"החיים הם צחוק אחד גדול והעיקר שהצ'ק מגיע בזמן"
כשהם התחתנו, היא הייתה בת 28, עולה מרומניה שהתגיירה, והוא בן 57, כוכב בידור מצליח. אחרי שהפכה למנהלת האישית שלו והם הביאו שני ילדים לעולם, צ'רסלה ברנדס תמכה בננסי כשהתמוטט כלכלית ועמדה לצידו כשמצבו הבריאותי הידרדר עד לסף קריסת מערכות. אבל דווקא כשהתאושש וחזר לעצמו היא החליטה שמספיק ודי. חצי שנה אחרי הפרידה צ'רסלה פותחת את הלב ומדברת על הכל
בתום הפגישה הרביעית או החמישית אמר המטפל הזוגי לצ'רסלה וננסי ברנדס: "מצטער, אני לא יכול לטפל בזוגיות שלכם, הקרקע ביניכם חרוכה לחלוטין". אוזניה של צ'רסלה התחדדו. מה זה "חרוכה"?
"הוצאתי את הסלולרי וחיפשתי בגוגל את הפירוש. הבנתי שהמצב לא טוב, שאין מנוס, שחייבים להיפרד", היא מספרת כיום, חצי שנה אחרי שעזבה את הבית עם שני ילדיהם ויצאה לדרך חדשה.
בניגוד לבעלה הסלב, שרצה לשתף את כל עם ישראל בפרידתם, היא ביקשה להישאר בצל. "אבל ננסי התעקש לצאת עם זה בטלוויזיה. הוא אמר, 'לפני שנה וחצי כולם ראו אותי יוצא מבית החולים, אחרי מחלה קשה, ואני רוצה שעכשיו כולם יידעו שהדרך המשותפת שלנו הסתיימה'. אז הוא אמר את מה שאמר ואני יצאתי הכבשה השחורה. מהכתבה הראשונה, שבה הראו כמה טיפלתי בו במסירות, יצאתי מריה הקדושה. בכתבה השנייה, שהועלתה לפייסבוק, הטוקבקיסטים גמרו עליי".
מה כתבו עלייך?
"מה לא. שהרומנייה הקטנה התחתנה עם מישהו בגיל של אבא שלה ונטשה אותו אחרי שגמרה לו את כל הכסף. שאני צאצקע שננסי הביא מאיזה חור ועכשיו אני כפויית טובה. ועוד ועוד. בהתחלה כל כך כעסתי ונעלבתי, עד שרציתי לשבת ולכתוב לכל טוקבקיסט שננסי לא הביא אותי משום מקום, שהייתי בארץ הרבה לפני שהפכתי לאשתו, ושמצבי הכלכלי היה הרבה יותר טוב משלו, אבל ברגע שפתחתי את הלפטופ התייאשתי. בפני מי אני צריכה להתנצל? הרי הוא ואני, וכל מי שמכיר אותנו, יודעים את האמת".
עכשיו, לראשונה מאז הפרידה המתוקשרת, היא פותחת את הלב ומספרת על הכל ולא רק כדי להרגיע את הלשונות הרעות. סיפור חייה, מי כמוה יודעת, יעניק עידוד ותמיכה לכל אישה שנפלה לקרשים ומתקשה להאמין שהכל לטובה. בגיל 42, אמא לשניים (יהונתן, 14 ואמה, 12), יפהפייה טבעית בעלת גזרה גבעולית ("אני מאמינה בתורת התזונה של הרמב"ם"), היא מג'נגלת בין הבית לעבודה ועומדת להשיק ליין של מוצרים קוסמטיים טבעיים הנושא את שמה.
כשצילצלתי אלייך, שאלתי מה שלומך וענית, "הכל טוב, מאה אחוזי לחות, אין אוויר". תגידי, את בולעת כדורי אופטימיות?
"לא", היא צוחקת, "אבל קיבלתי החלטה לראות רק את החצי המלא של הכוס. לא שהכל ורוד, זה לא פשוט להפוך לחד־הורית, כשהילדים לא אצלי אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, והבדידות אוכלת אותי בשבתות ובחגים. אבל בעיקרון, כל עוד אני בריאה ושלמה, הילדים שלי בריאים, יש לי שתי ידיים ושתי רגליים וראש על הכתפיים - הכל טוב. איזו תועלת תצמח אם אתרגז או אבכה?"
לשחרר את אמא
דמעות, יתברר די מהר, הן אורחות קבועות על פניה. הופעתן הראשונה נרשמת כשברנדס מפליגה לנוף ילדותה, בכפר ירוק בצפון־מזרח רומניה, בית קטן מוקף בעצי דובדבן ("צ'רסלה, באיטלקית, זה דובדבן") ובאר שממנה מעלים מים בדלי. בבית אחד גרו סבה וסבתה ובבית הסמוך גרו הוריה ושתי בנותיהם. כולם נוצרים. "אמא ואבא התגרשו כשהייתי בת שבע", היא מספרת, "ולא הופתעתי. ראיתי שאין להם חיים טובים".
עם גירושיהם היא נותרה בבית סבה וסבתה. "הייתי הנכדה הראשונה שלהם, כל מה שחלמתי בלילה קיבלתי ביום המחרת, ולא הרגשתי שום חסך. הייתי תולעת ספרים, חלמתי ללמוד משפטים, אבל אבא החליט שאני חייבת מקצוע ורשם אותי לתיכון שבו, במקביל ללימודים הרגילים, למדתי סיעוד במשך ארבע שנים פלוס שנה סטאז'. בהכשרתי אני אחות מוסמכת עם התמחות בטיפול נמרץ ילדים".
התיכון היה בעיר יאסי, מרחק 100 ק"מ מהכפר, ובפעם הראשונה שחזרה ממנו לחופשת כריסמס היא נפרדה מאמה. "בעקבות הגירושים אמא התרסקה, הפכה לאלכוהוליסטית. כשחזרתי לחופשה, סבא סיפר לי שהיא בתרדמת ארוכה והוסיף, 'את חייבת לשחרר אותה, תגידי לה שאת סולחת לה', ואני, ילדה בת 15, אמרתי לאמא, 'סעי לשלום'. היא בכתה, זה היה סימן שהיא שומעת אותי, ובבוקר המחרת נפטרה".
בגיל 16, במסדרון בית החולים, היא הכירה את "הבחור הראשון" שלה, כהגדרתה. סטודנט לרפואה בן 24, ישראלי. "יצאנו עד שסיימתי את הלימודים וגם הוא סיים את לימודיו ונפרדנו כחברים טובים. אני לא רוצה לנקוב בשמו מפני שהוא חי בארץ ואין לי מושג מה מעמדו המשפחתי ומה מעשיו".
בזכותו נחשפת לישראל?
"כן, אבל גם קודם לכן, כל מה שעניין אותי בחדשות היה הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אני לא יודעת להסביר למה. אמרתי שיום אחד אגיע לכאן. הבחור חזר לישראל עם לב שבור וביקש שאבוא בעקבותיו והתחתנו ברומניה בנישואים אזרחיים. בגיל 19 עליתי למטוס בפעם הראשונה בחיי, נחתתי בארץ זרה, לא ידעתי אף מילה בעברית חוץ מ'שלום', גרנו בעכו, ואחרי ההתלהבות הראשונה מהים ומהטיילת נרשמתי לאולפן. למזלי קלטתי את העברית בצ'יק, אבל לא הצלחתי להתרגל למנטליות הישראלית ולחוסר הנימוסים. אחרי שנה נשברתי וחזרתי לרומניה, למשפחה ולחברים, וגם לעבודה במחלקת טיפול נמרץ ילדים. משמרות קשות, שמחשלות. מיום ליום שאלתי את עצמי מה אני עושה שם, הרי הלב שלי במקום אחר, ואחרי שנה הודעתי שאני חוזרת לישראל. סבא נתן לי 300 דולר לכרטיס טיסה, צילצלתי לחברה באילת ועוד באותו הלילה יצאתי לדרך".
באילת ("איזה חום! כשהאוטובוס פתח את הדלתות לא יכולתי לנשום") היא חיפשה עבודה כמלצרית. "כיוון שהעברית שלי הייתה קלוקלת, התקבלתי רק לעבודת פוליש במרתף של מסעדה איטלקית. במשך שעות הברקתי את הצלחות והסכו"ם והייתי מאושרת. אחרי שבועיים העלו אותי למלצר, כי למדתי את כל התפריט בעל פה, אחרי כמה חודשים הפכתי לאחראית משמרת, נשלחתי להשתלמויות ועברתי לתפקידי ניהול במלון דן. קניתי מכספי את המכונית הראשונה שלי והמשכתי לעבוד 18 שעות ביממה כדי לקנות דירה. הכוח היחיד שיש לאישה הוא הכסף שהיא מרוויחה בכוחות עצמה. אמרתי לעצמי, 'במדינת היהודים את צריכה להיות יהודייה', והצטרפתי לכיתת גיור שנפתחה באילת. למדתי שלוש פעמים בשבוע. ובאילת, בגיל 25, הכרתי את ננסי".
איך?
"הייתי במשמרת במלון ושמעתי מרחוק צליל של מוזיקה צוענית־רומנית. נכנסתי לאולם. לא ידעתי מי הוא. גם לא ידעתי שהוא מבוגר ממני ב־29 שנה. ננסי היה אז בשיא הקריירה שלו, אי־אפשר היה לצאת איתו לרחוב, לשתות קפה. כולם התנפלו עליו ואני, מה אני קשורה לזה? הוא היה אז בהליכי גירושים וכשאמר 'אני עדיין גר בבית', עניתי לו, 'טוב, תודיע לי כשתקבל גט'. למה לי להסתבך?"
והרומן המלבלב עם ננסי האיץ בך את הדחף להתגייר?
"התגיירתי בלי שום קשר אליו. כשנרשמתי לכיתת הגיור עוד לא הכרתי את האמונה, היא באה אחרי שהתחלתי ללמוד עם רבנית מקסימה. אחרי שנת לימודים באילת עברתי לעמדת ניהול במסעדה החלבית של דן בתל־אביב. קיבלתי משפחה מאמצת חדשה, הבלנית במקווה בדקה לי את הציפורניים והאוזניים, והרב אמר שעליי לקחת על עצמי שם בעברית. על הקיר שמולי היה תלוי פוסטר שבמרכזו נכתבה המילה 'אפרת' וזה השם שבחרתי. הרב אמר 'איזה שם טוב, מ־א' ועד ת'".
ננסי, לדבריה, היה אדיש לתהליך שעברה. "הוא קיבל אותי כשרה למהדרין. השנתיים הראשונות שלנו היו קשות, אין אנד אאוט, עד שהוא אמר שהוא רוצה לקדם את היחסים שלנו בכך שנעבור לגור ביחד. לילה אחד, בשתיים לפנות בוקר, ארזתי מזוודה, דפקתי על דלת הדירה השכורה שלו בסי־אנד־סאן ואמרתי לו, 'הגעתי'. כשהתחתנו, הייתי בת 28 והוא בן 57. ננסי רצה חתונה גדולה ואילו אני רציתי חתונה איכותית. את מי נזמין? ננסי בן יחיד וכבר לא היו לו הורים. אבי ואשתו השנייה באו לחתונה, סבא וסבתא לא יכלו להגיע מפאת גילם. חורף 2002 היה יבש, ודווקא באותו הערב ירד מבול. הסיעו אותי במכונית עד למטבח של האולם ומשם צעדתי לחופה".
אלה לא היו נישואי נוחות. "ידעתי שהמצב הכלכלי של ננסי לא יציב, שהזוהר לא מבטיח פרנסה. בתקופות של פיגועים ומבצעים צבאיים השוק היה מת ולא הייתה לו עבודה, אבל אמרתי, 'העיקר שיש אהבה, העיקר שאנחנו משדרים על אותו הגל'. אילו התעניינתי בכסף, אחרי יומיים יכולתי לקום וללכת. עברתי לעבוד ברשת קסטרו בתפקיד ניהולי, הרווחתי יפה והיה רק דבר אחד שציער אותי: רציתי משפחה מרובת ילדים כי היו לי המון אנרגיות לתת חום ואהבה, ואילו ננסי, שכבר היה אב לשתיים, אמר, 'ילד אחד, מקסימום שניים'. וכך היה".
