הכוכבים של קובי

בשיתוף מפעל הפיס

בגיל 12, כשחבריו לשכונה שיחקו כדורגל ברחובות, קובי סימן-טוב יצא לעבוד באולם אירועים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא גדל עם אמו ושלושת אחיותיו בדירת עמידר דחוקה שבה שני חדרים בשכונת נווה-יעקב בירושלים. לאחר שבגיל צעיר אביו, שהיה אדם לא יציב, נפטר ממחלה, קובי הנער לקח על כתפיו את תפקיד אב המשפחה. "במשך 11 שנים אמא שלי ישנה בסלון, פשוט כי לא היה מספיק מקום בבית לכל הנפשות", הוא אומר.

"אני, קובי הקטן, לומד עם בנים של פרופסורים – ואני עוד מצטיין". קובי סימן-טוב (צילום: אוהד צויגנברג )

"לא הייתה לי דמות לחיקוי בבית, האחיות הגדולות שלי אפילו לא סיימו שמונה שנות לימוד. היה עליי לחנך את עצמי לבד, ובו זמנית לדאוג למשפחה כולה", אומר סימן-טוב.

יום אחד, כשחזר מהלימודים בתיכון, הוא מצא על השולחן מקבל מכתב מהוצאה לפועל המתריע על חוב גדול. זה היה רגע מכונן. הוא היה בן 16 בלבד,

אבל הפנים את האחריות שמוטלת על כתפיו. "הבנתי שאם אני לא נלחם בעצמי, המשפחה שלי עלולה לקרוס. אנחנו עלולים למצוא את עצמו ברחוב", הוא אומר. בשיחות עם עורכי-דין על החובות, הוא גם הבין את ייעוד חייו.

"אני מוצא את עצמי כנער מתקשר לעורכי-דין וזועק זעקת מצוקה, מספר להם כי גם אם יפחיתו את התשלום, אין לנו מאיפה לשלם. בקושי היה לנו מה לאכול. ניסיתי בבכי להסביר למה הם חייבים להציל אותנו. אחרי ששכנעתי את עורכי-הדין שגילו סובלנות למצוקה לוותר על החוב, הבנתי שמעבר לצדק המשפחתי האישי שהשגתי, אני מעוניין להילחם בחיי למען אנשים חלשים. שם נפל לי האסימון. משימת חיי היא להיות עורך-דין", הוא אומר.

את חשבונות החשמל, הגז והמים, הוא ואחותו הצעירה שילמו כבר מגיל 14. "עד היום אני ואחותי הצעירה מתפקדים בבית כמו בעל ואישה בני 50" הוא אומר. "גם היום, אף אחד לא מבין את המציאות שאנחנו חיים בה. קשה להבין את הקשיים העמוקים של חיי היומיום. חוסר הפרטיות בדירה הצפופה, האתגר הכלכלי שלא עוזב אותנו עד היום, ומגיל 12 הצורך לצאת לעבוד".

"הדרך לאקדמיה לא הייתה פשוטה עבורי", מספר קובי. "אמא שלי התנגדה נחרצות שאלך ללמוד. היא שאלה אותי: קובי, מה אתה צריך את זה? במילא לא תהיה פרופסור", הוא נזכר. אבל כדרכו, הוא לא הסכים לוותר. הוא שירת כלוחם בחטיבת הצנחנים, וכשהשתחרר החל לעבוד כמאבטח במשרד ראש הממשלה. "כל החיים לחמתי. בילדות עם אמא, בשירות הקרבי, וכך לא הייתי מוכן לוותר על האקדמיה. עשיתי פסיכומטרי, והתקבלתי כנגד כל הסיכויים לפקולטה למשפטים ולמנהל עסקים באוניברסיטה העברית", הוא מספר.

(צילום: אוהד צויגנברג )

הקשיים לא נעלמו בשערי האוניברסיטה. בשנה הראשונה ללימודים קובי המשיך בעבודת האבטחה כדי להביא פרנסה הביתה, ומצא את עצמו על סף קריסה. "אני זוכר את הסמסטר הראשון כסיוט. הייתי על סף עזיבה. בנוסף לכל, אובחנתי בשנה הראשונה עם הפרשות קשב וריכוז קשות ולא היה לי מישהו בבית שיסביר לי איך לומדים, ואיך מתמודדים עם הכל", מספר סימן-טוב. בנקודה הזו הוא קיבל החלטה גורלית: "עזבתי הכל. החלטתי להתמקד בלימודים, הבנתי שפחות מ-100 במבחנים אני לא יכול להרשות לעצמי, בטח שלא בהתחשב למקום שממנו אני מגיע. זה אני מול העולם, אין לי גב אחר".

הוא הצליח לשרוד בזכות מלגה בגובה 10,000 שקל בשנה של מפעל הפיס ושל האוניברסיטה העברית. בשנה החולפת חילק מפעל הפיס כ-40 מלגות

לסטודנטים ממערך הדיור הציבורי, לאחר שאלו לקחו חלק בפרויקט למען הקהילה. "אחרי כל הקושי, בסוף השנה השנייה של התואר הפכתי מצטיין דיקן. זה משהו שלא העזתי לחלום עליו בהתחלה, כשראיתי מי הם מצטייני הדיקן בשנה הראשונה, איפה הם גדלו ואיזה תמיכה יש להם, חשבתי שזה בלתי אפשרי", הוא מספר. "תמורת המלגה אני מתנדב במרכז קליטה בשכונת גילה. בשכונה יש שיכונים של דיירי עמידר, ואני מלווה שני נערים בסיכון. אני מהווה מודל עבורם. בשורה התחתונה, אני והנערים האלה מגיעים מאותו רקע וקל להם להתחבר אליי. אני מדרבן אותם ומכין אותם לחיים האמיתיים".

בעוד כשנה הוא יסיים את התואר הראשון במשפטים ואת התואר השני במנהל עסקים במסגרת תוכנית "אלפא" למצטיינים באוניברסיטה העברית. את ההתמחות יעשה במשרד עורכי-הדין הרצוג-פוקס-נאמן.

"כשאני מסתכל איפה אני נמצא אני לא מאמין שקובי הקטן ממשפחת המצוקה בנווה-יעקב יושב ולומד יחד עם בנים של פרופסורים. ולא רק זה - אני המצטיין של השכבה. השאיפה שלי בחיים היא להוציא את המשפחה שלי מדירת העמידר הצפופה לדירה מרווחת יותר. ויש לי עוד מטרה קטנה - לחסוך כסף כעורך-דין מצליח ולקנות לאמא שלי כרטיס טיסה, שלראשונה בחייה תראה עולם. אבל החלום האמיתי הוא להיות שופט ולהביא צדק לעולם".

(צילום: אוהד צויגנברג )

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף מפעל הפיס