שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כך הפסידה ארצות הברית במרוץ לחלל
    האמריקאים היו מוכנים לשגר לוויין חודשים ארוכים לפני שהרוסים עשו היסטוריה עם הספוטניק. איך זה קרה? הססנות מדינית, חסכנות ותחרות מטופשת בין הזרועות הצבאיות

     

     

    השיגור של ספוטניק 1, ב-4 באוקטובר 1957

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "ברית המועצות שיגרה לוויין לחלל" בישרה הכותרת הראשית של הניו יורק טיימס בשבת, 5 באוקטובר 1957, כמו עיתונים רבים נוספים בעולם כולו. "הוא מקיף את כדור הארץ במהירות של 29 אלף קמ"ש וזוהה כבר ארבע פעמים כשעבר מעל ארצות הברית". בידיעה עצמה מצוטטת התעמולה הסובייטית של סוכנות הידיעות "טאס", שהודיעה כי "העם יכול לראות כעת כיצד החברה הסוציאליסטית החדשה הגשימה את החלומות הנועזים ביותר של האנושות".

     

    עוד כתבות באתר מכון דוידסון:

    האם אפשר למחזר את כל סוגי הפלסטיק?

    אוריונידים, דרקונידים ותצפית על אורנוס

    האם המלח גורם לצמא או לרעב?

    הכל על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד

     

    כמה משפטים בהמשך הידיעה שיקפו היטב את החשש העצום של האמריקאים מההישג הסובייטי. "מומחי צבא אומרים כי לא יהיה ללוויין יישום צבאי בעתיד הנראה לעין. (...) לוויינים לא יכולים לשמש להטלת פצצות גרעיניות או פצצות מימן או שום דבר אחר, אמרו מדענים. כמו כן אי אפשר להשתמש בהם למעקב מהאוויר אחר כוחות צבא ברחבי העולם".

     

    ההצלחה ההיסטורית של ברית המועצות בשיגור הלוויין הראשון, ספוטניק, סימנה את תחילתו של עידן החלל. הלוויין הראשון היה כדור מתכת בקוטר של 58 ס"מ ובמסה של 83 ק"ג, שממנו בלטו כמה אנטנות. הוא הקיף את כדור הארץ בגובה שבין 500 ל-950 ק"מ, והשלים כמעט 16 הקפות ביממה. לעומת הלוויינים של היום הוא היה פשוט להחריד, ולמעשה לא עלה בהרבה על משדר רדיו מעופף שהעביר אותות לכדור הארץ.

     

    ספוטניק 1 (הדמיה: נאס"א)
    ספוטניק 1(הדמיה: נאס"א)

     

    ההישג הזה הספיק כדי לזרוע בהלה בארצות הברית, בעיקר משום שמשמעותו הייתה בין השאר שיש לסובייטים טילים שמסוגלים לשאת לחלל מטען כבד, למשל ראש נפץ גרעיני, וגם להנחית אותו בכל נקודה בארצות הברית.

     

    שיגור הספוטניק הוליד את המונח "פער הטילים" (Missile Gap), שהמחיש את הפיגור של ארצות הברית מול היכולות הרקטיות של ברית המועצות. הסנטור ג'ון קנדי, לימים נשיא ארה"ב, אמר בכעס כי "האומה מפסידה במרוץ הלוויינים והטילים עם ברית המועצות בגלל טעויות שנובעות משאננות, התקמצנות על כסף קטן, קיצוצי תקציבים, ניהול כושל ומבולבל וכן יריבויות וקנאויות בזבזניות". סקירה של ההתפתחויות בארצות הברית בשנים שקדמו לשיגור מגלה כי דבריו הנוקבים לא היו רחוקים מהמציאות.

     

    באוויר, בים וביבשה

    התוכנית האמריקנית לשגר לוויין לחלל החלה לקרום עור וגידים כבר ב-1954, במיזם משותף של הצבא והצי. את היוזמה הוביל מהנדס הטילים הנאצי לשעבר, ורנר פון בראון (von Braun), שהובא עם אנשיו לארצות הברית במבצע חשאי לאחר מלחמת העולם השנייה, אבל התעניין יותר בטיסה לחלל ובהיבטים המדעיים שלה מאשר בפיתוח טילים צבאיים.

     

    הנאצי שהובא לארה"ב. ורנר פון בראון (צילום: gettyimages)
    הנאצי שהובא לארה"ב. ורנר פון בראון(צילום: gettyimages)

     

    ההזדמנות צצה בשנת הגיאופיזיקה הבינלאומית - אירוע מדעי שנמשך בפועל שנה וחצי, מאמצע 1957 עד סוף 1958, וריכז שורה ארוכה של פעילויות ושיתופי מדע בינלאומיים בחקר הסביבה והאטמוספרה. בעקבות התמיכה הגוברת של מדענים ברעיון של שיגור לוויין מחקר לחלל, החליט הנשיא דווייט אייזנהאואר לתמוך בשיגור לוויין במסגרת שנת הגיאופיזיקה. הארגונים היחידים שהייתה להם אז גישה לטילים ויכלו לפתח יכולות שיגור היו גופי הצבא, אבל הנשיא חשש שמהלך כזה יתפרש כצעד תוקפני כלפי ברית המועצות, והציב תנאים: שיגור הלוויין יהיה משימה מדעית אזרחית, לא ייעשה בו שימוש בטיל צבאי והוא לא יפגע בקידום טכניקות טילים צבאיות.

     

    צבא ארצות הברית מורכב משלוש זרועות נפרדות - צבא היבשה, חיל האוויר והצי - וכל אחת מהן החזיקה בתחילת שנות ה-50 בתוכנית טילים משלה. פון בראון הוביל את תוכנית הטילים של צבא היבשה, ופיתח את טילי רדסטון (Redstone), שהיו מבוססים על טילי V2 שהצבא הנאצי שיגר באלפיהם אל בריטניה ובלגיה בסוף המלחמה. טיל כזה לבדו לא היה מסוגל לשאת לוויין למסלול סביב כדור הארץ, אבל פון בראון תכנן להשתמש בו כשלב ראשון של טיל רב שלבי. אחרי שיסיים את הדלק שלו, יופעלו שלבים נוספים המורכבים מטילים קטנים יותר, שיוכלו לשאת המשקל הקל יותר שנותר לגובה הדרוש במהירות הדרושה לכניסה למסלול. בתחילת 1955 הוא הגיש את הצעתו לשגר בטיל כזה לוויין קטן שייקרא "אורביטר" (Orbiter, כלומר "חג במסלול").

     

    במקביל הגישו גם הזרועות האחרות הצעות משלהן. הצי תכנן לשגר לוויין בטיל ונגארד (Vangurd) - טיל דו שלבי שיהיה מבוסס של שדרוג של טילי וייקינג (Viking) שפותחו עבור הצי בסוף שנות ה-40. חיל האוויר הציג תוכנית שאפתנית עוד יותר, לשגר לוויינים של מאות קילוגרמים (לעומת עשרות קילוגרמים או פחות בתוכניות האחרות) על טילים בליסטיים חדשים, שטרם נבנו ותוכננו להיות שדרוג והגדלה משמעותית של ה-V2.

     

    הפרופסור החולה

    ההחלטה באיזו תוכנית לבחור התגלגלה לפתחו של משרד ההגנה, שמינה לצורך זה ועדה של שמונה מדענים בראשות מהנדס החלל הומר סטיוארט (Stewart). לוועדה היה ברור שתוכניתו של פון בראון היא הישימה ביותר. הוא הציע להשתמש בטילים קיימים, בשעה שהטילים של הזרועות האחרות היו עדיין על שולחן השרטוט, ולכן הייתה מעשית הרבה יותר מבחינה תקציבים ומשיקולי לוח הזמנים.

     

    אבל הוועדה הביאה בחשבון גם נתונים נוספים. חבריה נדרשו לשקלל גם את העובדה שטיל ונגארד של הצי היה היחיד שלא היה מבוסס על יכולת גרמנית. כמו כן, היוזמות של צבא היבשה וחיל האוויר היו עלולות לנגוס משאבים מתוכניות טילים צבאיות, בעוד ההצעה של הצי הייתה עצמאית יחסית.

     

    ועדת סטיוארט התכנסה לישיבה המכרעת באוגוסט 1955. מבין שמונת חבריה, שניים הודיעו שהם אינם מומחים מספיק בתחום ויתמכו בדעת הרוב. מששת הנותרים, שלושה תמכו בתוכנית ונגארד של הצי, ושניים באורביטר של פון בראון. החבר הנוסף, פרופ' רוברט מקמאת', שתמך עקרונית בתוכנית של פון בראון והיה עשוי לשכנע את השאר להצטרף אליו, נעדר מההצבעה בשל מחלה. כך נבחרה התוכנית של הצי לשיגור לוויין, וכגיבוי הוחלט לבחור בזו של חיל האוויר.

     

    פון בראון הזדעזע מההחלטה, ומיהר להגיש לוועדה הצעה חדשה בניסיון להפוך את היוצרות. הוא הגיש תוכנית לטיל משופר, עדיין על בסיס רדסטון, ועם לוח זמנים מהיר יותר. בסופו של דבר הוא הצליח להביא לכינוס נוסף של חברי הוועדה, והזהיר אותם שהסובייטים עלולים להקדים את ארצות הברית במרוץ לחלל, אך חברי הוועדה סירבו לשנות את החלטתם הקודמת.

     

    באותה תקופה ממש, אוגוסט 1955, הכריזה ברית המועצות על תוכנית לשגר לוויין משלה במסגרת שנת הגיאופיזיקה, אף שלא הייתה שותפה ליוזמה המדעית. דו"חות מודיעין בעניין הצביעו על כוונה של הרוסים להשלים תוך שנה וחצי טילים טובים יותר משל ארצות הברית. אך בצמרת הביטחונית בארצות הברית התייחסו למידע הזה בזלזול מסוים, שכן היו משוכנעים בעליונות הטכנולוגית של ארצם.

     

    בתחבולות תעשה לך טיל

    תוכנית ונגארד הושקה רשמית בספטמבר 1955, אבל נקלעה עד מהרה לקשיים טכניים. אם לא די בכך, בעקבות מידע מודיעיני על התקדמות תוכנית הטילים הרוסית החליט משרד ההגנה לקדם את פיתוח הטילים הבליסטיים שלו, על חשבון טיל ונגארד שנועד לשאת לוויין מדעי בלבד, והעביר רבים מהמהנדסים והתקציבים למיזם הזה.

     

    בשלב הזה השתכנע סטיוארט, ראש הוועדה לשעבר, שאין טעם מה לבנות על ונגארד, והגה עם פון בראון תוכנית לקדם בחשאי את מיזם "אורביטר". השניים החליטו לפתח פחות או יותר את המודל שהציע פון בראון, אבל לא להציג אותו כטיל לשיגור לוויין אלא כטיל ניסוי לבחינת ההחזרה של ראש נפץ לאטמוספרה.

     

    טילים בליסטיים משוגרים לחלל, ואז צריכים לעמוד בתנאי חום קיצוניים כשהם נכנסים שוב לאטמוספרה בדרך למטרתם. טיל שנועד לבחון את העמידות של ראשי חץ בתנאים האלה נחשב פיתוח צבאי לגיטימי, ואם טיל תלת-שלבי כזה מסוגל לשאת אל מחוץ לאטמוספרה ראש חץ השוקל כמה עשרות קילוגרמים, כל שיידרש הוא שלב רביעי קטן יחסית שיאיץ את המטען שלו למהירות הדרושה כדי להיכנס למסלול - התאמה קטנה ופשוטה יחסית שתאפשר להסב טיל כזה לשיגור לוויין אם תצוץ ההזדמנות. הטיל הזה זכה לשם "יופיטר סי" (Jupiter C), כדי לטשטש את מקורו.

     

    בספטמבר 1956 הוצב יופיטר סי על כן השיגור בקייפ קנברל בפלורידה. בקצהו הותקן ראש חץ חרוטי של 40 קילוגרם, שנועד לדמות ראש נפץ ולבחון את עמידותו בחזרה לאטמוספרה. הטיל היה תלת-שלבי, אבל יכול בקלות לשאת שלב רביעי עם לוויין.

     

    זמן קצר לפני השיגור התקשרו אל פון בראון ממשרד ההגנה ודרשו לבחון את הטיל ולוודא שהמהנדס לא הסתיר שם לוויין. הוא לא. השיגור עצמו היה מושלם, וב-20 בספטמבר טיפס הטיל לגובה של כמעט 1,100 קילומטר, בטרם החזיר לאטמוספרה את ראש החץ - שבמקום לוויין אמיתי נשא לוויין דמה במשקל 14 קילוגרם, וגם חול שהוסיף למסה שלו.

     

    בתחילת 1957 הושלם לבסוף הפיתוח של טיל ונגארד, אך הוא סבל עדיין מבעיות רבות ונראה כי אחרי הכול תידרש תוכנית גיבוי לטיל של הצי. חיל האוויר קיבל שוב הזדמנות להציע תוכנית משלו, אבל היו ברור שהוא לא יעמוד ביעד של שיגור טיל כזה לפני 1959. עם זאת, חיל האוויר כבר עסק בפיתוח תוכניות חלל מרחיקות לכת, ובהן שיגור בני אדם לחלל, חלליות שיצאו מהמסלול סביב כדור הארץ ואפילו טיסות לירח.

     

    גם צבא היבשה עבד על חזון החלל שלו, אבל על הקרקע אייזנהאואר התעקש שתוכנית החלל תישאר אזרחית ולא צבאית, וששיגור הלוויין הראשון יתבצע בתוכנית ונגארד המקורית, כדי למנוע מראית עין של תוקפנות צבאית.

     

    ברית המועצות השלימה בינתיים בהצלחה את פיתוח ה"סֶמְיוֹרְקָה" ("שביעי" ברוסית) או R7, הטיל הבליסטי הבין-יבשתי הראשון, בעל טווח של כ-8,000 ק"מ. ב-4 באוקטובר 1957 נשאה גירסה משופרת של הטיל הזה את הלוויין ספוטניק למסלולו, והניצחון הסובייטי הושלם.

     

    כישלון בשידור חי

    העיתונות האמריקאית מתחה ביקורת נוקבת על אייזנהאואר וממשלו בעקבות ההפסד במרוץ לחלל. הבהלה מהיכולות הבליסטיות של ברית המועצות ומהעיניים הסובייטיות שעלולות לצפות באמריקנים מהחלל הייתה רבה. העיתונים כינו את שיגור הספוטניק "פרל הרבור של המדע האמריקני", על שם הנמל בהוואי שנפגע קשות במתקפת פתע של יפן במלחמת העולם השנייה.

     

    פון בראון ואנשיו הפעילו את מלוא כובד משקלם על משרד ההגנה, בתקווה לשגר כעת לוויין אמריקני מהר ככל האפשר, ולצמצם את נזקי ההצלחה הסובייטית. ועדיין, הממשל לא הסכים להיפרד מתוכנית ונגארד, ששיגור ניסיוני של הטיל שלה תוכנן לחודש דצמבר.

     

    כמה ימים לאחר השיגור כינס הנשיא אייזהאואר מסיבת עיתונאים והשיב בסבלנות על שאלותיהם. הוא הדגיש שהסובייטים לא ניצחו משום שאין שום מרוץ לחלל ושהוא כלל אינו מודאג מיכולותיהם. כשנשאל על ניסוי ונגארד הקרוב, נתן הנשיא לתקשורת להבין שזה יהיה ניסיון להציב לוויין אמריקני בחלל, אף שהתכנון המקורי היה שונה.

     

    בצי נלחצו אל הקיר והחלו לתכנן את המשימה בהתאם. כמה ימים לפני מועד השיגור התקבצו אלפים בקייפ קנברל לצפות בשיגור הלוויין האמריקני הראשון. רשתות הטלוויזיה העבירו את השיגור בשידור חי. ברגע האמת יצא הטיל לדרכו, אך כעבור שתי שניות בלבד נפל מחדש ארצה, קרס על צדו, התלקח והתפוצץ לעיני העולם כולו, כפי שאפשר לראות בסרטון הזה:

     

     

    התקשורת האמריקנית לא חסה על האחראים לכישלון, והעיתונים התחרו בכותרות מעליבות, רובן עם הסיומת "ניק" - רמז ללוויין הרוסי שהמשיך לחוג בשלווה סביב כדור הארץ. כותרות כמו Kaputnik ("גמוּר"), Flopnik ("כישלון") או Stay Putnik ("הישאר במקומך") הן רק כמה דוגמאות. אייזנהאואר הבין שהמורל הלאומי זקוק להישג - ומהר, וכך פון בראון ואנשיו קיבלו לבסוף את ההזדמנות שחיכו לה.

     

    אקספלורר 1  (הדמיה: נאס"א)
    אקספלורר 1 (הדמיה: נאס"א)

     

    תוך חודש כבר עמד על כן השיגור בפלורידה הטיל ג'ונו - גריסה משופרת של יופיטר C, שנשאה את שם רעייתו של יופיטר מהמיתולוגיה הרומית - ובקצהו הלוויין "אקספלורר 1". זה היה התקן בצורת טיל שאורכו כמעט מטר אחד ומשקלו כ-14 קילוגרם – הפעם מחובר לשלב רביעי פעיל. ב-31 בינואר, לאחר כמה דחיות, שוגר הטיל בהצלחה. כעבור שעה וחצי של מתח נקלטו מהחלל אותות הרדיו שבישרו כי הלוויין האמריקני הראשון נכנס בהצלחה למסלולו.

     

    שיתוף במקום תחרות

    האמריקנים אמנם הצליחו לשגר לוויין משלהם, אבל פיגרו עדיין מאוד אחרי הסובייטים. בנובמבר 1957, עוד לפני הפיצוץ המביך של טיל ונגארד, כבר שיגרו הרוסים את ספוטניק 2, הגדול מאחיו הבכור, ובו הכלבה הראשונה שטסה לחלל. בשנים הבאות הם יקדימו שוב ושוב את האמריקנים, בין השאר בשיגור חללית ראשונה לירח ובשיגור האדם הראשון לחלל.

     

    שוגרה גם היא לחלל בספוטניק. הכלבה לייקה (צילום: shutterstock)
    שוגרה גם היא לחלל בספוטניק. הכלבה לייקה(צילום: shutterstock)

     

    אחת המסקנות של הנשיא אייזנהאואר מהניצחון הסובייטי היה הצורך להקים גוף אזרחי אחד שירכז את נושא החלל. ביולי 1958 הוקמה סוכנות החלל האמריקנית, נאס"א, וזרועות הצבא חזרו לעסוק בתחומי הנשק בלבד. בנאס"א זכה גם פון בראון לעדנה. טילי הרדסטון שלו נשאו לחלל את האסטרונאוטים האמריקנים בתוכנית מרקורי, והוא ניצח על בניית טילי סטורן האימתניים שנשאו לירח את חלליות אפולו.

     

    גם לאחר הקמת נאס"א, תוכנית החלל האמריקנית נותרה כאמור בפיגור אחרי הסובייטים. רק לאחר שהובסו גם במרוץ לטיסה המאוישת הראשונה החליט הנשיא הטרי, ג'ון קנדי, להציב את החלל בראש סדר העדיפויות והכריז על התוכנית להנחית אדם על הירח. הוא גם תקצב בנדיבות את נאס"א כדי לאפשר לה להגשים את החזון. נראה שדווקא רצח קנדי בנובמבר 1963 היה הגורם המכריע במרוץ לירח. היעד השאפתני של הנשיא המנוח נשאר כצוואה לאמריקאים, עד לצעד הראשון על הירח ביולי 1969.

     

    בסופו של דבר, גם נאס"א וגם ברית המועצות נאלצו לוותר על נתחים גדולים מתוכניות החלל שלהן משיקולי תקציב. עוד לפני סוף המלחמה הקרה, וביתר שאת אחריה, הבינו שני הצדדים שהעתיד טמון בשיתוף פעולה, למשל בתחנות חלל. השיתוף הזה נמשך כבר שנים, וכפי שהתבשרנו לפני כמה ימים, אולי הוא זה שסוף סוף יחזיר את האנושות אל הירח.

     

    איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כך הפסידה ארצות הברית במרוץ לחלל"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים