פני הנבחרת כפני החברה
הקמפיין המביש חשף את פרצופם של כוכבי הכדורגל שלנו, שעסוקים בעיקר בעצמם ובדפי הפייסבוק שלהם. וגם: למה ערן זהבי, גדול ככל שיהיה, לא מדגדג את מה שעשה יוסי בניון בקריירה
עכשיו, כשירד המסך על הקמפיין, אפשר לסכם אותו ככזה שחשף את פרצופם האמיתי של כוכבי הכדורגל בארצנו ושימש כמראה לדמותה של החברה הישראלית. זאת לא הפעם הראשונה שבה המראה הזאת ניצבת מולנו. עוד בימיו הראשונים של טל בן חיים בפרמייר־ליג, כשרק התחיל לשחק בבולטון, שודרה כתבה המשווה בין הבלם לשחקן ישראלי בליגת העל אשר שמו לא רלוונטי לעניינינו כרגע.
הכתבה הראתה לנו שחור על גבי לבן: בעוד כדורגלן ליגת העל מתעורר בשעות בהן הישראלי העובד הממוצע רק יכול לחלום עליהן, מתאמן בצורה שהיא בין בינונית לבין חוסר מקצועיות מוחלט, בן חיים נמצא בעיצומו של משטר אימונים אינטנסיבי אשר נועד להתאים אותו למשחק הקשוח וחסר הפשרות בליגה האנגלית. אימוני הכוח להגדלת מסת השריר ביחד עם שגרת האימונים אליה התרגל הובילו אותו למרכז ההגנה של צ'לסי, לצידו של ג'ון טרי.
(צילום: ראובן שוורץ)
קצת לפניו זכינו לראות את יוסי בניון בונה מהתחתית את דרכו לצמרת הכדורגל האירופי. מתחיל מהספסל של קבוצת ראסינג סנטאנדר, משם מתחיל לעלות כמחליף, עד שמרוויח את מקומו בהרכב, ואפילו כובש שערים מול קבוצות כמו ריאל מדריד. התחנה הבאה הייתה הספסל של ווסטהאם, כשגם משם הוא סולל את דרכו אל ההרכב עד לגמר הגביע האנגלי, שם היה קרוב מאוד לזכייה שנמנעה ממנו רק ע"י סטיבן ג'רארד בעוד אחד מרגעי הקסם של הקפטן האנגלי האגדי. ג'רארד גם הפך להיות הקפטן של בניון, שכבש שלושער בליגת האלופות והוסיף שני בישולים נגד בשיקטאש בניצחון הגבוה ביותר בתולדות ליגת האלופות.
באותה עונה בניון הבקיע שער ניצחון קריטי בברנבאו נגד ריאל והגיע עם ליברפול עד חצי גמר ליגת האלופות נגד צ'לסי. בניון גם עבר בצ'לסי, איתה זכה בליגה האירופית למרות שלא שותף בגמר, ובארסנל. יש עוד שמות להוסיף כמו דודו אוואט שבנה קריירה נהדרת בליגה הספרדית. אבל הימים האלה לא איתנו עוד. העבודה הקשה והשאיפה למצויינות הוחלפו בשגעון גדלות נטו, ביומרנות, בקיצורי דרך ושאיפה אחת ויחידה לתהילה, פרסום ותארים שלא נמצאים בארון הגביעים אלא על גבי העיתון ובסטטוסים בפייסבוק.
אין ברירה להתחיל בדוגמה הנוחה והזמינה ביותר. כאוהד הפועל תל אביב אני רק יכול להודות ולהגיד שהקבוצה זכתה לחסד גדול שהגיע אליה אחד כמו ערן זהבי. ניצחונות בדרבי בתקופה שבה מכבי לא ראתה כאלה 3.5 שנים רצופות, שער אליפות, שער עלייה לליגת האלופות והמספרת המדהימה נגד ליון. הקריירה האירופית של ערן זהבי, באשמתו או שלא, נגמרה אחרי 20 משחקים שהם פסיק בקריירה האירופית של בן חיים ויוסי בניון. זה לא מנע ממנו לחזור לליגת העל בציפייה ליחס השמור לאגדות כדורגל חיות, כל זאת שהוא מצידו מראה חוסר כבוד אל הקהלים אשר סגדו לו בעבר.
בכל קבוצה זה ברור שקהל יגלה כעס כלפי שחקן שעבר ליריבה מושבעת או ליריבה עירונית. גם לואיס פיגו לא בדיוק התקבל בפרחים בקאמפ נואו כשחזר אליו במדי ריאל מדריד. ואם זאת פיגו מעולם לא התגרה באוהדי ברצלונה, ועל כן נסיונותיו של זהבי להצדיק את ההתגרות באוהדי הפועל בכך ש"לא כיבדו אותו" היו מביכים ובעיקר הציגו את האגדה לכאורה בחוסר מקצועיות וחוסר פאסון מוחלט. לא בדיוק צורה בה מתנהג כוכב. אל הקמפיין הנוכחי הגיע כקפטן הנבחרת וכליגיונר מן השורה בלי להזכיר את הכוכבית ההכרחית. ערן זהבי משחק בליגה הסינית, פחותה משמעותית באיכותה משאר הליגות בהן משחקים שחקני הנבחרת מחוץ למדינה, ואולי אף פחותה מליגת העל. משמע זהבי עבר לשחק ברמה נמוכה כדי לשמר את הסטטוס האישי שלו ככוכב, שכן בליגה עם הפועל באר שבע המשתפרת עד כדי שתי אליפויות רצופות, אולי לא היה מצליח להמשיך להחזיק בסטטוס זה.
עוד נקודה קריטית להבנה היא התפקיד אליו הגיע בנבחרת: חלוץ מטרה. את הפריחה של זהבי שהובילה אותו עד לליגה האיטלקית עשה בעמדת הקשר האחורי, עמדה קשוחה וסיזיפית, בה גם סטיבן ג'רארד כשל באותה החלקה שזכורה לו יותר מכל קאמבק שהוביל אי פעם. אבל זהבי החדש לא בא לעבודה סיזיפית. הוא בא להבקיע שערים. משחק הנבחרת היה על מנת להביא את זהבי לכיבושים. יותר סקסי, יותר סופרלטיבים בעיתון, פחות משחק הקרבה. באחת ממסיבות העיתונאים של נבחרת אנגליה ישב מאמן הנבחרת גארת' סאות'גייט לצידו של קפטן הנבחרת וויין רוני, שלא נחסכו ממנו השמצות, ואמר שבמשחק הקרוב ירד הקפטן לספסל ואת תפקיד הקפטן ימלא ג'ורדן הנדרסון, במהלך שהיה הלכה למעשה העברת המקל בדרך לפרישתו של רוני מהנבחרת. איך יגיב קפטן, כל קפטן ישראלי לדבר שכזה?
טחנתי את זהבי עד העצם כמו שנעשה כבר אלפי פעמים מאז אותו ערב ואותו סרט, אבל צריך להבין שזוהי המנטליות בעידן הרשתות החברתיות שמקדשות את הפולחן העצמי. שחקן המשיק ליין מוצרים עם ראשי התיבות של שמו פלוס סיפרת החולצה שלו, בהשוואה עצמית ברורה לאגדה החיה המשתמשת באותו פורמט כאשר נמצא במירוץ מתמיד על תואר השחקן הגדול ביותר שדרך על מגרש כדורגל ובעט בכדור, בין אם ביוזמתו ובין אם בתרגיל שיווקי של יחצן כזה או אחר, מעיד על חוסר הענווה שחוטאים בו כולנו, ומעמיד את האינדיווידואל מעל הקבוצה. גם בצעירותי באחת מקבוצות הנערים חזיתי במקרה הזה. מאמן אשר לוקח את אחד הכישרונות לטעמו ומדריך 10 שחקנים לתת את כל הכדורים לשחקן אחד. או 9 שחקנים לאותם 2, היחס יכול להשתנות. וכל זה קורה תוך הזנחה בולטת של 20-28 ילדים אחרים, רעבים לכדורגל ובעלי חלומות שמאמן אינטרסנט אחד מנפץ.
אין פה כוונה להוסיף שמן למדורה, אלא רק להצביע על התהליך שעובר הספורט בארץ ורק נפגע ממנו. התנצלות בפני האוהדים, גם אם לעתים מתנהגים כמו סוג של "צבא האמת של" בלי לראות את הנזק בפועל שנעשה לקבוצתם בגלל הגישה הזאת, בדיוק כמו בפעם הקודמת ששחקן הוצב מעל לכלל המועדון.
אכן הטור נחתם באמירה פוליטית משהו וגם זה כדי להזכיר לנו: כמדינה וכחברה נבנינו בזכות הענווה, האחווה, ההדדיות. את ערן זהבי בנו אביחי ידין שעמד מאחוריו כדי לחפות עליו, ומהראן לאלה, שקיבל ממנו כדורים. את כריסטיאנו רונאלדו בנו ראיין גיגס וראול. את מדינת ישראל בנו אנשים שהיו מוכנים לוותר על טובתם לטווח הקצר כדי לזכות בטובת כולם לטווח הארוך. שככה נפתח ונגשים את השנה הקרובה.
לפנייה לכתב/ת 
זהבי
צילום: עוז מועלם
מומלצים