הפכת לכוכבת הראשית בבדיחות של בעלך.
"נכון", היא מחייכת. "אני גדולה בחמש שנים מליאור, בתו הבכורה. ננסי סיפר על הבמה שפעם הוא יצא לטיול עם רונה, בתו השנייה, ואנשים שאלו אותו, 'זו אשתך?' אז הוא ענה, 'מה פתאום, אשתי הרבה יותר צעירה'. לא נעלבתי מהבדיחות על חשבוני, קיבלתי הכל ברוח טובה, החיים הם צחוק אחד גדול והעיקר שהצ'ק מגיע בזמן. כאשתו של ננסי התחילו להזמין אותי לאירועים והשקות, אבל זה לא עניין אותי. הייתי ילדה חסרת ביטחון, פחדתי מהצל של עצמי וסירבתי להיחשף. אמרתי, 'מספיק שאחד מאיתנו באור הזרקורים, אני אהיה מאחור'. ההיריון הראשון שלי הוגדר בסיכון גבוה, נאלצתי לשבת בבית וכשהיה לי משעמם ירדתי למרתף, שם ישבו העובדות של ננסי, ולמדתי מהן איך מוכרים הופעות. בהיריון השני כבר הייתי אמרגנית עם קבלות. ילדתי את אמה ביום חמישי וביום ראשון כבר ירדתי למשרד עם תינוקת על הציצי מפני שהיה לחץ מטורף לפני חנוכה".
גבית את העמלה שלך כאמרגנית שלו?
"את צוחקת עליי? במקום שננסי יפריש 20 אחוז לאמרגן, עדיף שהכסף יישאר במשפחה. אהבתי לעבוד איתו, אבל באיזשהו שלב אמרתי לננסי שזה לא טוב שכל הביצים נמצאות באותו הסל, כי כשאין עבודה בגלל המצב הביטחוני, אין לנו הכנסה נוספת ממקור אחר. למדתי קוסמטיקה במשך שנה ושמונה חודשים, נסעתי באוטובוס, אני לא מפונקת, וראיתי אותנו מסתדרים. אבל לפני תשע שנים השותף של ננסי ברח מהארץ והחובות שהם צברו מהשקעות לא נכונות נפלו עלינו".
מה עושים?
"לא היה מדובר במיליונים, אלא בכמה מאות אלפי שקלים. הלכנו לבנק לבקש פריסה, אבל לאור גילו המבוגר של ננסי לא הסכימו לתת לנו פריסה ל־20 שנה, רק לחמש שנים. איך אפשר להחזיק בית, לקנות אוכל, לגדל שני ילדים וגם לשלם עשרות אלפי שקלים בחודש? אמרתי לננסי, 'בוא נעשה פשיטת רגל'. הוא אמר, 'מה פתאום, אני מתבייש'. מכרנו את הבית, שהיה ממושכן, עיקלו לנו את כל מה שהיה, מדי חודש נתתי דוח מפורט על הכנסות והוצאות לכונס הנכסים. לא הגענו לרעב, תודה לאל, אבל זה לא פשוט להתנהל כשאין לך חשבון בנק ויש עלייך עיכוב יציאה מהארץ. זו הייתה תקופה מאוד־מאוד לא קלה ובמהלכה המשכתי לשווק את ננסי והאמנתי שיהיה בסדר".
בערב יום הולדתה ה־40, כשטסה לרומניה להיפרד מסבתה, הרכבת שבה נסעה התנגשה במשאית וירדה מהמסילה. "זו הייתה תאונה קטלנית, ראיתי הרוגים ופצועים", היא מצטמררת, "וכשהקרון שבו ישבתי התנדנד מצד לצד ואנשים עפו כמו כדורי פינג פונג, חשבתי רק על שני הילדים הקטנים שלי, שיתייתמו בגיל כל כך צעיר. אלוהים שמר עליי ברכבת, אני בטוחה, יצאתי בפציעות קלות בלבד, אבל כשחזרתי ארצה המכנסיים נפלו ממני. ירדתי 12 ק"ג בחודש ולא מבחירה. עברתי משבר מטורף. לא יכולתי לסבול את עצמי, לא אהבתי את מה שאני עושה, לא הייתי מסוגלת להכיל את ננסי, אפילו הילדים היו עבורי כמו מעמסה. לקחתי אותם לטיול לרומניה, כדי שאבא שלי יראה את נכדיו, חזרתי הביתה רגועה. נפגשתי עם כונס הנכסים, הגענו לפשרה, לחצנו ידיים וסיכמנו שעם העברת התשלום האחרון נקבל הפטר. אבל לגורל היו תוכניות אחרות".
חולמת בעברית
שבועיים לאחר מכן, בערב יום כיפור, ננסי התלונן על חולשה וכאבים בזרוע השמאלית. "חששתי מהתקף לב והוא אסר עליי להזמין אמבולנס. הכנתי ארוחה מפסקת, אני הייתי זו ששמרה בבית על המסורת, ושעתיים אחרי תחילת הצום, כשזיהיתי שהדיבור שלו לא תקין, הסעתי אותו לאיכילוב. עשיתי סללום בין האנשים שהלכו על הכביש, זה נס שלא זרקו עלינו אבנים. בבדיקות הדם זיהו התחלה של תהליך דלקתי וננסי התעקש לחזור הביתה מפני שביום המחרת הייתה לו הופעה בתוכנית בטלוויזיה. הוא דיבר בה כמו מסומם. מיד בסיומה החזרתי אותו לבית החולים, ישר ל־MRI. הרופאים חשדו שיש גרורות ועבר נצח עד שזוהה חיידק אלים, ששלח שקיות של מוגלה לכל מיני מקומות בגוף. שתיים מהן פגעו בעצב הדיבור ובעמוד השדרה".
האשפוז היה ממושך ומורכב במיוחד. "שלושה שבועות הוא היה בטיפול נמרץ, לא תיקשר עם הסביבה, ורק בערבים חזרתי הביתה, לילדים. אמרתי להם שאי־אפשר לראות את אבא ושהוא לא יכול לדבר, רק לכתוב. אמה סימסה לו, 'היי אבא, מה שלומך?' וכשישבתי מולו סימסתי לה תשובה בשמו, בנוסח שלו, כמו 'היי נסיכה'. מערכות הגוף שלו קרסו כמו דומינו, אחת אחרי השנייה, והוא לא הגיב לכמויות האדירות של האנטיביוטיקה. כשהתחילו לדבר איתי על דיאליזה, מפני שהכליות יצאו מכלל פעולה, בדיקות הדם בישרו שהקריסה נעצרה, אלא שאז הרופאים אמרו לי, 'אנחנו לא יודעים כמה זמן המוח היה ללא חמצן ומה תקחי הביתה'. הוא עבר ניתוח ראשון להחלפת סחוס ברגל, הועבר למחלקה האורטופדית וכשעבר לאגף השיקום נמלאתי חרדה".
דווקא שם?
"כן, כי היה שם פסנתר. חששתי שאם ננסי יגלה שהוא לא מצליח לנגן, כמו שלא זכר לדבר, הוא ימות במקום. ורק כשהגיע לשיקום התחלתי לתת את הדעת על מצבנו הכלכלי, שהיה על הפנים. התחלתי לעבוד כמה שעות ביום כקוסמטיקאית כדי לקנות אוכל. לא ביקשתי מאף אחד שקל. חברים מהברנז'ה ערכו מגבית, אספו כמה שאספו, ואני לא אשכח את האדם, לא משנה מי, שאמר, 'צ'רסלה, זה לא בשבילך, זה בשביל הילדים'. מרוב עלבון נתפס לי הצוואר. מה זה 'בשביל הילדים'? מישהו חושש שאני אברח? הרי אני ישראלית ויהודייה לכל דבר, עשרים שנה בארץ, חולמת בעברית, וברומניה, כשאני מדברת בשפת אמי, אומרים שיש לי מבטא".
אחרי חמישה חודשים וחצי שוחרר בעלה הביתה, על שתי רגליו, וציפה לחגיגה. "אבל הוא חזר הביתה איש אחר ויותר מזה, אני כבר הייתי אישה אחרת", היא מודה. "אחרי תקופה כה ארוכה שבה התמודדתי עם המחלה, הילדים והפרנסה, הייתי נורא עייפה ורק רציתי שיעזבו אותי בשקט. ננסי רצה לחגוג את החיים, לצאת ולבלות, ואני ביקשתי שייתן לי לרבוץ על הספה. הוא רצה להזמין חברים ואני רציתי להיות לבד. סיימנו את הצרות הכלכליות, קיבלנו הפטר, ננסי חזר לעבוד ובהתחלה פירגנו לו מאוד, אבל התקשורת בינינו אבדה. במקום לנסוע בקווים מקבילים התחלנו להתנגש זה בזה ללא הפסקה".
האהבה נגמרה?
"כנראה. אני לעולם לא אדע אם זה היה קורה אילולא היה עלינו להתמודד עם מחלה. בשנה וחצי שחלפו מאז שננסי יצא מבית החולים זה פשוט לא הלך, לא צלח. כשננסי היה מאושפז הוא נדר נדר לטוס לאומן. הוא טס לשם עם ליאור, בתו החרדית, וסיפר לכולם שבקברו של רבי נחמן הוא התפלל לשלמות נישואינו, אבל הקרע בינינו העמיק. אחרי שאפילו המטפל הזוגי הרים ידיים הבנתי שנותרה לי רק דרך אחת".
לפני חצי שנה היא עקרה עם ילדיה לדירה יפה בשיכון דן, מרחק הליכה מהדירה השכורה שבה אביהם ממשיך לגור, מרחק נשימה מהקליניקה שבה היא עובדת. "כל השנים שמרתי על פרופיל נמוך, הייתי 'אשתו של', בקושי ידעו מי אני, ודווקא אחרי הפרידה התחלתי לחלום בגדול. חברתי לשני שותפים, יצרן ומשווק, עבדנו עם כימאים וליין הקוסמטיקה שייקרא 'צ'רסלה ברנדס' ייצא אחרי החגים. הוא כולל הרבה מוצרים, מקרם אנטי־אייג'ינג מקולוגן ימי ועד מוצרים לאקנה של בני נוער מפרוטאין שומשום וחלב עיזים. הכל טבעי. החלום שלי הוא לעמוד מאחורי הדוכן שלי בגלרי לה פאייט בפאריז".
ובמקביל לעולם היופי את ממשיכה לייצג את בעלך בנפרד.
"נכון, זה נראה לנו בסדר, אני עושה עבודה טובה, ההבדל היחיד הוא שעכשיו אני גובה את העמלה שמגיעה לי כאמרגנית. יש לנו הסכם חתום, אבל עדיין לא נקבע מועד לגירושים. אין לי ספק שננסי מאוכזב ממני. הוא ציפה שאשאר ואמשיך להילחם, אבל אני לא מתחרטת ולא מתנצלת. אילו יכולתי לסובב את הגלגל לאחור רוב הסיכויים שהייתי עושה אותו הדבר. היו לנו שנים טובות ושנים פחות טובות והפרק הזה נגמר. אין נצח בשום דבר. רבים מהחברים שלנו לקחו את הצד של ננסי וזה בסדר מבחינתי. אני לא זקוקה לחברים שלא מכבדים אותי. כמו שהסתדרתי עד שפגשתי את ננסי כך אסתדר אחריו. אנחנו, הנשים, חייבות להיות הרבה יותר חזקות מגברים, ואני חזקה".
את חולמת על פרק ב'?
"יש מישהו שלא רוצה אהבה? אני לא רוצה להתאהב, בכימיה רגעית, אני רוצה לאהוב, ואני בטוחה שמתישהו יגיע מי שיהיה מוכן לאהוב ולקבל ולתת. עד אז אני מתנחמת עם שוגי השיצו, שישן ליד כפות הרגליים שלי".
ועוד משהו התווסף לחייה. קעקועים. "כל חיי רציתי לעשות קעקועים ולא היה לי אומץ", היא מנופפת בכפות ידיה שנושאות שלוש מילים באנגלית. "את 'אהבה' עשיתי אחרי שסבתא שלי נפטרה. כשהבנתי שהנישואים שלי הלכו קאפוט עשיתי את 'אמונה' ו'תקווה'. אני חייבת להאמין בעצמי כדי שתהיה לי תקווה".
