שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יש רופא על הסט? ריאיון עם המדען המפורסם שהחליט לביים סרט בגיל 70
    בעשור השמיני לחייו החוקר והמדען המוערך הווארד וויינר, החליט להגשים חלום ולביים סרט. "תמיד היה בי משהו יצירתי", אומר בריאיון ל-ynet לרגל הקרנת סרטו "משחק הפוקר האחרון" בפסטיבל חיפה, מדבר על הקשר לישראל ("שקלתי לעלות לפה, אך לא יכולתי להרשות זאת"), ונזכר בגיבור הסרט, מרטין לנדאו המנוח ובסצנות הסקס בכיכובו: "זה שאתה זקן לא אומר שאתה לא אוהב מין"

    לאורך רוב חייו, הווארד וויינר התבונן על המציאות דרך עדשת המיקרוסקופ. כרופא וכחוקר במדעי החיים הוא נוהג לבחון מקרוב איברים ורקמות אנושיות, חיידקים ונגיפים שונים. זוהי הקריירה שהוא בחר לעצמו לפני 52 שנה כשהתקבל ללימודי הרפואה. אבל עכשיו, כשהוא בעשור השמיני לחייו ומאחוריו אינספור הישגים ותארים שהפכו אותו למומחה בעל שם עולמי בתחומי הנוירולוגיה והאימיונולוגיה, הוא מרשה לעצמו להגשים חלום. להסיט מבטו מעדשת המיקרוסקופ אל זו של מצלמת הקולנוע, ומשם אל מסך הגדול. כך הפך הדוקטור לדירקטור, וסרטו העלילתי הראשון "משחק הפוקר האחרון" ממזג בין תחומי התמחותו.

      

     

    רופא ובמאי. הווארד  (צילום: לן רובינשטיין) (צילום: לן רובינשטיין)
    רופא ובמאי. הווארד (צילום: לן רובינשטיין)

    "יש בזקנה חירות מסוימת", מודה פרופ' וויינר בן ה-72, בריאיון ל-ynet לקראת הקרנת סרטו בפסטיבל חיפה, "אחרי שהשגתי הישגים כאלה ואחרים בחיי, היה בידי החופש הכלכלי ויותר זמן חופשי. זאת הייתה הזדמנות. במהלך החיים אתה עובר בין הרבה פרקים, ועכשיו עלה בידי לממש גם את הפרק הזה. זה חלק מהפילוסופיה שלי. בין אם יש או אין אלוהים, יש כמה אמיתות ויש זמן לכל דבר, והייתה לי תשוקה לזה. הייתי נחוש לעשות את הסרט".

     

    הווארד וויינר נולד ב-1944 למשפחה יהודית ממוצא וינאי בדנבר קולורדו. בנעוריו נשאב לעולם המוזיקה דווקא, ייסד להקת רוק ושידר ברדיו סטודנטים מקומי. הפרק הזה בחייו נחתם בגיל 21, כשהתקבל ללימודי הרפואה באוניברסיטת קולורדו. אחרי התמחות כרופא בבית החולים תל השומר בישראל בסוף שנות התשעים, פנה הדוקטור הצעיר למחקר. הוא הצטרף לסגל אוניברסיטת הרווארד היוקרתית בבוסטון. מחקריו פורצי הדרך הקנו לו שם של מומחה עולמי, וזיכו אותו בפרסים רבים. לצד הקריירה האקדמית המרשימה שלו, ד"ר וויינר הוביל מיזמים שונים בתחום הביוטכנולוגיה - שכללו שיתופי פעולה בינלאומיים, רבים מהם עם חברות ישראליות. אבל למרות כל זאת, הוא תמיד שמר על פעילות יצירתית.

     

    האוורד מסביר על טרשת נפוצה

     

    "כחוקר נשאבתי כל כולי לנושאים חשובים בתחום העיסוק שלי", הוא אומר, "השתעשעתי בצילום קליפים לשירים של הביטלס, אבל לא ידעתי אם אי פעם אעשה סרט. עם זאת, תמיד הייתה לי תקווה שזה יקרה. בגלל זה כתבתי כל כך הרבה, אבל לא תכננתי את זה". ההתנסות הקולנועית הראשונה של וויינר הייתה פרויקט תיעודי שהפיק, כתב וצילם – בין השאר בישראל – ונקרא What Is Life: The Movie. הסרט האישי מ-2011 עוסק בהגות פילוסופית ובשאלות על טבע האדם, חייו, ואולי אלוהיו. בהרבה מובנים "משחק הפוקר האחרון" הוא פיתוח עלילתי של הרעיונות הללו.

     

    "משחק הפוקר האחרון" שהוצג בבכורה בפסטיבל טרייבקה האחרון בניו יורק הוא דרמה קומית צנועה המתרחשת רובה ככולה בבית אבות. גיבורה הוא רופא יהודי מזדקן וציני בשם אייב מנדלבאום (בגילומו של מרטין לנדאו המנוח). אשתו האהובה חולת אלצהיימר ולכן הוא מתלווה אליה במוסד לגיל הזהב – מה שמסמן עבורו את הסוף. מפגש עם פיל (פול סורבינו), איש עסקים כריזמטי עם חיבה לקלפים הימורים, מעורר בו מחדש תשוקה לחיי חברה, בעוד שמפגש עם אישה שמתנדבת במוסד מעורר בו את התשוקה לחיי מין. אלו נותנים לאייב משמעות חדשה בשלב מאוחר זה של חייו, וטוענים אותו באנרגיה. חלקה מוקדש לתחרות עם פיל, חברו שהופך ליריבו, עם הגילוי כי אחות המועסקת בבית האבות היא יתומה המחפשת את אביה. שניהם מתאימים לתיאור שלו, והם מבקשים להוכיח עצמם כאדם הנכון מעברה.


    מתוך הסרט "משחק הפוקר האחרון" ()
    מתוך הסרט "משחק הפוקר האחרון"

    הנושאים שבהם מתעסק הסרט נותנים ביטוי למומחיות של וויינר כחוקר (והוא גם מופיע לרגע על המסך כרופא בבית האבות), אך עולם המדע השתלב גם בתהליך ההפקה מאחורי הקלעים. במהלך ביקוריו הרבים בישראל הכיר וויינר את פרופ' מיכאל סלע, נשיא מכון ויצמן. בתו תמר היא מפיקת סרטים המתגוררת בניו יורק, ובעלה הוא הבמאי ירון זילברמן. השניים עמדו לצדו מתחילת הפרויקט, ותרמו לביטחון העצמי שלו בהתנסות החדשה. "כשעלתה ההצעה לעשות סרט, חשבתי שבשלב הזה של חיי הגיע הזמן לעשות זאת. לא פחדתי לנסות. עכשיו אני כבר מרשה לעצמי לתכנן מה יהיה הסרט הבא שלי", הוא מספר.

     

    גורל ובחירה חופשית הם נושאים שליבן וויינר בסרטו התיעודי האישי, אולם בכל הנוגע לניסיון חייו הייעוד שלו היה ברור עוד לפני שנולד - להיות רופא. קולנוע לא באמת היה אפשרות מעשית, אימו מעולם לא הייתה מסכימה לכך. "היידישע-מאמה שלי לא הייתה שמחה אם הייתי מחליט להיות קולנוען", הוא מודה. בנוסף הוא חושף כי הבחירה המקצועית שלו היא בגדר מימוש משאלת לב של סבו שנרצח על ידי הנאצים. "הורי ברחו מווינה קצת אחרי היטלר, אך לא הצליחו לחלץ את אבי אמי. אחרי שהשיגו עבורו אשרת כניסה מיוחדת, הוא עלה על ספינה לארצות הברית, אך מישהו בגד בו והוא נלקח לאושוויץ. עם זאת, המטען שלו הגיע לבית הוריי בדנבר, והיה שם איגרת לאמי. 'אם יהיה לך ילד, עשי ממנו רופא. בשבילי', נכתב בה".

     

    כך הכתיב סבא סמואל וסרשטורם את עתידו של נכדו הווארד, שמעולם לא הכיר. ובזכותו בעצם זכו חולי טרשת נפוצה ורעות אחרות בפתרונות שהוציא פרופ' וויינר תחת ידו במעבדה שלו באוניברסיטת הרווארד הקרויה על שם סבו. "מאז שנולדתי כל מה ששמעתי היה 'אתה תהייה רופא, אתה תהייה רופא'. היה משהו בתוך תוכי שלא אפשר לי לעשות משהו אחר", הוא אומר, "תמיד שאלתי את עצמי האם אני רופא בגלל שאמי הטמיעה בי את המחויבות הזו לממש את בקשת אביה. אני לא חושב שיש בכך משהו רע, הרגשתי שזה הייעוד שלי. מכיוון שתמיד היה בי משהו יצירתי, אף פעם לא דיכאתי אותו. אמרתי לעצמי שאהיה רופא, אך אעשה במקביל דברים אחרים".

     

    על סט הצילומים ()
    על סט הצילומים

    בכל הנוגע לדור ההמשך, העניינים פחות ברורים. וויינר נשוי למירה הישראלית ילידת רמת גן, ויש לו שני בנים, דן ורון – האחרון ביניהם הוא תסריטאי מצליח שעבד בין השאר על "30 רוק", "פיוצ'רמה", "משפחה בהפרעה" וסדרות אחרות. "המורשת הגנטית שלי עברה אליו ובאה לידי ביטוי מלא בקריירה שלו. אני מאוד גאה בו. אפשר לראות בו גלגול של האני היצירתי שלי. אנחנו חולקים קשר חזק, גם מבחינה מקצועית. כשיש לך בן, ואתה מדבר אליו - אתה בעצם מדבר אל עצמך. וכך כשאני מתייעץ איתו לגבי התסריטים, אני בעצם נותן לעצמי עצות".

     

    הבן רון גם סייע לאביו בהכנות לקראת ההפקה. עוד לפני תחילתה הוא שכר צוות קולנוע שעבד עם אביו לצורך סימולציה של עבודה על הסט. "כבמאי אתה אחראי על הכל, אבל לא פחדתי. עם תחילת הצילומים של הסרט עצמו, יצרתי מיד קשר עם השחקנים. לא חששתי מהם, והם הרגישו מצוין בחברתי. הייתה לנו מערכת יחסים נהדרת. למרות שהיינו מוגבלים מבחינת השעות שמרטין ופול יכולים לתת מפאת גילם, הם נהנו לבוא לעבודה כל יום".

     

    הבאת משהו מהעבודה שלך כמדען לצילומים?

    "אני חושב שכמדען אתה קולט מידע מורכב מאוד, ועלייך לעשות הרבה דברים במקביל, תוך שימת לב לפרטים – וזה משהו שיישמתי גם בעבודתי כבמאי. בתור מדען אתה מחפש אמת. ויש אמת גם באמנות. כמדען אתה חותר לאמת, ואתה מנסה לנטרל את הדעות האישיות שלך. כבמאי יש לך את הרעיונות שלך, אבל אם אתה חושב שמישהו אחר מבין את הדמות טוב יותר, אתה צריך להקשיב לו. זאת הגישה שלי, והשחקנים מאוד העריכו זאת".


     

    וויינר מספר כי במהלך הצילומים התגבש קשר קרוב בינו לבין מרטין לנדאו, השחקן הראשי שהלך לעולמו ביולי האחרון בגיל 89. כך מי שנודע ככוכב סדרת הטלוויזיה המצליחה "משימה בלתי אפשרית", והשתתף בעשרות סרטים - בהם "מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק, "פשעים ועברות קלות" של וודי אלן, ו"אד ווד" של טים ברטון (עליו זכה באוסקר כשחקן משנה) – חתם את הקריירה הארוכה שלו בתפקיד ראשי בסרטו של וויינר, הבמאי המתחיל. "אני מרגיש בר מזל שביימתי את הסרט האחרון שלו. כמו שאומרים ביידיש, זה היה 'באשערט' - כלומר זה היה גורל שיעלה בידי לשמר את דמותו עד לרגע האחרון. אתגעגע אליו, ואני רק מצטער שלא הספקתי להראות לו את התסריט החדש שלי. רציתי לשמוע את דעתו", הוא אומר.

     

    "כששמעתי שהוא נפטר, כרופא רציתי לדעת את כל הפרטים. על אף שזה היה פתאומי, לא בטוח שהיינו יכולים לעזור. כולנו מגיעים לזמן שלנו. הדמות שלו מתה גם בסרט, אבל הוא אומר בסרט שהוא שלם עם עצמו. וכך דמיינתי גם את עצמי מת. מה שהכי בלט אצל מרטין ואני רוצה שהצופים יזכרו ממנו זה העיניים שלו, שהן העיניים המדהימות ביותר שאי פעם ראיתי. הן כל כך חיות וקולטות את הניואנסים של החיים - טרגדיה, שמחה, געגועים. צפיתי בסרט פעמים רבות ואצפה בו עוד פעמים רבות. בכל פעם שאני אצפה בו, אצפה בו בפליאה כשאני רואה את מרטין לנדאו".

     

     

    וויינר ולנדאו בפסטיבל טרייבקה (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    וויינר ולנדאו בפסטיבל טרייבקה(צילום: gettyimages)

    יהיה קשה לשכוח את העיניים של לנדאו ב"משחק הפוקר האחרון", אבל אי אפשר יהיה למחוק מהזיכרון את סצנות המין בהשתתפותו - כשהוא מענג את אשתו, מאונן או מתעלס עם אישה הצעירה ממנו בכשלושים שנה. "זה שאתה זקן לא אומר שאתה לא מתעניין במין. זה שאתה זקן לא אומר שאתה לא מרגיש צעיר", הוא מסביר, "יש סיבה למה בחרתי לשלב סצנות סקס - חלק מהן כאלה שלא נראו בעבר על המסך, כמו זו עם אשתו חולת האלצהיימר. למרות שבמונחים ביולוגיים איזור ההיפוקמפוס במוח שלה אינו מתפקד, זה לא אומר שהדחפים שלה והאהבה לבעלה אינם ממשיכים להתקיים. מבחינה זו, היא ממשיכה לתפקד".

     

    זו בטח משימה מסובכת לצלם את הסצנות הללו.

    "יש ארבע סצנות מין, ושתי סצנות מוות. קשה לצלם את זה, כי כמו סימפוניה במוזיקה, אם אתה מזייף ולו במעט כולם ישימו לב לכך. כך למשל הייתי צריך להנחות את השחקנית אן-מרי שיי איך לבטא אורגזמה. 'את מתלהבת מדי, את צריכה להאט'. זו סצנה מאוד נועזת וניסיתי להיות מאוד רגיש. הייתי זהיר במהלך החלק הזה. זה היה מאתגר, אבל לקחתי סיכון וראיתי שאני יכול לעשות את זה. האינסטינקטים שלי היו נכונים. הרגשתי נוח, והייתי בטוח בעצמי ונראה שזה הצליח".

     

    סרטו האחרון של מרטין לנדאו ()
    סרטו האחרון של מרטין לנדאו
     

    "משחק הפוקר האחרון" יוקרן כאמור במסגרת פסטיבל הסרטים חיפה שייפתח ביום חמישי, והוא גם יתייצב כאורח בעיר. וויינר קשור בקשר אישי עבות לישראל – קשר משפחתי, מקצועי, עסקי, והחל מעכשיו גם אמנותי. "הייתי בישראל פעמים רבות. הגעתי בעבר לחיפה כדי לפגוש קולגות מתחום הרפואה, וביקרתי בבית החולים ובמעבדות מחקר. זה עונג מיוחד עבורי להגיע הפעם כאורח של הפסטיבל. זה מייצג השתלבות חדשה בחברה ובתרבות הישראלית", הוא אומר וחושף: "שקלתי בעבר לעלות בישראל, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות זאת כי הייתי צריך לטפל בהוריי. הדרך שלי לתמוך במדינה הייתה להזמין מדענים ישראלים להתמחות אצלי במעבדה. בעצם הנחיתי רבים מראשי המחלקות שעובדים היום בישראל.

     

    איפה עדיף להזדקן, בישראל או בארצות הברית?

    "אני מכיר את ישראל היטב, וגם את האוכלוסייה המבוגרת. אני לא חושב שמקום אחד עדיף על השני. באופן כללי, כולם נוהגים בחיוב באזרחים במהלך ימי חייהם, ואז לקראת הסוף נוטים לשכן אותם במוסדות למיניהם".

     

     

    ואיפה עדיף ליצור אמנות וקולנוע, בישראל או בארצות הברית?

    "יש המון עולמות לא ידועים שיש להבין ולבחון. הן למדע והן לאמנות יש תפקידים חשובים בהרחבת הגבולות והעשרתם. אם המדינה לא תומכת באמנות ולא יוצרת סביבה תומכת ליצירתיות – זה מחליש את החברה. הסיבה שהיהודים הם "אנשי הספר" נובעת מהמסורת של לימודי התלמוד, התבוננות מכמה נקודות מבט, לשאול שאלות תמיד, ולאמץ גישה של חוסר כבוד כלפי סמכות – זה משחרר את המוח כדי לתהות על כיוונים חדשים".

     

    קשה להתעלם מכך שהדמות הראשית בסרט - ד"ר אייב מנדלבאום - הוא גם רופא וגם יהודי, וגם בגיל מבוגר, ו-וויינר מודה שמדובר בשיקוף שלו עצמו. "אתה יכול לכתוב רק על מי שאתה", הוא מסביר, "אני יהודי ואני רופא, וכך גם הדמות הראשית שלי. אפשר לבחון חיים של בן אדם בכל מקום שהוא, אבל היה לי חשוב שהגיבור יהיה יהודי כי אני מכיר ומבין את זה ויש בו חלק ממני".

     

    אז בעצם אחרי שנים רבות כל כך זכית לממש את עצמך על המסך.

    "זה נתן לחיי משמעות חדשה. אין בכלל ספק בכך. הסיסמה של הסרט היא 'אף פעם לא מאוחר מדי לחיות'. וזה ישים גם לגבי. חייתי את החיים שלי ונתתי להם ביטוי" .

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לן רובינשטיין
    גיבור הסרט, מרטין לנדאו המנוח
    צילום: לן רובינשטיין
    7 לילות
    מומלצים