כמ"כית טירונים, החליטה יוסף לשוב ללימודי הגיור. "הרגשתי שמשהו חזק ממני אומר לי: אל תוותרי על הגיור. קודם תסיימי עם התהליך ואז תמשיכי במסלול הצבאי ותהפכי למ"כית טירונים".
את מגדירה את עצמך היום דתייה?
"על כשרות ושבתות אני מקפידה מגיל צעיר, אבל הקשר שלי עם אלוהים התחזק עם השנים. אני מדברת איתו הרבה, בוכה, צוחקת, משתפת, כועסת, צורחת שיעזור לי. בהתחלה היה לי ממש קשה לשמור שבת בצבא, כי בשמירות את נמצאת עם מכשיר קשר. אפשר כמובן להשתמש בו, הרבנים מתירים כי זה פיקוח נפש, אבל לפעמים זה קשה, כי זה נותן תחושה של לא באמת שבת".
כמפקדת, את רגישה יותר לחיילים בגדוד שמגיעים מבתים קשים, שזקוקים לעזרה?
"כן. יצא לי להיתקל בחיילים שהזכירו לי את עצמי ולקחתי אותם כפרויקט. המפקד הוא כמו אמא ואבא שלך. אני זוכרת שגם כשאני הייתי טירונית באו אליי הביתה ודיברו עם אמא שלי".
יוסף לא מגיעה עכשיו הרבה הביתה או בלשונה הצבאית: "סוגרת 11 יום בבסיס ושלושה ימים בבית". כשהיא בכל זאת נוחתת בדירה בדרום תל־אביב מחכה לה גם החתול הפרסי טוני בן החמש, שאיתו היא אוהבת להתכרבל. חבר, למתעניינים, אין לה כרגע.
לא מתחילים איתך בבסיס?
"אין לי זמן לזוגיות. היה לי חבר חייל לא מהבסיס, וזה לא הצליח כי גם הוא היה מפקד, אז לא הצלחנו להיפגש. כרגע אני לא ממש מחפשת קשר, כי אני רוצה להשקיע בצבא".
יאנה סיפרה בזמנו שהיא לא ממש בקשר עם אבא שלכן, ואת?
"אני כן בקשר טוב עם אבא שלנו, ואני חושבת שגם יאנה כבר מדברת איתו, אבל אנחנו לא מדברות על זה בינינו. הוא חי ברוסיה, יש לו כנראה חברה ואולי אפילו עוד ילדים, אבל אני לא שואלת כי אני מתביישת. ניתקתי איתו את הקשר כמה פעמים, ואז חזרנו לדבר. בכל זאת, הוא אבא שלי, ואני אוהבת אותו למרות מה שעברנו כמשפחה. בשיחות שלנו הוא אומר שהוא גאה בי ושואל: איך בבית? אבל אף פעם לא שיתפתי אותו בקשיים שלי".
את עושה בייביסיטר לאלה־אנדריאה ברוך, האחיינית שלך?
"אני לא יוצאת הביתה מספיק בשביל זה, אבל כשאני יוצאת חמשוש אני מגיעה לבקר ומשחקת איתה. זה כיף להיות דודה. מאוד קשה לי שאני לא רואה מספיק איך היא גדלה בגלל הצבא. אם אני ביום קשה, אני מתקשרת אליה בשיחת וידיאו וזה נותן לי כוח".
גם את רוצה להתקבל ל"האח הגדול"?
"פחות. כילדה שיחקתי בהצגות, אבל כרגע אני רוצה ללכת לכיוון טיפולי. יש חיים מחוץ לטלוויזיה ויש אנשים שצריכים את העזרה שלי ואת המילה הטובה ממני".
תוכלי אולי להתייעץ עם ציון ברוך.
"אחרי שאשתחרר אתייעץ גם איתו. כרגע אני רוצה לעשות את שביל ישראל, לנסוע לרוסיה לבקר את אבא, ואז לגרמניה כי אני מאוד מתעניינת בשואה. אני מאוד אוהבת את המדינה, לא כקלישאה. באמת. בסוף־בסוף אני רוצה להגיע לכנסת. להיות חברת כנסת".
יאנה יוסף: "אני האמא הלא מוצהרת"
"קארין היא בדיוק האחות שביקשתי: נסיכה טובת לב וטהורה שעוזרת לכולם. אנחנו האחים מאוד קרובים, אני גידלתי אותם כשהם היו ילדים והפכתי לאמא הלא מוצהרת שלהם. במה תרמתי לה? זה היא תוכל להגיד, אבל כל האחים מרגישים הערכה כלפיי כמו להורה".
את עדיין מייעצת לה?
"כן, אני מייעצת לה להקשיב ללב שלה, לעצור לנשום לפני שהיא מקבלת החלטה ולא להיות אימפולסיבית. כרגע היא בשירות אינטנסיבי שהיא עושה במסירות, אז בקושי יוצא לנו לדבר או להיפגש. היא כל כולה מוקדשת למען המדינה. היא בחורה מאוד ציונית, ויש המון מה ללמוד ממנה. בעיקר איך להיות אדם טוב ורגיש לסביבה".
