סוחר סמים ישראלי פוגש דרמת פשע אמריקאית, ונוצר בלאגן

קצת קשה להתפעל מ"שלג צח" (ראשון, 22:00, yes Oh), דרמת הפשע החדשה של רשת FX, אחרי שצפית ב"הצמד" של HBO שעונה בכלליות על אותה ההגדרה. ואולי "קצת" היא לא המילה המדויקת, מאחר ש"הצמד" היא סדרה מונעת-דמויות, אחת שמורכבת משלל פרטים קטנים, דמויות קטנות וסיפורים קטנים היוצרים ציור אחד גדול ועוצר נשימה באימפקט שלו עליך, הצופה. "שלג צח", על אף שיש לה יומרות דומות, היא בפירוש סדרה מונעת-עלילה – אחת שרוקמת סיפורים שונים עבור גיבוריה השונים, קווים עלילתיים פתלתלים ונפרדים, בתקווה שכל אלה יחד יתגבשו לכדי משהו גדול יותר, תמונת פנורמה של התקופה, החברה והשינוי שהיא מבקשת לתאר. למרות מאמציה, זה פשוט לא קורה. סיפוריהם של גיבוריה משיקים זה לזה, אבל באף שלב לא נוצר שלם אחד הגדול מסך חלקיו.

נושאת אירוניה אכזרית. "שלג צח"

הסדרה מתרחשת בלוס אנג'לס של 1983, ונעה בין הגטו האפרו-אמריקאי המוזנח של סאות' סנטרל, דרך האחוזות הנוצצות והדקדנטיות של העיר, ועד למובלעות ההיספאניות. סמים הם שמקשרים בין הקצוות הללו, וספציפית הקוקאין והאבולוציה שלו – או דה-בולוציה- לכדי הקראק, סם שהפך לשם נרדף להזנחה האורבנית בארצות הברית ולהתמודדות הכושלת של הממשל איתה. נקודת המוצא המרתקת של "שלג צח" נושאת בחובה אירוניה אכזרית – סוחרי סמים שחורים הם שעמדו מאחורי הפצתו, האופורטוניזם שלהם מוביל לחורבן חברתי בחצר האחורית שלהם.

פרנקלין סיינט (דמסון אידריס) הוא סוחר סמים כזה, דילר שכונתי שתבונתו ושאפתנותו מובילים אותו לנצל הזדמנות הנקרית בדרכו, בדמות מפגש עם סוחר סמים ישראלי גרוטסקי (אלון אבוטבול) - ולעשות את המעבר לסחר בקוקאין. ואז מגיעה הזדמנות נוספת, כשפרנקלין מגלה שבאמצעות תהליך כימי פשוט הוא יכול להפוך את הקוק לממכר יותר, וחשוב מכך – זול יותר. זול מספיק עבור כל ג'אנקי מסאות' סנטרל.

השלם לא עולה על סכום חלקיו. "שלג צח"

אבל "שלג צח" פחות מתעניינת בשינוי הטקטוני שגרם הקראק ובהשפעתו ההרסנית על הקהילה השחורה, לפחות בעונתה הראשונה. הרבה יותר חשוב ליוצריה – ג'ון

סינגלטון, אריק אמדיו ודייב אנדרון – להרחיב בדבר עלילותיהם הפרטניות של האנשים שעמדו מאחורי הפצת הקוקאין. למשל סוכן CIA פזיז (קרטר הדסון) שמבקש לממן את פעילותם של ארגוני גרילה באמריקה הלטינית ע"י הפצת הסם, בתו (אמילי ריוס) של ברון סמים מקסיקני שמנסה להגדיל את עסקי המשפחה, המתאבק (סרג'יו פריס-מנצ'טה) הקרוע-מוסרית שהיא מצרפת כבריון/רוצח לשורות הארגון, ועוד ועוד.

הרבה דמויות יש ב"שלג צח", כל אחת והסיפור שלה; כולן קשורות איכשהו לקו המרכזי, לפרנקלין סיינט והקטסטרופה שהוא ושכמותו עתידים להמיט על אחיהם, אבל רק חלק מהן ממש הכרחיות לו. וגם הסיפור של פרנקלין נע בכיוון הלא נכון, מסבך אותו עם שלל פושעים מקומיים במקום לרוץ מיד עם האימפריה ההרסנית שהוא צריך לבנות. יש כאן תחושה של עומס, חוסר מיקוד והתפזרות; הרבה פרטים שבונים יחד תמונה מרכזית מעורפלת מדי, הנעדרת את מכמני הכוח והכאב שצריכה הייתה להכיל. והנה, הגענו לאלון אבוטבול, שקיבל את הדמות העסיסית והמוקצנת ביותר ב"שלג צח". ניכר כי הוא נהנה מכל רגע, ובצדק, אבל אם מתנתקים לרגע מהמקצוענות הברורה שלו, מהגאווה הישראלית של זכייתו בתפקיד משמעותי בסדרה גדולה ומהחיוך שעולה על הפנים בכל פעם ששומעים אותו או את חברי כנופייתו מדברים ביניהם עברית - מוצאים דמות סופר קלישאתית של ברון פשע מוטרף, סטריאוטיפ מהלך עם שרשרת זהב גדולה על החזה וכרס חשופה שמציצה מחלוק משי. דמות שראיתם בווריאציה כזו או אחרת מיליון פעמים בעבר, ופה לא מגיעה עם שום ערך מוסף מיוחד. אה, וגם המבטא הלא אחיד, לעיתים ישראלי במפגיע ולעיתים אמריקאי כמעט לחלוטין, מחרפן במקצת. אבל בקטנה.

הכתבה התפרסמה במגזין "פנאי פלוס".