ספר הזיכרונות שניר ברעם החליט לזנוח
הניסיון של ניר ברעם לכתוב אסופת זיכרונות על ימי התיכון שלו בירושלים לא צלח. כשאין לו אפשרות להשתמש בדמיון, לדבריו, משהו בו כבה. את הפתיחה לטקסט הוא הסכים לשתף. לכבוד ראש השנה, פרויקט מיוחד החושף לראשונה התחלות גנוזות של ספרים וסיפורים. חלק אחרון
ניר ברעם // הממלכה
ביום האחרון של שנת הלימודים קוברסקי ואני החלטנו לפרק את הממלכה שלנו. בנינו אותה בשנתיים האחרונות, החל מכיתה י', את כל עריה ומפעליה, פקידיה ושריה ומנגנוני שלטונה ובעיקר המאורעות הגדולים שפקדו אותה. לא היה שם לממלכה הזו וגם לא היה זמן שבו התקיימה. אפשר להניח שהיא ממלכת עבר, אולי מהמאה ה־17, אף שלפעמים הפלגנו גם אל העתיד והמצאנו פצצת לייזר שמחדירה לתודעתך פחדים של אחרים.
תולדות הממלכה והמאורעות שפקדו אותה נרשמו על פתקים שהחלפנו בשיעורים, והיו למעלה מאלף כאלה. בממלכה קוברסקי היה וירשובסקי, המורד הגדול שכל משפחתו נרצחה על ידי אביו של המלך. הוא אסף צבא מחוץ לממלכה ולאחר מלחמה עקובה מדם כרת ברית עם המלך והיה לשר הצבא. אני הייתי המלך. בשלב הראשון קבענו את ערי הממלכה המרכזיים ואת בעלי הכוח: בעלי קרקעות, בעלי המפעלים הגדולים, שרים בממשלה ומושלי הערים השונות. כל אחד מהם קיבל שם של מישהו בכיתה או בשכבה. לקוברסקי היה ידע נדיר בהיסטוריה, ואילו אני הערצתי את הבדיון. שנינו אהבנו פרטים ולכן שירטטנו מפות של גבולות הממלכה, עריה והמקומות האסטרטגיים שבה. כל מאורע חדש בממלכה התחיל בפתק של אחד מאיתנו:
"בעיה, בעל הקרקע בריסקין דורש שנבטל את המיסים על הקרקע שלו. כשר הצבא נודע לי שבעלי קרקע נוספים עשויים להצטרף אליו, ייתכן שהוא גייס צבא קטן, איך אנחנו צריכים לטפל בו?"
"הגיע הזמן לטפל אחת ולתמיד בבריסקין עם יד הברזל שלו וכל בעלי בריתו. האם לדעתך הצבא ערוך לעלות על עיר מספר 1? המושל הבן זונה האפס הזה איתנו?"
"אתה מינית אותו".
"אני? הוא אחיך".
"בכל מקרה, המיסים שאספנו השנה מראים על מרד שקט נגד הממלכה. איבדנו שליטה בערים השונות. אבל הנה הבשורה הטובה: כוחותיו של בריסקין פרושים בכל עיר מספר 1, השלג נערם ומאוד קר שם. אני רוצה שיישארו שם כמה שיותר, שמענו שהם כבר מתים מקור. אין להם אספקה ליותר משבועיים. נחכה בסבלנות. אל תקשיב לכל יועציך הבורים, אחרת תעשה עוד משגים שלבסוף יעלו לך בכתר".
"יש לך חודש להשלים את המשימה".
"אני לא מקבל ממך פקודות".
"אבל אני המלך".
"אתה מלך בובה. הצבא נשמע לי".
העתקנו לממלכה את כל השאיפות הכבושות לעלייה בסולם החברתי, את כל הזעם כלפי המעמדות בחברת בית הספר שלהם לכאורה בזנו, אף על פי שבסתר ליבנו רצינו לזכות באהדת המעמד המקובל. פתאום היה לנו עוד עולם שיכולנו להמריא אליו, להתכחש למצוקותינו או להעתיק אותן למקום אחר: נערים ונערות שלא אהבנו תלינו, מינינו לשרים זוטרים או הגלינו. לפעמים זו הייתה פשוט מפה אפלה, מקודדת, לא יציבה, של יחסינו עם תלמידי הכיתה.
לא ידענו מדוע אנחנו כותבים את עלילותיה הארוכות של הממלכה, מתעמתים על פני עשרות פתקים זועמים על עניין פעוט: מי קובע אם עיר 2 עשירה מעיר 1? אם צבאו של וירשובסקי ניצח או הובס בקרב? חזרנו מבית הספר כשתיקינו מלאים בפתקים מקומטים, כתובים בכתב יד קטן וצפוף, מלא מחיקות וסימני קריאה. חלק מרעיונות הממלכה הושאלו ממלחמת העולם השנייה, שבה קוברסקי שלט ללא עוררין. אף שליגלג על ידיעותיי הזעומות, הוא היה בעצם האדם הראשון שסיפר לי סיפורים וענה על שאלותיי, ואני, להפתעתו הגמורה, הייתי למאזין נאמן.
בהדרגה מצאנו מקום חדש שהיה בין ההיסטוריה לבדיון: הרצח המושלם של אחד מנערי הכיתה, עולם שבו המתים מחולקים למחוזות לפי סיבת המוות - מחוז המלחמות, מחוז המתאבדים, מחוז הזקנה - ההיעלמות המושלמת של שנינו (היעלמויות תמיד העסיקו אותי), וכמובן קורות הממלכה. לראשונה, חלקתי עם מישהו אחר קצת מתמונות הדמיון שהסתחררו בתודעתי מאז הזיכרון הראשון, פתאום היה לדמיון פורקן. קוברסקי תמיד שאל שאלות מדויקות שאילצו אותי להפוך את תמונות הדמיון לעלילות סדורות, להתחייב לחוקים, לברוא עולם שאפשר להאמין בו, שלדמיוני תהא איזו מלאות. בעצם, גם אם לא הבנו את זה, כתבנו ביחד סיפור.
בסוף כיתה י"א קורות הממלכה החלו לחזור על עצמן. שוב מלחמות והפסקות אש והפיכות והגליות, אבל לא היה לנו אומץ להביא את הסיפור אל סופו. רק ביום האחרון של כיתה י"א הודיע שר הצבא וירשובסקי שהוא פורש לאחוזתו ומבקש לחיות חיים פשוטים ושקטים מעתה. אולי הוא גם ביקש לומר לי בעצם שכיתה י"ב חייבת להיות שונה.
החלק הראשון: אורלי קסטל-בלום
החלק השני: יורם קניוק
החלק השלישי: עמוס קינן
החלק הרביעי: דורית רביניאן
החלק החמישי: סמי ברדוגו
החלק השישי: סייד קשוע
החלק השביעי: אמיר גוטפרוינד
הפרויקט פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
