שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "עברתי חרם בגיל 12 ורציתי להיעלם מהעולם"

    עברו 18 שנה מאז שנ' עברה חרם שכבתי אבל היא עדיין מתעוררת בבהלה מדי פעם מסיוטים. "באותה תקופה ביקרתי בבית הקברות של הישוב בו התגוררתי פעם בשבוע לפחות. התלבטתי אם מתחת לקבר נעים יותר מאשר על האדמה"

    "מטומטמת, טיפשה אחת" אני שומעת אותם צועקים לעברי במבטי שנאה. מנסה להתעלם ולהמשיך ללכת, אבל זה קשה, כל כך קשה. "לכי תעמדי בצומת, חבל שלא התאבדת". ברגע הזה אני מתחילה להרגיש את הזיעה הקרה שמטפטפת מהמצח לעורף, טיפות קרות שכאילו מנסות להוכיח כמה המילים שלהם פוגעות בי וכמה הגוף הוא לא באמת חזק כפי שחשבתי ומסגיר את עלבוני בגאון.

     

    מרגישה שאין לי אוויר ומתעוררת. לצידי בן זוגי ישן לו בנחת, ובחדר הסמוך הפעוט מסתובב מתוך שינה תוך מציצות חזקות של המוצץ. "הכול בסדר", אני משכנעת את עצמי בלחש תוך אנחת רווחה, זה רק חלום.

     

    אבל החלום הזה חוזר על עצמו פעם בכמה שבועות, לא מניח לרגע. מחזיר אותי לתקופת ההתבגרות שלי, שנראית כעת קרובה מתמיד. 18 שנה עברו מאז אותו חרם עוצמתי ששינה את חיי. 18 שנה מאז שעולמי התהפך עליי (במובנים של גיל ההתבגרות, כמובן) וממלכת הכיתה הפכתי למנודה, לזו שנהנים לפגוע בה, להתעלל בה, להשפיל אותה וגם לזו שנאלצה להתבגר בבת אחת.

     

    "נאלצתי להתבגר בבת אחת" (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    "נאלצתי להתבגר בבת אחת"(צילום: shutterstock)

    מלכת הכיתה מאבדת שליטה

    כדי להבין מה קרה שם צריך לחזור כמה שנים אחורה, לילדה בת העשר הרגישה והפחדנית שהלכה עם אביה יד ביד לפעילות בבית הספר, ושמעה מרחוק את הילדים צוחקים עליה. באותו הרגע היא החליטה שתהיה מקובלת ושעליה אף אחד לא יצחק יותר.

     

    בכיתה ז' הילדה הרגישה והפחדנית הפכה למלכה שאין עליה עוררין; שלטתי בכל, הכרתי את כולם והייתי זו שמחליטה תמיד לאן הולכים ומה עושים. שיעורים בבית הספר היו רק המלצה בשבילי, ואת שיעורי הבית הכינו עבורי החברות. הוריי לא ידעו היכן אני, ולמען האמת – היו להם דאגות הרבה יותר גדולות.

     

    אמי חלתה באותה תקופה בסרטן השד בפעם השנייה, עברה כימותרפיה ונאבקה על חייה. אבי לא היה מספיק חד כדי להבין את המתרחש וחשב שמדובר במשחק ילדים ותו לא. ואני? אני לא הצלחתי להתמודד עם כמות הכוח שנפלה לי לידיים. פחדתי לאבד אותה ולחזור להיות הילדה החלשה והפחדנית מכיתה ג' שזקוקה להוריה, שכעת לא היו שם בשבילי יותר.

     

    קראו עוד:

    - יש חרם על הילד? כך תעזרו לו - בלי להתערב

    - מיהם הילדים שנמצאים בסיכון גבוה לסבול מחרם?

    - הצד האפל של מלכי הכיתה

     

    18 שנה אחרי מה שקרה שם אני יודעת לומר שהפסגה היא לא בהכרח מקום טוב. כיף שם למעלה, בעיקר למי שאוהב כוח, אבל גם קשה ומלחיץ. הפחד מאיבוד שליטה עלול לגרום לך לעשות דברים שאת לא מבינה כיצד עשית אותם. דברים איומים ופוגעניים שמעולם לא חשבת שתעשי.

     

    אז מה קרה לרגישות? לאן היא נעלמה? ברגע שהרגישות העזה להראות את פניה - התמונה של הילדה המסכנה חזרה להבהב בכל כוחה, ומכאן כבר לא הייתה דרך חזרה. פגעתי בחברות שלי, לא הייתי נאמנה להן, סיפרתי להוא דברים כאלו ולזה דברים אחרים, הכול כדי שיאהבו אותי ושהפסגה לא תישמט מתחת לרגליי. והסוף היה רע והגיע מוקדם יותר משתיארתי לעצמי.

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

    "הפסקתי להגיע לבית ספר"

    סופם של דברים להתגלות, במוקדם או במאוחר, ובסיפור שלי הוא הגיע מעט אחרי ראש השנה של כיתה ז'. הכול התגלה - השקרים, הרכילויות, הסודות והשקר הגדול ביותר – מלכת הכיתה היא בעצם ילדה רגישה וטיפה מלאה, בלי הרבה כוח. ביום אחד הפסיקו לדבר איתי. שכבה שלמה עשתה עליי חרם. צחקו עליי, זרקו לי את התיק מהחלון, צלצלו והשאירו הודעות מלאות שנאה וקללות במשיבון של הבית (למזלי, זו לא הייתה תקופת הפייסבוק וגם לא היו טלפונים ניידים), כתבו עליי הודעות נאצה על קירות בית הספר ובעצם – גרמו לי לרצות להיעלם מהעולם הזה לאט לאט.

     

    אימא השתחררה מבית החולים, החלימה בבית לאט לאט. רציתי למנוע ממנה את הסבל האיום הזה, אבל השמועות התפשטו מהר והיא הבינה שבתה נמצאת במצוקה איומה. היא עירבה את יועצת בית הספר, התחלתי לקבל טיפול פסיכולוגי שלוש פעמים בשבוע ואפילו כדורים נגד חרדות. במקביל, ביקרתי בבית הקברות של הישוב בו התגוררתי פעם בשבוע לפחות. התלבטתי אם מתחת לקבר נעים יותר מאשר על האדמה. פיתחתי בעיות אכילה קשות והפסקתי להגיע לבית הספר.

     

    חרדה חברתית

    במשך שלושה חודשים הייתי בבית. מנותקת מהעולם שבחוץ, מלבד חדר הכושר שהיה המקום היחיד כמעט שהסכמתי לצאת אליו באור יום. מדי פעם ניסו להביא אליי ילדים מהשכבה, אבל אני ישבתי בדום שתיקה עד שהלכו, מתפללת בליבי שהסיוט הזה ייגמר.

     

    מורה מבית הספר הגיע אליי בניסיון לסייע לי להשלים את החומר שהפסדתי, אבל הלימודים היו הדבר האחרון שעניין אותי. העדפתי לשקוע בסדרות טלוויזיה מטופשות שהעניקו לי את האסקפיזם שהייתי צריכה באותה תקופה. לאחר שלושה חודשים חזרתי לבית הספר. בהתחלה בליווי של מישהי מקסימה שנורא רצתה לעזור לי ולהוריי (וכנראה שזה גם היה התפקיד שלה בזמנו) ולאחר מכן - לבדי.

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק שלנו

     

    18 שנה עברו מאז. אני אמא לפעוט מקסים ונשואה באושר. החברות שלי מאותה תקופה מתקשות להיזכר בכל הפרטים, לפעמים הן בטוחות שאני מגזימה ולא יכול להיות שכל זה באמת קרה. ואני? אני לומדת לסלוח לעצמי על שיגעון הגדלות של אותה תקופה, מתפללת שילדיי לא יאלצו לעבור את אותה חוויה איומה ושאהיה אימא מספיק חדה ומעורבת (ולא חולה) על מנת שאצליח לאבחן את הצפוי לקרות בזמן.

     

    אני יודעת שאם לא הייתי עוברת את התלאות הללו לא הייתי מי שאני, ומצליחה להשלים לאט לאט עם החרדה החברתית שאותו חרם ייצר אצלי. אבל בעיקר מודה שהייתי ילדה אז ולא היום - בתקופת הפייסבוק והווטסאפ - כשהקללות נכתבו על קירות בית הספר, כאלה שעם טיפת צבע אפשר לנקות, ולא על קיר וירטואלי שהמילים הקשות נשארות עליו כמו כוויות שאי אפשר להיפטר מהן.

     

    השם המלא של הכותבת שמור במערכת 

     

    כך תעזרו לילדים שסובלים מחרם ברשתות החברתיות:

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    "מתפללת שילדיי לא יאלצו לעבור את אותה חוויה איומה"
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים