לישון בלי לחלום
אז למה אני ממשיכה לנסות להספיק הכל בלי להפסיק?
סוף־סוף הבנתי למה אני לא מצליחה לישון. אני פשוט מפחדת לפספס. פתאום הבנתי באמת שאנחנו לא פה לנצח. כן, מגיע איזה רגע שבו אתה קולט שאנשים סביבך כבר לא יחזרו יותר. זה קרה גם לפני, אבל הדחקת. בני אדם שאהבת מתאדים מחייך, בלי הודעה מוקדמת, בלי שהספיקו להגיד או לעשות הכל.
לפעמים זה קורה בשיבה טובה, שהיא לרוב רעה ומלווה בכאב, ולפעמים בגיל ממש לא הגיוני. אמיר פרישר גוטמן, שהביס סרטן מדומה, ואז נכנע לגלי הים דווקא בחגיגות השנה לחייו החדשים. אבא של נועם נכנס למיטה אחרי ארוחת הערב לשנת נצח והשאיר אותנו המומים והלומי געגוע. סבתא וסבא שלי, שממש גידלו אותי, לא זכו אפילו לראות אותי פורצת כזמרת. רק עכשיו אני קולטת כמה צעירים היו במותם, למרות שהיו סבא וסבתא. כשאת כבר לא ילדה, מבוגרים נראים לך הרבה פחות גדולים.
לא הכינו אותי לפרידות בעצם. אפילו אלה שיודעים שזמנם קצוב משאירים את קרוביהם חשופים לכאב. לכן אני כל כך מתאמצת לחיות. לא לבזבז דקה. רק כשאני ישנה, אני עושה רגע פאוז, למרות שזה מלחיץ אותי. מי שמפסיקה באמצע סרט בווי־או־די יודעת הרי שקיים איזה סיכוי שכשתחזור אליו הילד שלה כבר העביר להופ קטנטנים, והופ. הלך הסרט.
אני מפחדת לישון כי הזמן שלי יקר לי מדי ואני ענייה בו. רק שלצד האמא הלא מספיק נוכחת והחברה ששוכחת ימי הולדת, חיה גם אישה עייפה שגופה צועק הצילו. כי אי־אפשר לרמות את הגוף. הוא זה שבסוף קובע.
לישון זה חשוב, כמו לנשום, ולא פחות מלהתעורר על החיים שלנו. צריך לתת מנוחה לעיניים שעבדו בשבילנו כל כך קשה, לראש שנושא בתוכו משא חלומות כבד. אי־אפשר להתחיל מחדש בלי לעצור.
אז נכון, לאחרונה אני עובדת כמו משוגעת. טוב לי בטירוף שלי, אבל שכחתי לדאוג שהוא לא יטרוף אותי בסוף. למה חזרתי לעשן אחרי שלוש שנים וחצי בלי ניקוטין? למה הפסקתי עם הפעילות הגופנית וסיפרתי לעצמי שאני עובדת כל כך קשה, שזה בטח תחליף לספורט? כמה אפשר לקחת מהגוף בלי להעניק בחזרה? לצפות שהמקרר יתמלא, למרות שאכלתי גם את המדפים?
בגלל שאני כותבת בלי הפסקה ‑ גם לא קראתי ספר שנה. אדם בתוך עצמו הוא גר, אבל מה שווה בית בלי אורחים? מתי לאחרונה ישבתי עם מירי לקפה ושיחת נפש? איפה הנפש שלי בכלל מסתובבת עכשיו? בלה־לה־לנד? בארץ לעולם לא? רודפת אחרי הזנב של מה שהפכו להיות חיי?
אז עכשיו אני מנסה לעשות גמילה משגרת חיי, שאני כל כך אוהבת, למרות שמגרד לי כמו נרקומנית. גם לדברים טובים עלולים להתמכר. ואף פעם לא מומלץ להיות תלוי באהבה או באופוריה או בטוב הגדול הבא.
אז איך נהנים גם בקטן? עם כל כך הרבה עוצמות שעפות עליי, סגנון החיים שלי הפך להיות מחריש אוזניים. יש ווליום גבוה לאהדת הקהל, להצלחה, לתחושת הישג ומשמעות. בלהיות מה שקוראים לו כוכבת. אם רק אצליח לישון, זה באמת יהיה הישג. פשוט לישון. ככה. כמו ילד שחוזר עייף מהגינה. כשהכוכבים מנצנצים מעל.
מחר למשל יש לי צילומים מהבוקר עד אחרי חצות. גם מחרתיים. וביום שאחרי. ברור לי לגמרי שהלילה אין לי ברירה אלא לכבות את המחשב ולהכיר בעובדה שאני בן אדם. כמו כולם. אף שיר חדש, שיכולתי אולי לכתוב הלילה, לא ישאיר אותי פה לנצח.
הנה, העיניים סגורות עכשיו. גם הפה. רק הראש מברבר ללא היכר ומפריע לי להירגע. ״קומי״ הוא מטמטם אותי, ״את לא תצליחי להירדם גם ככה, וברור לשתינו שמחר בבוקר תהיי עייפה, אז לפחות תיהני משארית הלילה״.
לא מקשיבה לו. הוא חושב רק על עצמו ולא אכפת לו מהרגליים העייפות, מהלב המותש, מהאישה שמנסה להשתנות. וזה כמעט קורה. הנה, בא אפילו קצה חלום, שבו אני רואה את נועם באחו, עומד על גבעה ומשקיף על הים, אבל פתאום זמזום. זה זבוב או מקרר או שאולי שוב הראש שלי מרעיש? מה שבטוח - מתחילות לכאוב לי השיניים. דווקא עכשיו, כשנגמר האדוויל והרופא ישן.
קמה מהמיטה והולכת לארון לקחת ופל של לואקר. אוכל תמיד מרגיע אותי, ורוגע טוב בשביל שינה טובה. אבל איך אירדם עכשיו עם התקפת הסוכר הזאת? בא לי לצאת לריצה מסביב לירח.
אנחנו מתרגלים לדפיקויות שלנו. מתאהבים בהן ולא יכולים בלעדיהן. שנים למשל סיפרתי לעצמי שקשה לי לתקשר עם העולם. ומכיוון שאמרתי את זה גם לעולם, והוא האמין לי, לא נאלצתי אפילו להתאמץ. ככה הפכתי מילדה קצת מרחפת, לבחורה קצת מוזרה, שנהייתה אישה קצת מנותקת. ובגלל המעמד והפרסום, אנשים פשוט פירשו את הניתוק שלי כסנוביזם. אז לפני שנה הלכתי לאבחון. שאלתי את המאבחן אם אני אוטיסטית והוא שאל למה אכפת לי לדעת. אמרתי שקשה לי לפגוע באנשים, והוא אמר שאם אכפת לי ‑ אני כן יצור חברתי ושממנו לא אקבל אישור להמשיך להינעל בתוך עצמי.
אז נאלצתי להשתנות. להבין שמאחר שאני ניפחתי את הבועה הזאת ‑ מספיקה דקירה קטנה של מחט בשביל לפוצץ את המצב הקיים ולצאת לעולם. ורק אני יכולה לדקור אותה. לא אף אחד אחר.
נראה לי שזאת המשימה שלנו לכל החיים. לבדוק את עצמנו, להשתנות, לקבל גם שינויים אצל מישהו אחר. לאהוב את בן הזוג שלך, גם אם הבטיח גן של שושנים והחליט פתאום לגדל חיטה. לא להתרגל לשום דבר. ואם יש איזו החלטה שממש קשה לקבל, פשוט לישון על זה. פשוט לישון. מנסה. באמת עושה מאמץ. ועדיין, כותבת לכם על זה עכשיו טור בשלוש לפנות בוקר.
