"כשהבנים הלכו לשחק כדורגל אני נשארתי בכיתה לכתוב שירים"

נועם חורב (33) נולד בלידה שהסתבכה, יד ימין שלו נחבלה והפכה למשותקת. "הרופאים אמרו להוריי שאין מה לעשות ושמדובר על מצב בלתי הפיך", הוא מספר. אימא שלי היא אישה מאוד עקשנית והיא החליטה לצאת למלחמה".

איך יוצאים למלחמה עם ידיעה שאין מה לעשות?

"היא ביררה מי המטפלת הכי טובה באזור הצפון כי גרנו בעפולה, והגיעה אליה. מכיוון שהמטפלת הזאת הייתה כל כך מבוקשת התור הכי קרוב היה חצי שנה קדימה.

"אימא שלי נסעה אליה בשש וחצי בבוקר, נעמדה מחוץ לדלת ואמרה לה - 'תשמעי, אני יודעת שאת עסוקה בחצי שנה הקרובה אבל זה הילד שלי ועד שלא תקבלי אותנו אני אגיע לפה כל בוקר'. המטפלת הכניסה אותנו לפני התור הראשון שלה אבל היא לא הייתה אופטימית. היא אמרה שאין לה מה לעשות אבל לימדה את אמי תרגילים בסיסיים שאפשר לעשות בבית ואמרה שזה יהיה בעיקר בשביל שלוות הנפש והידיעה שניסינו הכול.

"חזרנו הביתה והייתה התגייסות של כל המשפחה לעשות איתי תרגילים. במשך שלושה חודשים עשינו מרתון של תרגילים ואז אימא שלי הבחינה בתזוזה קטנה ביד. היא הייתה בטוחה שהיא מדמיינת אבל ליתר ביטחון לקחה אותי לבית חולים, ושם הרופאים הבינו שבעצם יש מה לעשות עם היד כדי לשפר את המצב. מאותו רגע עשו לי טיפולים אינטנסיביים והיד חזרה לתפקד. לא ברור אם מדובר בנס רפואי או טעות באבחנה. היום זאת היד שאני כותב בה ויוצר איתה".

חורב בילדותו(צילום: אלבום משפחתי)

כנראה שאת העקשנות נועם חורב ירש מאמו. הוא היה ילד שאהב לכתוב שירים. "הבנים היו הולכים לשחק בהפסקה כדורגל, הבנות היו משחקות בחבל וגומי, ואני הייתי נשאר בכיתה לכתוב שירים. ידעתי מגיל מאוד צעיר שזה מה שאני רוצה לעשות", הוא מספר.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

לאחר הצבא הוא החליט לנסות את מזלו ועבר מעפולה לתל אביב בגיל 23, בלי קשרים אך עם הרבה תשוקה ורצון להצליח. "הפייסבוק היה אז יחסית בחיתוליו ולא היה לי איך להגיע לאנשים ולפתח קשרים. הדפסתי הרבה מחברות עם השירים שלי ופשוט הייתי הולך להופעות של זמרים ומחכה לסוף ההופעה, וכשהם היו יוצאים ניגשתי אליהם ונותן להם את המחברת. במשך שנה וחצי הלכתי למאות הופעות של כמעט כל זמר במדינה. האמנתי בשירים שלי ולכן החלטתי ללכת ולתת לאמנים את המחברות".

במשך שנה וחצי אף אחד לא התקשר וחורב לא קיבל שום פידבק על השירים שלו. "זה היה לא פשוט. מדובר בתעשייה קטנה וקשה לחדור את החומות פנימה. ברגש שנכנסים - הכול בסדר אבל עד שנותנים בך אמון זה מאוד קשה". אחרי שנה וחצי הוא קיבל שיחת טלפון ועל הקו הייתה ריטה שאהבה את השירים שלו. משם כבר הכול נפתח ואחרי חודש הוא כבר העביר להראל סקעת את השיר לאירוויזיון.

"תמיד קיבלתי תמיכה מהבית"(צילום: כרמל אבו-זלף)

עם הזמן הוא כתב שירים לרמי קליינשטיין וביניהם "מתנות קטנות", אייל גולן, מירי מסיקה ועוד, ואף זכה בפרסי אקו"ם על יצירותיו. לאחרונה חורב הוציא ספר ילדים (בהוצאת "הרשימה"), בהשראת הסיפור שלו בשם "לציונה יש כנף אחת".

הרגשת שונה מילדים אחרים?

"אני חושב שכל אחד מרגיש בשלב מסוים בחיים שלו קצת אחר. אני גם הרגשתי ככה בתור ילד. גדלתי בעפולה שזה מקום מאוד חם ומשפחתי אבל יש מסלול חיים מסוים שכולם עוברים - צבא, לימודים, עבודה מסודרת, משכנתא וילדים. כשעושים משהו אחר זה מוזר.

"אני מגיע ממשפחה מאוד תומכת אבל האמת היא שכשדיברתי עם ההורים שלי על העניין של השירים אני מאמין שהם חשבו ש'הילד יתפכח ויהיה בסדר'. אני לגמרי מבין את זה. לא באתי מבית אומנותי אבל ההורים שלי תמיד עודדו אותי. אף אחד לא חשב שאכתוב שירים לרמי קלינשטיין ואייל גולן. זה היה כל כך רחוק. לא גדלתי בסביבה כזאת.

"הספר מדבר על קבלת האחר אבל גם על החשיבות שכל אחד יקבל את עצמו כמו שהוא. אחרי שציונה הציפור פוגשת קשת בלי צבעים וסיר בלי מכסה היא לומדת לקבל את עצמה ובסוף מצליחה לעוף".

מתי הרגשת שההורים שלך מבינים ומקבלים את מה שאתה עושה?

"אני חושב שזה קרה בארוויזיון. הייתה מסיבת עיתונאים וישבתי עם הראל סקעת וכל המשלחת, שאלו אותי שאלה מאחת המדינות ועניתי באנגלית. פתאום ההורים שלי הבינו והיו מאוד גאים.

"הרגשתי את זה גם אחרי שיצא השיר 'מתנות קטנות' - ההורים שלי התקשרו וסיפרו שבבית ספר לידם הפכו את השיר לצלצול של ההפסקה. כל בוקר הם שמעו מהחלון את השיר וזה עשה להם טוב".

מנסיונך, מה אתה ממליץ להורים לילדים קצת שונים שלא הולכים לפי הנורמה הרגילה?

"חשוב לאפשר לילדים לחקור, לחפש, לנסות, ליפול, לקום ולתקן. המשפחה שלי איפשרה לי את כל הדבר הזה ובסוף יצא משהו טוב. דבר שני, כשילד מרגיש שלא משנה מה קורה ההורים שלו יאהבו אותו ויטפלו בו, יש לו ביטחון לעשות את מה שהוא אוהב".