שתף קטע נבחר

אני הגרוש שכולם רוצים לאמץ לארוחת החג

נראה לי שכל גרוש זוכר את החג הראשון שהוא עשה לבד. יש משהו ברוטלי באור המסנוור שבו אנו רואים את המציאות החדשה שלנו באותם רגעים, כמעט אכזרי. אור כזה שאי אפשר לברוח ממנו, רק לעמוד מולו ולתת לו לפגוע בך כמו משאית דוהרת

 

 

ערב ראש השנה, ממש כמה שעות לפני ארוחת החג, קלטתי פתאום שבחג הזה אני מרגיש כמו חתול בפינת אימוץ. ולא החתול הפיסח בלי העין שמראש התייאש ובכלל לא טורח לקום מהפינה שלו ולנסות למצוא חן, לא. הפעם הייתי הגור הכי חמוד במכלאה, זה שכולם פתאום רוצים לאמץ, גם אם זה רק לארוחת החג. באמת, אני חושב שקיבלתי בחג הזה אולי 15 הזמנות לארוחה, העיקר שלא אשאר לבד.

 

הרי מבחינתכם, הנשואים, זה ידוע שגרוש בודד בערב החג זה בערך הדבר היחידי שעצוב יותר מהסצנה ההיא ב"במבי" שכולם דומעים ממנה כבר 50 שנה. זה התחיל בקולגות מהעבודה, נמשך בקרובות משפחה רחוקות, חברות קרובות והסתיים בחברי פייסבוק, אפילו כאלה שאני בכלל לא מכיר, כמו ההיא שהזמינה אותי אליה לבריכה (ואל תשאלו למה לא הלכתי לטבילה. אין לי הסבר הגיוני).

אני החייל הבודד של עונת החגים (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
אני החייל הבודד של עונת החגים(צילום: Shutterstock)
 

אני יכול עכשיו להיות ציני ולהסביר מדוע אני מעדיף ללקט גרגירים וצמחי בר לארוחת החג מאשר להתיישב עם משפחה שהיא לא שלי, אבל תכלס, זה חמוד מצידם. מסתבר שגרוש בעונת החגים משתייך לקטגוריית חייל בודד או עולה חדש, וזוהי הרי מצווה לארח. נו, שיהיה. אני בטוח שאי שם ישנם גרושים וגרושות שהזמנות כאלו הצילו אותם מרגעים אכזריים שערבי חג יכולים להביא איתם מבלי להתכוון.

 

אני, אישית, כבר לא מתרגש מהדכדוך. כמו כל דבר בישראל, גם את חיי הגירושים אפשר לפעמים להקביל לשירות הצבאי. גם כאן עם הפז"ם שמתקדם ישנן הטבות מסוימות, כמו למשל שעכשיו, שלוש שנים אחרי הריסטרט לחיים, אני כבר לא מתרגש במיוחד להישאר לבד בחגים, גם אם אני יודע שהדכדו-חג המפורסם יכול להופיע במלוא הדרו בכל רגע נתון. נראה לי שכל גרוש זוכר את החג הראשון שהוא עשה לבד. יש משהו ברוטלי באור המסנוור שבו אנו רואים את המציאות החדשה שלנו באותם רגעים, כמעט אכזרי. אור כזה שאי אפשר לברוח ממנו, רק לעמוד מולו ולתת לו לפגוע בך כמו משאית דוהרת.

 

החג הראשון שלי לבד היה ראש השנה, והוא הגיע חודשיים וקצת אחרי שעזבתי את הבית ושבוע אחרי ששוב עברתי דירה, כשהבנתי את גודל הטמטום הכרוך בלקחת בית במרחק 200 מטרים ממנה ומהחיים החדשים שלה. כשרבצתי על הספה במוד של סמרטוט וממש היה נדמה לי שראיתי פיזית את הכאב שלי מרפרף על הקירות, הבנתי שאו שיש לי פלשבק מהסמים של הניינטיז או שאני על סף התקף כלשהו, וכדאי שאעשה מעשה.

 

אז גררתי את עצמי לרכב ונסעתי אל אחי הגדול. בדרך לשם תפס אותי בכי כל כך מטלטל שהייתי חייב לעצור בצד ולהתאפס. וכך מצאתי את עצמי יושב ונוטף חתיכות מעצמי, באמצע שום מקום, בערב השנה החדשה. נייס. אחרי שהתאפסתי על עצמי ואיכשהו הגעתי עד לביתו של אחי, כבר הצטערתי שלא נשארתי בבית. עם כל האמפתיה והסימפתיה שהרעיפה עליי משפחתי, לראות את כולם יושבים משפחה-משפחה, חגיגיים ושמחים, היה פשוט יותר מדי עבורי. מאז הפסקתי לעשות את זה, להתכנס יחד רק כי צריך. רק כי עצוב להישאר לבד.

 

אבל היום כבר לא עצוב לי לבד, ולפעמים, כמו בראש השנה האחרון, אני בוחר בזה ביודעין. עם הזמן לומדים לקבל את מה שעצוב בלי דרמות גדולות ומיותרות, ככה שגם אם אותו דכדו-חג יופיע במפתיע, אני כבר לא אתרגש. אחרי הכול, תמיד אני יכול לתת לאנשים לאמץ אותי.

 

לכעוס זה מעייף, וגם עושה קמטים

רגע לפני החג מצאתי את עצמי מסמס שנה טובה לגרושתי. צדיק, אני יודע, אבל זו לא הנקודה. העניין הוא שבאותם רגעים שבהם זרמתי לכתוב לה, וגם מן הסתם בימים שקדמו להם, צפה בתוכי תחושה לא לגמרי מוכרת. נקייה כזו, שקטה. שלמה (יותר) עם כל מה שהיה. נראה לי שקוראים לזה השלמה. אולי אפילו "מבוא לסליחה".

 

חברה חכמה (ונרגנת לעיתים) עם סיפור כמעט זהה לשלי אמרה לי לא מזמן: "טוב, די עם זה. עכשיו כל החיים היא תהיה אשמה?", ואיכשהו המילים האלו, שגרסאות כאלו ואחרות שלהן כבר אמרתי לעצמי במהלך השנים, חלחלו הפעם אחרת לתוכי. הפכו ממילים לידיעה. ביחד עם תהליך קצר שעשיתי אצל המטפלת האהובה שלי, שרק אלוהי חדרי הטיפולים יודע איך היא לא התייאשה ממני כבר לפני שנים, מצאתי את עצמי מופתע לגלות שקיימת בתוכי ידיעה ברורה ופשוטה שיום אחד אסלח לה, לאישה שהייתה הבית שלי.

 

אולי זה נשמע בסך הכול סטנדרטי לאנשים נורמליים, הזמן עובר ואנשים סולחים, אבל אני הייתי תקוע עד עכשיו בהתעקשות שלא מגיע לה שאסלח, כי סליחה תהיה פרס עבורה. כי סליחה תקטין את מידת האשמה ותפגע בצדק הקרמטי. כן, זה אידיוטי, אני יודע. אבל לכעס במידות שכאלה יש חוקים משלו. כאלו שאין להם שום נגיעה עם היגיון.

 

במשך יותר מדי זמן התקשיתי להבין איך בדיוק סולחים למי שהיה קרוב כל כך ופגע עמוק כל כך, ובמקביל גם ניסיתי להבין עד כמה בעצם עדיין לא סלחתי לעצמי על כך שנתתי לזה לקרות, ועל כל השנים שלא יכולתי להראות כמה אהבתי אותה. התשובה לכל השאלות האלו די פשוטה, גם אם הדרך אליה היא הדבר הכי רחוק מפשטות.

 

בתסריט שלא הסכמתי לאפשר לו לקרות, יכולתי להיות הגרוש המריר הזה שגם בגיל 60 עדיין מקונן על מה שעשו לו ועל כמה מרים הם החיים. בקלות יכולתי להיות כזה, להתחפר בכעס כמו בת יענה שטומנת ראשה בחול ולתת למרירות לנהל אותי. למזלי היה בי גם קול אחר שהצליח להסתכל למציאות בעיניים, גם אם הדברים שראיתי לא מצאו חן בעיניי.

 

כי בסופו של דבר, אחרי כל הכעס והעלבון והצפרדעים שבלעתי בדרך, מסתבר שיש איזה רגע שקט כזה שבו הגעת סופ-סוף לנקודה שבה אפשר להתחיל לסלוח לה, לעצמך, לחיים ולעולם. ואז גם אפשר לנשום אחרת ממה שנשמת עד כה. אחרי הכול, לכעוס זה מעייף מדי. וגם עושה קמטים.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אוסף פרטי
הגור הכי חמוד במכלאה. ערן קמינסקי
צילום: אוסף פרטי
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים