הרמוניה מדברית

בשיתוף מפעל הפיס 

חיי המדבר ותנאיו אילצו את השבטים הבדואים במשך מאות שנים לנדוד מעת לעת בגבולות המדבר הצחיח כדי לחפש אחר מקורות מים ומרעה לפרנסה ולמאכל. כדי להפיג את שממת המדבר בזמן הנדידה הארוכה, זקני השבט מספרים כי אבותיהם, שרכבו על הגמלים הצעירים והמהירים - ההוג'יינים, נהגו לשיר ולזמזם. עם השנים ניתן לז'אנר המוזיקלי העתיק שעבר מדור לדור השם הוג'ייני, על שם אותו גמל צעיר ומהיר.

המוזיקה הבדואית העתיקה מבוססת על מוטיבים אותנטיים כמו כלי הקשה ומיתר מדבריים, המפיקים מנעד מצוצמם של הרמוניות. הבדואים שחיים בשטחי

ישראל הצליחו לשמר את הפולקלור הייחודי, והם מקפידים לשיר ולנגן את הנעימות האלה באירועים מסורתיים.

לפני כשלוש שנים זיהה מורסי ביאדסיה (45), מוזיקאי ותיק שמגיע מהעולם הקלאסי, את הפוטנציאל הטמון בעיבוד המוזיקה הבדואית והפיכתה למוזיקת עולם. "במקור אני מבקה אל-גרבייה, אבל אני חי כבר 20 שנים בדרום הארץ. עברתי לשם בשל עבודתי בתחום המוזיקה במשרד החינוך", מספר מורסי.

על ההיכרות שלו עם התרבות הבדואית הוא מספר: "בתור מוזיקאי, בכל מקום שאני נמצא מרתק אותי לחקור את הפולקלור המקומי, שהוא חלק אינטגרלי מהתרבות של בני המקום. כשעברתי דרומה התלהבתי מהמוזיקה הבדואית. במונחים מוזיקליים היא נחשבת לז'אנר פרימיטיבי, כזה שבו לכלי הנגינה אין צלילים רבים, אין הרמוניות ומלודיות, מוזיקה מדברית, קסומה ופשוטה. הבנתי שיש פה קרקע בתולית שאפשר לפתח, ראיתי בזה אתגר".

"הבמה היחידה של האמנים מהמגזר הבדואי הייתה בחתונות מקומיות או באירועים מסורתיים. חשבתי לעצמי שאני חייב לתת להם במה נרחבת יותר, שבארץ ובעולם אנשים יראו וישמעו את הכישרונות ויכירו את המוזיקה שלהם", הוא מספר.

כשהחל להרכיב את הלהקה היה לו חשוב הגיוון, "כי הפיכתה של המוזיקה הבדואית למוזיקת עולם, אחת שכל אוזן תוכל להתחבר אליה, היא עבודה מורכבת שמצריכה יכולות טכניות גבוהות וחשיבה מחוץ לקופסה", הוא מסביר. לשם כך הוא גייס למשימה שני מכרים ותיקים, עומרי אורלו ואביו אלי, מוזיקאים יהודים דתיים.

"אני בסיסט שמגיע מגיע מז'אנר הרוק, המטאל והפיוז'ן, וכיום אני מנגן בעיקר מוזיקה מזרחית", מספר עומרי אורלו (24). את מורסי הוא הכיר לפני מספר שנים, כששניהם ליוו את הזמר עופר לוי. "למורסי היה חזון לקחת את המוזיקה הבדואית ולהכניס בה קצב והרמוניה, מוטיבים שכלל לא היו קיימים בה. היה ברור לי שאני מעוניין לחלק חלק בפרויקט", הוא משחזר. "המוזיקה שיצרנו היא ז'אנר חדש. משהו שעדיין לא שמעו פה, ובטח שלא בעולם. הרבה מוזיקאים הצליחו לעבד מוזיקת עולם שמבוססת על ג'ז ופופ, אבל לנו יש אוצר בלום".

כלי הנגינה הבדואיים והצלילים המדבריים שמופקים מהם מושכים את מרבית תשומת הלב. מחיסן אלסאריעה (43), אחד מחברי הוג'ייני, הוא תושב הפזורה הבדואית שמנגן על כלי הסומסומייה, כלי מיתר שמקורו מאתיופיה. "את הסומסומיה ראיתי אצל בדואי בסיני", הוא מספר, "המנגינה לא יצאה לי מהראש, החלטתי שאני חייבת ללמוד לנגן, ופשוט בניתי את כלי המיתר בעצמי ולמדתי לבד". על הניגודיות בין החיים בפזורה הבדואית בשטח הסמוך לערד יחד עם אשתו וארבעה מילדיו לבין מסעות הלהקה במטוסים לבימות אירופה, הוא אומר: "אני אדם פשוט, אני נהנה לעשות מוזיקה ובעיקר לעשות טוב לאנשים, אני איש מדבר".

"הוג'יני מנסה להביא אל הבמה שפה עולמית משותפת. הכנסנו מוטיבים של ג'ז ובלוז, תוך שמירה מוקפדת על האותנטיות של הצלילים הבדואים", אומר מורסי. "לפי התגובות מהקהל, אני רואה שאנשים מבינים את הקסם של המוזיקה המדברית, מתחברים לכפריות, לאותנטיות. דרך היצירה והמוזיקה אנחנו מראים לעולם שהמתח לא קיים בין אנשי הכפר, אלא בין הממסדים. בין האנשים שורר שלום".

מורסי מספר, שהכל כנראה לא יכול היה לקרות ללא תמיכת מפעל הפיס, שמממן את מעבדת התרבות בתל-שבע כבר שלוש שנים. "בעזרת התמיכה שלהם הצלחנו לייצור משהו ייחודי. ההרכב קיים כבר שלוש שנים, והספקנו להופיע בספרד, פורטוגל, איטליה וצרפת, וכמובן בכל רחבי ישראל. גם הקהל שלנו מעורב, בין כפרים ערביים ליישובים יהודיים וסדנות אמן במכללות ובתי-ספר", הוא אומר. "כשאנשים רואים אותנו על הבמה, את הקשר המיוחד והכימיה שלנו, הם מבינים שאפשר לחיות יחד. ההרכב הזה הוא מערך ההסברה הטוב ביותר למדינת ישראל".

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף מפעל הפיס