שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ואז הבנתי: נישואיי שבויים בפוסט טראומה

    הפכתי להיות חייל דרוך שמסתובב עם המחסנית בפנים. צמצמתי את הזוגיות שלי לניהול קונפליקט שעוד לא נוצר. מתפיסה פנטזיונרית על יחסים ואהבה, עברתי לתפיסה כמעט צינית שבה ברור שהסוף יגיע, השאלה היא רק מתי, על מה ואיך נתמודד איתו

    אף פעם לא הייתי מודעת עד כמה הפחד מהסוף, ממות הזוגיות, מנהל את הזוגיות הנוכחית שלי. המשבר בנישואים הראשונים היה עבורי הפתעה מוחלטת, אירוע מכונן שקרה כרעם ביום בהיר. אחרי הפרידה הסתובבתי עם שאלות רבות - איך לא הצלחתי להציל אותנו? איך לא הבנו מה קורה עד שהיה מאוחר מדי? ולמה לא הצלחנו להתגבר על המשבר?

     

    ואז עשיתי מה שהרבה אנשים עושים, וניסיתי להבין. להבין מה היה, ולהבין איך עושים שפעם הבאה כן תצליח. חשבתי שאם אבין אני אוכל לאתר נורות אזהרה ולמנוע משברים עתידיים, ואם לא אצליח, אז לפחות אגיע מוכנה הפעם. הלמידה נותנת אשליה של שליטה. משהו כמו "הנה, עכשיו החיישנים יעבדו יותר טוב ויאתרו את הבעיה עוד לפני שהיא תתפתח". זאת הסיבה שלנישואים השניים שלי ניסיתי לוודא, עד כמה שיכולתי, שאני נכנסת בעיניים פקוחות. שכל המרכיבים שחסרו לי בנישואיי הראשונים נמצאים במערכת יחסים הנוכחית, או לפחות נמצאים אצלי. שהכול תמיד מדובר, מעובד ומטופל. שהיד תמיד על הדופק.

     

    אבל כנראה שהיד היתה אולי יותר מדי על הדופק, כי בלי לשים לב, התנהלתי בחוויה של "פוסט טראומה". הפכתי להיות חייל דרוך שמסתובב עם המחסנית בפנים. צמצמתי את הזוגיות שלי לניהול קונפליקט שעוד לא נוצר. מתפיסה פנטזיונרית על יחסים ואהבה, עברתי לתפיסה כמעט צינית שבה ברור שהסוף יגיע, השאלה היא רק מתי, על מה ואיך נתמודד איתו. סימפטום בולט ל"פוסט טראומה" הוא שלב המחקר. שלב זה כולל קריאה אובססיבית על משברים של אנשים אחרים בזוגיות, ושל כל מאמר עם כותרת שמרמזת על קונפליקטים, משברים, בגידות ועוד נושאים מלבבים דומים.

    עמית ברקן. "התנהלתי בחוויה של פוסט טראומה" (צילום: טל גבעוני) (צילום: אוסף פרטי) (צילום: אוסף פרטי)
    עמית ברקן. "התנהלתי בחוויה של פוסט טראומה" (צילום: טל גבעוני)
     

    השלב השני הוא הכנת העורף. אני משגעת את בן זוגי בחפירות ומכינה אותו לתרחישים שונים. לדוגמה, הכנה לתרחיש מירב מיכאלי - ליאור שליין של שני אנשים, שני בתים. עוד לפני שהיינו שנה ביחד, כבר דיברתי איתו על האפשרות של שני בתים בעתיד כי "השגרה הורסת את התשוקה". תרחיש נוסף הוא תרחיש הפוליאמוריה של בית אחד, ריבוי פרטנרים, "כי זה טבעי להימשך לאנשים אחרים, במיוחד אחרי 10-15 שנה ביחד". השלב השלישי (שהגיע במקביל), היה שלב הייעוץ הצמוד. היחסים נמצאים כל הזמן תחת זכוכית מגדלת והולכים לייעוץ על כל דבר הכי קטן, גם אם זה עוד לא התפתח לקונפליקט ממשי. מה שנקרא "עיבוד נתונים אינטנסיבי", גם פנימי וגם חיצוני.

     

    בינתיים בן הזוג שלי לא מתרגש, ואף די משועשע מזה. הוא סבור שזה חלק מהמחקר שלי, ופותר אותי במשפטים כמו: "כשנגיע לגשר, נחצה אותו". התוצאה היא שלאמירות כאלה יש השפעה עמוקה יותר ממה שנראה על פני השטח. עיסוק ודיבור תמידי על משבר עתידי זורע ספקות ובלבול, עד שכמו נבואה שמגשימה את עצמה הם עלולים להתגשם ולהשפיע על הקשר. כלומר, אנחנו חושבים שתרחישים מדומיינים הם רק משחקי חשיבה לא מזיקים, אך חשיבה בוראת מציאות, ומשפיעה על ההתנהלות בפועל.

     

    לחיים בצל הפחד מהסוף יש מחירים אישיים וזוגיים, אבל גם חומריים (הלימודים הממושכים שלי על משברים בזוגיות עולים לנו לא מעט). בהיבט הזוגי, הפחד גורם לכיווץ וחוסר התמסרות רגשית, וכך נשמרת מידה של ריחוק בתוך הזוגיות. אני, למשל, שומרת על עצמי ועל נפרדות בקשר, לפעמים יתר על המידה, וקיים סיכוי שחוסר ההתמסרות שלי מונע גם מבן זוגי להתמסר באמת. כל כך הרבה אנרגיה מושקעת במניעה והיערכות ליום הדין, עד שאין מספיק אנרגיה להשקיע בקשר עצמו, בקרבה, באינטימיות ובסקס.

     

    בהיבט האישי, המחיר של דריכות תמידית הוא שאיני יכולה באמת ליהנות מההווה. ישנה מעין מחשבה שאם איהנה ואתמסר לטוב שיש עכשיו, אני אירדם בשמירה, ההגנות ירדו ואז המכה תגיע. אני חזקה מאוד עם העבר ונערכת לעתיד, אבל אין ספק שאני ממש לא בהווה. כדי לשנות את הפרדיגמה אצטרך לעבור שלושה שלבים:

     

    1. גילוי מוקדם

    השלב הראשון בשינוי הפרדיגמה הוא ההבנה שאנחנו בפוסט טראומה, שיש מפלצת בחדר. אנחנו סוחבים פציעות, מבלי להיות מודעים אליהן. למרות שהתחלתי חיים חדשים ויש לי זוגיות חדשה, הפציעה עדיין מנהלת אותי. אני משליכה את הפחדים והחרדות שלי על בן הזוג והילדות.

     

    2. הצפה

    השלב השני הוא להציף ולדבר על זה. להתיידד עם המפלצת. רובנו אוהבים להקטין אותה או להדחיק אותה לגמרי, אבל הדרך להתמודד איתה הוא להציף אותה מעלה.

     

    3. השלמה והחלטה

    השלב השלישי הוא השלמה שאין באמת יכולת להיערך למשבר או סוף עתידי. גם אם אגיע מוכנה יותר ל-50% מהמקרים, בסופו של דבר, הכול שאלה של מחירים - האם אני משקיעה את האנרגיה שלי בהיערכות ומניעה או שאני משקיעה את האנרגיה בקשר ובהווה.

     

    אפשר להשקיע בכיפת ברזל ואפשר להשקיע בחינוך. אי אפשר גם וגם. יש כמות אנרגיה ומשאבים נתונה, והשאלה היא איך היא מנותבת. זה עניין של החלטה שעדיף לב פתוח ועדיף לאהוב, גם אם אופתע, גם אם אתאכזב, גם אם אפגע וגם אם זה יגמר. מעין אמירה פנימית שיש לנו את היכולת להתמודד עם כל מה שיגיע, לא משנה מה הוא יהיה.

     

    לבלוג של עמית ברקן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אסנת כהן
    עמית ברקן. חשבה שהיד תמיד תהיה על הדופק
    צילום: אסנת כהן
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים