דיסניוורלד, אום כולתום ודיוויד לינץ': המלצות לפסטיבל חיפה

שמוליק דובדבני ממליץ:

"הקצב, הזונה ושתום העין" 

כמו "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב", גם כאן הכותרת אומרת, בעצם, הכול. סרטו המהפנט של יאנוש סאס ההונגרי ("המחברת הגדולה") מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בבודפשט בשנת 1925, כאשר קצב מקומי נרצח בידי שוטר שסרח ופרוצה לשעבר, וגופתו המבותרת הושלכה לנהר הדנובה.

מתוך "הקצב, הזונה ושתום העין"

"פרויקט פלורידה"

זהו ללא ספק אחד הסרטים הטובים שתראו השנה. סרטו של שון בייקר עוקב אחר אנשים שחיים בשולי דיסניוורלד שבאורלנדו, פלורידה, באחד מאותם מוטלים זולים המאוכלסים בדיירים קשי יום. הגיבורה היא מוּני בת השש (ברוקלין פרינס הנפלאה), המתגוררת באתר עם אמהּ הילדותית בת ה-22 (בריה וינייטה). יחד עם ילד אחר מהמתחם היא מבלה את חופשת הקיץ בהשתובבות בלתי פוסקת, שהולכת ונעשית מטרידה ככל שהסרט מתקדם.

כמו סרטו הקודם של בייקר, "מנדרינות" (2015), שצולם כולו באייפון, גם עבודתו הנוכחית מפגינה מודעות אסתטית יוצאת דופן, בעיקר בכל הנוגע לבחירת הלוקיישן - שילוב של עולם אגדות וקיום מעורער שמזכיר במשהו את פנטזיית ההתבגרות המושמצת "טיידלנד" של טרי גיליאם. השחקנים הלא-מקצועיים (וינייטה לוהקה לתפקידה אחרי שבייקר מצא אותה באינסטגרם) מעניקים לסרט אותנטיות נדירה, והופעתו של וילם דפו בתפקיד המנהל הזועף-אך-טוב-הלב של המקום עשויה להעניק לו מועמדות לאוסקר. סרט נהדר.

"בעקבות אום כולתום"

סרטה האולטרה-רפלקסיבי של האומנית והבמאית האיראנית שירין נשאט עוקב אחר במאית איראנית (נֵדה רחמניאן) בעת צילומי סרט על מי שהייתה "הקול של מצרים". תוך כדי הצילומים היא נקלעת למערבולת המשלבת סוגיות תרבותיות, מגדריות ואימהיות - השחקן הראשי בסרט (קאיס נאשף) טוען שאינה מבינה את משמעותה העממית של הדיווה, ואילו היא עצמה מתקשה להתמודד עם היותה אישה בסביבה גברית, ועם תחושות האשמה שלה על בנה הקטן שנותר מאחור שעה שהיא שקועה ביצירתה.

מתוך "בעקבות אום כולתום"

במילים אחרות, זהו סרט על יוצרת המשתקפת בגיבורה שלה ומנסה להבין באמצעותה גם את ההקרבה והפשרה האישית שהיא עצמה עושה למען ההצלחה. בה בעת היא מתעמתת עם הדמות, מבקשת לפרק את הזמרת מגדולתה, ריחוקה ויהירותה - ולחשוף את פגיעותה. בתוך כך היא נקלעת למשבר אישי ויצירתי שמאלץ אותה לבחון את הכנות והתשוקה של עצמה בכל הנוגע לסרטה.

נשאט מציעה נרטיב מורכב (אם כי מוכר מסרטים כמו "לילה אמריקאי" של טריפו, שסרטה מתייחס אליו) המשלב שחזור של רגעים משמעותיים בהיסטוריה של מצרים, קטעי ארכיון וטשטוש אפקטיבי בין מציאות ובדיה על מנת ליצור הרהור פמיניסטי מרתק ומרגש, עוצר נשימה לעיתים ברמה האסתטית, על נשיות ויצירה ועל איקונוגרפיה נשית.

ארז דבורה ממליץ: 

"וזאנטה"

זהו סרט הסולו הראשון, המרשים, של הבמאית הברזילאית דניאלה תומש, לאחר ששימשה כבמאית-שותפה בשלושה סרטים שביימה יחד עם וולטר סאלאס. העלילה מתרחשת ב-1821, זמן קצר לפני שברזיל קיבלה את עצמאותה, באזור הרי הדיאמנטינה. זהו ניסיון לעמוד על המתחים שבין אדונים ובין עבדיהם השחורים ובין קבוצות של עבדים "מתורבתים" יותר או פחות רגע לפני שמערכת המעמדית קורסת. לכך מתווסף גם אלמנט של צל טירוף ותחושה מתמדת של עולם קודח. בעל מכרות יהלומים שאוצרותיו כמעט כלו חוזר לאחוזתו עם עבדים אפריקנים חדשים, רק כדי לגלות שאשתו מתה במהלך לידה יחד עם הוולד.

הזעזוע מטלטל לא רק את האדון אלא מערער את היציבות של האחוזה כולה ומוביל לכניסת משפחתו של האח של האישה המתה, הכוללת גם את בתו בת ה-12 שעתידה להפוך לכלתו של אדון האחוזה. הצילום בשחור-לבן לוכד את השמיים והסלעים כמסגרת האכזרית של העולם האנושי המוצג, ועבודת הסאונד מרשימה יוצרת מערכת רעיונות המבהירה את ההבדל המועט בין אדם, רכוש וחיה.

דיוויד לינץ'

שבועות ספורים לאחר סיום העונה השלישית של "טווין פיקס" מציע פסטיבל חיפה חזרה לכמה מיצירותיו המאתגרות ביותר של לינץ': שלושה סרטים שברגע הופעתם זכו בעיקר לתגובות של בלבול וזעם - אך גם לציבור קטן של מעריצים נלהבים. בדיוק הסרטים המצדיקים צפייה חוזרת על מסך גדול. הראשון הוא סיוט המיניות והאבהות שהוא "ראש מחק" (1977), שהציג תפיסה סגנונית ורעיונית נדירה בשלמותה ובדיוקה לפיצ'ר ראשון.

מתוך "ראש מחק"

"טווין פיקס: אש הולכת עימי" (1992) – סרט הקולנוע שלינץ' ביים לאחר ירידת סדרת הטלוויזיה, ושהעז ללכת רחוק יותר באלימות, מין וסוריאליזם סגנוני, בעודו מתמקד בימיה האחרונים של לורה פאלמר. לכך מתווספת הקרנת עוד כשעה וחצי של "טווין פיקס: הסצנות החסרות" - הסצנות שירדו בעריכה של "אש הולכת עימי" והמשלימות, יחד עם הסרט, מהלך מרשים ומורכב שמתקרב לארבע שעות.

אחרון חביב הוא "כביש אבוד" (1997) יצירת המופת הלא-מספיק-מוערכת של לינץ' שעוסקת בצלילה לתודעתו של גבר קנאי עם צורך נואש לשלוט באובייקט הפנטזיה הנשי. הסרט מפליא לבצע מהלך נרטיבי שנע בין זהויות ומציאויות.

"סאמה"

לאחר תשע שנות היעדרות חוזרת הבמאית הארגנטינאית המוערכת לוקריציה מרטל בסרט לצופים מיטיבי לכת. "סאמה" הוא עיבוד לספרו של אנטוניו די בנדטו המתרחש בטריטוריה דרום אמריקנית בלתי מוגדרת במאה ה-18. הגיבור, דון דייגו דה סאמה, הוא נציג בדרג בינוני של מלך ספרד שכל רצונו הוא לחזור לעולם מתורבת, אל אשתו ובנו. הפאסיביות הנכפית עליו היא שקיעה לתוך עולם של חום, תרבות פראית, בירוקרטיה שלטונית שלעולם לא תיתן לו את מבוקשו ומיניות נשית מתסכלת.

מתוך "סאמה"

את מרטל לא מעניין לבנות עלילה, אלא מרחב של תחושות ודימויים המצייתים להיגיון נסתר. ייתכן שהסרט כולו צריך להיות מובן כהשתקפות של תודעת הגיבור הכלוא, ובתור שכזה יש בו לא מעט דימויים אבסורדיים ולעיתים, בדרכם המעודנת, גם קומיים. הקצב האיטי ואי הבהירות העלילתית יתסכלו ואפילו ישעממו לא מעט צופים, אך לאלו שיתחברו לגל המיוחד של הסרט - "סאמה" צפוי להיות אחד מסרטי המפתח של הפסטיבל.

אינה טוקר ממליצה:

"לאקי"

הסרט האחרון בכיכובו של השחקן הארי דין סטנטון, שהלך לעולמו לפני כשבועיים, הוא כמו מתנת פרידה נהדרת ורגישה שהוא העניק לצופים. סטנטון מגלם גבר בן 90 בשם לאקי שמבין שסופו קרב. אין לו משפחה, הוא מעשן הרבה, חי בעיירה קטנה וחברותית למדי, וכדברי הרופא שלו (בהופעת אורח מצוינת של דיוויד לינץ'), מצבו הגופני מצוין. עם זאת, הוא זקן וגופו מתחיל לאותת לו שזמנו קצוב.

מדובר בסרט קטן אך רגיש על הזדקנות, זמניות החיים ובדידות. על אף הנושא העצוב, הסרט שופע אלגוריות עדינות (קקטוסים עתיקים וצבים שחיים 200 שנה) והומור חם ואנושי, ובתוך כך הוא נמנע מקלישאות או ממוסר השכל מטיפני בסגנון "חיה את חייך עד תום". הפסקול של ניק קייב, שמלווה אותו, נפלא, ובמהלך הצפייה אי אפשר שלא לחשוב על מותו של סטנטון עצמו, שכמו לאקי - עישן הרבה, לא הותיר אחריו ילדים ומת בנסיבות טבעיות בביתו. זהו סרט הביכורים של השחקן ג'ון קרול לינץ' ("פארגו", "המופע של דרו קארי"), שמתגלה כבמאי נהדר.  

"הסדנה"

בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מוותרים על הטיפול הפסיכולוגי המסורתי ונוסעים לעשות טיפולי ריטריט עוצמתיים שאמורים לחבר אותם לאני הפנימי שלהם. הסרט הדוקומנטרי "הסדנה" מתעד סדנת ריטריט שכזאת, שמתקיימת בבית כלא בקליפורניה כחלק מתוכנית שיקום אסירים.

במשך ארבעה ימים אסירים אלימים ומסוכנים עוברים טיפולים שגורמים להם לייבב כמו חיות פצועות (וזו לא מטאפורה). במהלך הטיפול הם מתחייבים לוותר על הבדלי הגזע ולהניח את מלחמות הכנופיות בצד. בסדנה משתתפים גם אזרחים רגילים והסרט מתמקד בשלושה מהם. באופן אירוני, דווקא האזרחים מתקשים להשתחרר ולעבור חוויה רוחנית, בעוד האסירים הקשוחים מתמסרים לעוצמות החדשות שהם מגלים בעצמם. לרגעים נעשית הצפייה בסרט קשה, במיוחד כשהיא מתחילה לשחזר את עצמה, אולם הניסוי עצמו מעניין מאוד ומלמד על הטבע האנושי המודחק.

פסטיבל חיפה ה-33 יתקיים ב-14-5 באוקטובר.