שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לוסי דובינצ'יק: "נולדתי גוססת. אני מתכוונת להתייחס לחיים אחרת"
    "אם לחתול יש תשע נשמות, אז אני כבר ניצלתי לפחות 27 פעמים. זה נראה לי מספיק. אני מאמינה שקיבלתי הזדמנות אחרונה. יכולתי לצאת מזה שבורה, נכה, ובכל זאת יצאתי בחתיכה אחת. זה כאילו שמישהו אמר לי, 'הלו, תתעוררי. את לא לוקחת את החיים מספיק ברצינות'. זה כואב, אבל אני מתמודדת. לא יהיה צורך להפיל אותי עוד פעם כדי שאלמד". בראיון ראשון מאז שנפלה מדירתה שבקומה הרביעית ביפו, לפני כחודש, מספרת השחקנית לוסי דובינצ'יק מה קרה בלילה שכמעט עלה לה בחייה, ואיך קמים גם מזה

    רבע שעה אחרי תחילת הראיון נכנסת לחדר האחות האחראית באורתופדית א', איכילוב, ולוסי דובינצ'יק מרימה את עורפה מהכרית - בניגוד להוראות הרופאים - ומתחילה לצעוק: "זה לא בסדר! את לא בסדר!".

     

    "מה לא בסדר?" שואלת האחות. "באתי להודיע לך שמחרתיים ייקחו אותך לניתוח ברגל".

     

    "את לא בסדר! זה לא בסדר!" ממשיכה הרעמה הג'ינג'ית לשאוג עליה במרץ.

     

    "ייקחו אותך לחדר ניתוח, אבל זה לא יהיה ניתוח", האחות מנסה להרגיעה. "רוצים לנקות את הפצע בכף הרגל כדי שהוא לא יזדהם".

     

    אך הכוכבת בשלה. לרגע נדמה שהיא נהנית לחמם את עצמה. הסוכן שלה, שי כהן דבי, שלא זז ממיטתה, נרתם לפעולה. "מאמי, אני יודע שאת מאוכזבת, הבטיחו לך שכל הניתוחים מאחורייך", הוא אומר לה, בעוד האחות אוחזת בכף ידה ושואלת מה לא בסדר.

     

    לוסי דובינצ'יק (צילום: אייל נבו) (צילום: אייל נבו)
    לוסי דובינצ'יק(צילום: אייל נבו)
     

    בתוך שנייה מתחלף המבט היוקד של דובינצ'יק בחיוך. "זה לא בסדר שהתחלת את המשמרת בתשע בבוקר, ועכשיו כבר אחת ועוד לא קיבלתי חיבוק".

     

    זה נראה כמו סצנה מסרט, אבל זו המציאות. אם דובינצ'יק לא תעבד את עלילותיה במחלקה למחזה או לספר, יש מצב שהצוות המטפל יעשה זאת כי פציינטית כמוה אין. "זיהיתי את זה מהרגע שהעבירו אותה אלינו", מעידה האחות. "לא התרגשתי מלוסי-שמוסי, אצלי כולם שווים, אבל את חוש ההומור שלה אי־אפשר לפספס. אפילו במצבים הכי קשים היא עושה סחבקייה".

     

    אחרי החיבוק האחות שואלת: "הכל בסדר? הבנת שייקחו אותך לחדר ניתוח כדי לנקות את הפצע?".

     

    "ומה יקרה לי אם לא ינקו את הפצע?" דובינצ'יק חוזרת למצב תסיסה. "אני לא אוכל ללכת?".

     

    "תוכלי ללכת", משיבה האחות בנועם, "אבל לא כמו שאת רוצה".

     

    "מאיפה את יודעת איך אני רוצה ללכת?" זעמה מתגבר. "אני אצלע? ההליכה שלי לא תהיה יציבה? תגידי את האמת!" היא מנופפת ציפורניים עטויות לק אדום כדם. "זה ניתוח קוסמטי? כי כבר אמרתי לכם אלף פעם שאני לא מוכנה לשמוע על ניתוח קוסמטי. אם זה משהו רפואי סבבה, אבל לקחת אותי לניתוח שיש בו כל מיני סיכונים רק כדי שאני אוכל לנעול עקבים? מה, החיים שלי תלויים בעקבים? לא, תודה. אני אסתדר בלעדיהם. אני לא אעבור ניתוח על פארש".

     

    גם אחרי שהאחות חוזרת ומסבירה שזה ניתוח רפואי לכל דבר, דובינצ'יק מתקשה להירגע. היא תולשת במשיכה חדה את הקיבוע שחייב להימצא על צווארה בכל שעות היממה, חוץ מרבע שעה של מקלחת ("הוא חונק לי את האמ-אמא של הנשמה"), מסכימה להחזיר אותו למקומו רק אחרי שטמפרטורת המזגן תגיע לנקודת ההקפאה, מרימה את זרועותיה לעבר משולש המתכת שמעל מיטתה ומבצעת תרגילים לחיזוק השרירים, מגלגלת את חוטי החשמל שמשתלשלים ממנו ("זו התעסוקה היחידה שיש לי כאן, ללפף את החיים") ומוכיחה שהיא חיה ובועטת כרגיל. "היו כל מיני שמועות אחרי מה שקרה לי", היא אומרת על הנפילה שלה מהקומה הרביעית של בניין מגוריה ביפו. "אפילו אמרו שניסיתי להתאבד. איזה שטויות".

     

    "זכיתי, קרה לי נס"

    דובינצ'יק, 34 וחצי, בתם של אירנה ואלכס, פרצה לתודעה בילדותה, כשנתיים אחרי שעלתה לארץ מרוסיה. בת תשע וחצי הצטלמה לפרסומת, בת עשר שיחקה בסרט, ובגיל 13 הייתה הזוכה הצעירה ביותר בפרס אופיר - על משחקה בסרט נוסף, "קלרה הקדושה", שהפך אותה לכוכבת. מאז ועד היום הופיעה בקולנוע, בסרטים כמו "החברים של יאנה" ו"ד"ר פומרנץ" שביים חברה הטוב, אסי דיין ז"ל, שיחקה בתיאטרון - זה עשור שהיא חברת תיאטרון גשר - והשתתפה בסדרות ובתוכניות טלוויזיה כמו "מרחק נגיעה", "מיכאלה" ו"רוקדים עם כוכבים".

     

    "אמרו שניסיתי להתאבד. איזה שטויות" (צילום: רפי דלויה) (צילום: רפי דלויה)
    "אמרו שניסיתי להתאבד. איזה שטויות"(צילום: רפי דלויה)

    היא אמא לאלמה בת העשר, מיחסיה עם השחקן ג'וני פיטרסון שכיכב לצידה ב"קלרה הקדושה". במשך שנתיים הייתה נשואה לבמאי שי בן עטר. מערכת היחסים האחרונה שלה הסתיימה לפני ארבעה חודשים, אז נפרדה מהצלם אוהד האקר, שלו הייתה מאורסת. לפני כשנתיים נקלעה לחובות עקב השקעה כושלת וכתוצאה מכך הגישה בקשה לפשיטת רגל.

     

    אבל דווקא כשהגיעה להסדר פרישת חובות, חתמה על קמפיין לחברת מוצרים לבית, הצטלמה לסרט, קיבלה הצעה להופיע בסדרה, וכל זה במקביל לעבודתה השוטפת בתיאטרון - קרה המקרה שכמעט עלה לה בחייה: ב-1 באוגוסט הובהלה דובינצ'יק למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים איכילוב במצב קשה לאחר שנפלה מחלון דירתה בקומה הרביעית ביפו. כשהיא הולכת ומתאוששת, מדברת כאן דובינצ'יק לראשונה על מה שקרה לה באותו לילה.

     

    מה שלומך, לוס?

    "סבבה אש".

     

    ועכשיו ברצינות?

    "אני תמיד רצינית. למרות כל התחזיות הקודרות, אין לי שום נזק בעמוד השדרה, ויש לי קיבוע צווארי בגלל החשש שאחת החוליות עלולה לזוז מהמקום. נפלתי בעמידה, אז רוב הנזק בכפות הרגליים. הן מלאות בסימנים כחולים, חטפתי מכה מהאדמה. בצד השמאלי של האגן נשארה חתיכה קטנה שעוד לא התאחתה מעצמה, אבל היא תתאחה".

     

    איך את מגדירה את מה שקרה לך?

    "אני לא מגדירה. מבחינתי זכיתי, קיבלתי את החיים שלי בחזרה. קרה לי נס. מאז שאני זוכרת את עצמי קורים לי ניסים. הייתי מעורבת בעשר תאונות דרכים. אף פעם לא נהגתי, תמיד ישבתי במושב האחורי, באמצע, לא חגורה, לא למדתי לקח, ובאורח פלא לא קרה לי דבר. בכל התאונות אפילו לא היה לי 'אה', הרגע שבו הנשימה נעתקת, כאילו ידעתי שהנס יבוא".

     

    התאונה הראשונה שלה הייתה בגיל שש, "כשעוד גרנו במוסקבה. לסבא וסבתא שלי היה בית קיץ, מוקף בשיחי פטל, ובחופש הגדול בילינו שם. כשהקיץ נגמר, נסענו הביתה. סבא נהג, סבתא ישבה לצידו ואני ישבתי במושב האחורי עם נתן, אחי הגדול. כל הדרך הייתה לי תחושה שהולכת לקרות תאונה, אבל הגענו הביתה בשלום. כשנכנסנו הביתה סבא נזכר שהוא שכח את השעון שלו בבית הקיץ ונסענו בחזרה. באיזשהו שלב סבא החליט לעקוף מישהו מימין. הוא כמעט נכנס לתוך עמוד. אני עפתי לחלון הקדמי, וסבא הספיק לתפוס אותי לפני שהתפוצצתי עליו".

      

    ומה קרה?

    "סבא שבר את הרגל, סבתא שברה את היד וגם נפגעה בצוואר, האוטו היה טוטאל-לוס ולי לא קרה כלום. אם לחתול יש תשע נשמות אז אני כבר ניצלתי, טפו-טפו-טפו, לפחות 27 פעמים. זה נראה לי מספיק. אני מאמינה שההטבות נגמרו, קיבלתי הזדמנות אחרונה".

     

    הזדמנות ל...?

    "להתחיל לנהל חיים חדשים, בריאים ומאוזנים. אני מתכוונת להתייחס לחיים אחרת. אולי הייתי אמורה לעשות את זה קודם, לאור העובדה שנולדתי גוססת".

      

    גוססת?

    "כשהייתי בת יום אמא שלי יצאה מבית היולדות, היניקה אותי בפעם הראשונה ופתאום התחלתי לרעוד. חום מטורף, פרכוסים. החזירו אותי לבית החולים ובמשך ארבעה חודשים הייתי מאושפזת. אף אחד לא ידע מה יש לי. דפקו בי המון זריקות, עד שפתאום החלמתי לגמרי. כמו שזה בא, ככה זה הלך. תעלומה.

     

    "הוריי לא סיפרו לי על זה, אבל לפני עשר שנים, כשהייתי בחודש הרביעי להיריון עם אלמה, פתאום בא לי ויז'ן. ראיתי תמונה: אני שוכבת בלול בחדר ירוק, ואמא שלי יושבת מעל הלול ובוכה ובוכה. צילצלתי לאמא. ידעתי שהיא לא תגיד לי כלום בגלל שהיא בונקר, אז הערמתי עליה. אמרתי, 'כשגססתי והייתי בבית חולים זה היה בגיל ארבעה חודשים או בגיל ארבע?' שמעתי שתיקה, ואז היא סיננה בקול עמום, 'מי סיפר לך?' היא חשדה באבא שלי, שבניגוד אליה הוא קשקשן. ורק אז היא נאלצה לגלות לי מה עברתי".

     

    בואי נחזור ל-1 באוגוסט, ללילה שבו כמעט נפרדת מהעולם.

    "אז בואי נתחיל שבועיים לפני כן, כשארזתי את הדירה. בשנה האחרונה אלמה ואני גרנו ביפו, מול תיאטרון גשר, בדירה מדהימה, שתי קומות, קרוב מאוד לעבודה שלי, אבל רחוק נורא מבית הספר של אלמה בצפון תל־אביב, שם גרנו פעם. כל יום נסענו באוטובוס, הלוך וחזור, כל צד שעה. אז החלטתי לחזור לצפון תל־אביב.

     

    הבניין שממנו נפלה (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    הבניין שממנו נפלה(צילום: יריב כץ)

    "מצאתי דירה נחמדה, ובשבועיים האחרונים של חודש יולי אבא שלי הוריד רהיטים מיותרים וערימות של ספרים ואמא עזרה לי לארוז, היא גאונה בזה. התכנון היה שב־10 באוגוסט ניכנס לדירה החדשה, ודיירים חדשים ייכנסו לדירה ביפו. ב־1 באוגוסט נשארה לי נגלה אחרונה, שידות עם בגדי קיץ ושולחן עבודה בסלון, בצבע ירוק בהיר, שעליו זרקנו כל השנה ניירות ומכתבים. הוא היה מלא במה שלא צריך".

     

    באותו היום, לדבריה, היא חזרה הביתה בצהריים כדי להמשיך באריזה. "הדירה ממוזגת, אבל אני לא אוהבת להיות כל הזמן עם מזגן. זה לא בריא. לקראת הערב פתחתי את כל החלונות הענקיים בדירה כי יש שם בריזה בת זונה. אלמה הייתה אצל ג'וני, אבא שלה. בחופש הגדול היא חודש אצלי וחודש אצלו. בשנת הלימודים הוא לוקח אותה לשישי־שבת פעם בשבועיים־שלושה בגלל שהוא גר רחוק, בצפון".

     

    אז עמדת מול שולחן העבודה הירוק כדי למיין...

    "לא עמדתי. ישבתי על השולחן, ומאחוריי היה החלון הענקי, פתוח. השעה הייתה שבע־שמונה בערב".

     

    איזו מוזיקה התנגנה ברקע?

    "שום מוזיקה. בבית אני אוהבת שקט".

     

    מזגת לך כוסית או שתיים?

    "ממש לא. אני אוהבת לשתות פה ושם, אבל אני לא בקטע של לשתות לבד. רק באירועים, יום הולדת, חתונה, כשיש חברים ואווירה".

     

    הדלקת ג'וינט?

    "מה? אני לא מעשנת כבר שנים רבות. פעם נהגתי לעשן, רק לפני השינה, עד שזה נמאס עליי ונגמלתי".

     

    אז ישבת על שולחן העבודה הירוק, ומאחורי גבך היה החלון הפתוח וקמת לראות משהו?

    "זזתי על השולחן, זה בטוח, כי הייתי צריכה למיין. היו בגדים שהעפתי לשקית זבל, אחרים ששמתי במזוודה, והייתה ניירת שקראתי וחלק גם קרעתי, אבל אני לא זוכרת שהייתה לי סיבה מיוחדת להיעמד. אני לא זוכרת כלום ממה שהיה. ישבתי, מיינתי בגדים וניירות, ואחרי ארבעה ימים התעוררתי בטיפול נמרץ".

     

    מה ראית כשהתעוררת?

    "את אמא ואבא והאחים שלי – נתן, נועם ושני, את שי, המנהל האישי שלי, ואולי עוד שני חברים. האחים שלי מספרים שבמהלך הימים שבהם הייתי מחוסרת הכרה פקחתי מדי פעם את העיניים בגלל הצפצופים של המכונות וכמו אריה שאגתי על אמא, 'תעני כבר לטלפון! למה את לא עונה?' ושוב נרדמתי. אבא שלי הגיע לדירה באותו לילה, אחרי שצילצלו להוריי מאיכילוב ואמרו שמצאו אותי על המדרכה, וראה את השולחן ושקית הזבל והמזוודה וגם את החלונות הפתוחים. הוא הבין מה היה הסצנריו. הוא הגיע לדירה כמה פעמים ודפק את הנשמה כדי להספיק את כל מה שלא סיימתי, ומאז הוא חופר בורות מתחת לבניין, ומחפש את הכנפיים".

     

    לא הבנתי

    "אוף, זה לא כיף לפרש בדיחה. אבא מחפש את הכנפיים הסודיות שלי בגלל שזה לא הגיוני שנפלתי ולא קרה לי כלום".

     

    איך הבנת שאת בטיפול נמרץ?

    "הרופאים אמרו לי. שאלתי מה קרה והם אמרו, 'נפלת'. התעוררתי במצב רוח עליצותי במיוחד, התחלתי להתלוצץ ומאז אני לא מפסיקה".

     

    איך? זה לא מדכא לשמוע שהשיקום יארך שנה?

    "אני לא זוכרת שדיברו איתי על שנה. ברגע שהתעוררתי אמרו לי שאין חשש לנכות, שאעבור כך וכך ניתוחים, שאצטרך לשהות כך וכך חודשים בשיקום. לדעתי דיברו על חצי שנה, ואמרתי לעצמי שזה לא סיפור גדול. העיקר שלא אשאר נכה".

     

    קרה לך פעם שרצית לשים קץ לחייך?

    "חס וחלילה. אני ידועה באופטימיות יתר, זה הטמטום שלי. תמיד נראה לי שהכל בסדר. לא משנה מה המצב ועד כמה הוא קיצוני, אני אומרת, 'בחיים שלי תמיד קורים ניסים ונפלאות'. אני אף פעם לא דואגת. ככה אני בנויה. בגיל 23, כשפתאום מצאתי את עצמי בהיריון, ידעתי מה יהיה? לא, אבל ידעתי שאני שומרת את ההיריון ושיהיה טוב. וזה מה שיצא. יש לי ילדה מדהימה שהיא החיים שלי, ובחיים שלי לא הייתי עושה לה דבר כזה. מהפרט הזה אנשים מתעלמים, על זה אנשים לא חושבים ולא מדברים".

     

    איך הסברת לאלמה מה קרה לך?

    "אלמה הייתה אצל אבא שלה והוא זה שהסביר לה: 'אמא נפלה מהבית, קומה רביעית, ועכשיו היא בבית חולים'. ואלמה אמרה, 'בסדר'. נקרעתי מצחוק, מה בסדר? שאלתי אותה והיא אמרה, 'יאללה, יאללה, כולה קיבלת כמה מכות ברגליים, מה את עושה מזה עניין?' אמרתי לה, 'אלמה, אבא לא ידע שאני אהיה בסדר, אפילו הרופאים לא ידעו שאני אהיה בסדר', והיא ענתה, 'למה? אני לא מכירה אותך? תפסיקי לחפור'. יש לה אינטואיציות חייתיות".

     

    באותו ביקור העלית לאינסטגרם צילום עם אלמה – ומיד מחקת אותו.

    "נכון. לא התכוונתי להעלות אותו. ערכתי את התמונה ולא שמתי לב שבטעות לחצתי על שליחה. אחרי דקה אבא של אלמה ביקש שאוריד אותה, אבל כבר היה מאוחר. בחמש דקות היא הופצה בכל האתרים".

     

    יש כאן הווי?

    "הווי ובידור, רק חבל שזה לא באילת. התיידדתי עם כולם. במחלקה יש רק שני סוגים של אנשים, מטופלים ומטפלים, וזו סיטואציה שמאוד מקרבת".

     

    פגשת את שלומית מלכה?

    "לא, היא הייתה בטיפול נמרץ, אבל פגשתי את יהודה לוי. הסדרה הראשונה שהוא צילם בחייו הייתה איתי, קראו לה 'דואר נע גליל מערבי'. שיחקנו שם נאהבים. אני כבר הייתי די מפורסמת, והוא ממש לא. כשנפגשנו במעלית אמרתי לו, 'אתה יכול להירגע', ונראה לי שהוא שמח לשמוע את זה ממישהי שלפני שבוע נפלה מקומה רביעית. הוא בטח אמר לעצמו, 'אשתי כולה נפלה מקורקינט'".

      

    למה את מתגעגעת?

    "לאלמה. וגם לאמבטיה עם מלחים, כמו שאני אוהבת לעשות בסוף היום, לא תמיד לבד".

     

    לעבודה את לא מתגעגעת?

    "לא. זו אחת התקופות הכי יפות בחיים שלי. יש לי זמן לנוח ולחשוב, וזה עושה לי רק טוב. המון שנים לא עצרתי. מגיל 20 אני עובדת בקרחנה, וכבר עשר שנים אני אמא, אז מתי היה לי רגע לעצמי? הייתי צריכה לעבור איזשהו שיעור ואני עוברת אותו בהצלחה".

     

    שיעור בהישרדות?

    "לא, מאז ומתמיד אני שורדת. הנפילה היא סוג של כאפה שקיבלתי, אבל למזלי קיבלתי רק כאפונת. יכולתי לצאת מזה שבורה, נכה, עם פלטינות, ובכל זאת יצאתי בחתיכה אחת. זה כאילו מישהו אמר לי, 'הלו, תתעוררי, את לא לוקחת את החיים מספיק ברצינות'. למדתי שיעור ואני עדיין לומדת. לא תמיד זה כיף, זה כואב, אבל אני מתמודדת. אני לא מאמינה שיהיה צורך להפיל אותי עוד פעם כדי שאלמד".

     

    כשאת אומרת "להפיל אותי" זה נשמע כאילו מישהו הפיל אותך.

    "ברור שמישהו הפיל אותי. הרי לא הפלתי את עצמי. אני מאמינה בכוח עליון. לא שאני באה להאשים את זה שלמעלה. עברתי מספיק שיעורים בחיים, לא יקרה כלום אם אתחיל קצת להירגע סוף־סוף".

     

    בדירה החדשה שלך יש מעקה?

    "אוף, איך אני מחכה לרגע שבו אכנס אליה. הדירה החדשה לא כל כך גבוהה, היא בקומה הראשונה וחצי ויש בה מעקה, ולא תאמיני – אפילו יש בה סורגים".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים