תמצית הסבל האנושי על פי וולבק: דחייה מצד נשים

אנשים מגחכים כשאני טוען שוולבק הוא מעין סופר עברי. "הברנרי בסופרי צרפת", כיניתי אותו פעם לקול שאגות הלעג של חבריי. את אלה אני שולח לעמוד 20 בקובץ השירים "חוש המאבק", שהתפרסם במקור ב־1996 ויוצא עכשיו בתרגום לעברית: "ומה יש במבט שלי שמבריח נשים? הוא נראה להן מתרפס, להוט מדי, זועם או סוטה? אני לא יודע. נראה שלא אדע לעולם; אבל זו תמצית הסבל בחיי". "תמצית הסבל", אם כן, היא התחושה של היעדר אטרקטיביות בעיני נשים. וזה גם לוז החוויה של רבים מהכותבים הגברים במסורת העברית - בראשם ברנר, חנוך לוין ויעקב שבתאי. "תמצית הסבל" הזו היא רגש שניתן לבנות ממנו פילוסופיית חיים שלמה. רמז: היא לא תהיה שמחה. ותחת ידיהם של סופרים גדולים, כמו הארבעה שהוזכרו כאן, הרגש הזה מוליד גם יצירות ספרות גדולות.

"מה יש במבט שלי שמבריח נשים?"

מלבד הנושא של היעדר אטרקטיביות, כולל "חוש המאבק" עוד תמות מוכרות של וולבק: פסימיזם כללי, ניצחון הקפיטליזם, חוסר המשמעות של עולם העבודה, בדידות והתרוקנות יחסי האנוש מחום ומתוכן, הטכנולוגיה העולה בצד האנושיות הדועכת. אבל האמת היא שאני בא לחתונה הזו מצד החתן, וולבק, ולא מצד הכלה, השירה. שירה אני פחות אוהב וגם פחות מבין, כך שאת שיריו של וולבק כשירים אינני מבקר כאן. מה גם ששירה מתורגמת קשה שבעתיים לבקר; בעיקר במקרה כמו זה, כשחלק מהשירים כתובים במקור במשקל ובחרוז, כלומר הצד הצורני שלהם חשוב מאוד, וניכר שנעשה כאן ניסיון מרשים להעבירם לעברית.

וולבק עצמו מעיד שהוא מעדיף שירה על פרוזה. "מאז ומתמיד העדפתי שירה, מאז ומתמיד שנאתי לספר סיפורים", הוא כותב לברנאר־אנרי לוי בספר "אויבי הציבור". האפיקורס שבי נוטה לא להאמין לו; לא להאמין לסופר החשוב בדורנו שהוא מעדיף שירה. יותר מזה: האפיקורס שבי חפץ לעשות מהמגבלה שלי בהבנת שירה - שיש בה אולי משהו מביש - עניין עקרוני. ולשם כך אין דוגמה טובה יותר מוולבק.

הגדולה של וולבק נעוצה, בין היתר, באומץ להיות ישיר, באומץ להיות פשוט. בהבנה שהעולם היום ישיר ופשוט. אבל הישירות והפשטות של וולבק הן קונקרטיות ולא מופשטות. ובשביל להיות קונקרטי נדרש גם נפח מסוים של טקסט; בשביל למסור סיפור חיים צריך סיפור. לכך מתאים הרומן ולא השירה. קחו לדוגמה את שורות הפתיחה של הקובץ: "היום עולה וגדל, שוב נופל על העיר / עברנו לילה ללא גאולה / אני שומע אוטובוסים ואת הרחש הזעיר / של מלל חברתי. הנוכחות מתגלה". יש חרוז. אני מניח שגם משקל. אבל באיזו "גאולה" בדיוק מדובר? ובאיזו "נוכחות"? ומי בדיוק הדובר - מנין הוא בא? במה הוא עובד? השוו את המשפטים האלה למשפטים כמו אלה מ"הרחבת תחום המאבק", הרומן הראשון והמבריק שלו מ־1994: "לא מזמן, מלאו לי 30. אחרי התחלה כאוטית, די הצלחתי בלימודים; היום, אני מנהל בדרג הביניים. כאנליסט־מתכנת בחברה שמספקת שירותי מחשב, משכורת הנטו שלי היא פי שניים וחצי משכר המינימום (...) במישור המיני, לעומת זאת, ההצלחה פחות מרשימה". הפרוזה של וולבק בהירה, ישירה וקונקרטית. ועם זאת, היא בעלת יכולת מדהימה לאינדוקציה והכללה. השירה לא יכולה להתחרות בסיפורת שלו בגלל נטייתה למופשט ולמטפורי, כמו גם בגלל קוצרה.

מתאר עולם שבו הסובלימציה היא דבר קשה להשגה. מתוך הסרט "החטיפה של מישל וולבק"

בנוסף, הגדולה של וולבק נעוצה בדחייה של הגישה הצורנית לספרות. במסה מפורסמת נגד המשורר ז'אק פרוור (מהקובץ "להישאר בחיים"), כותב וולבק שפרוור הוא כותב מוכשר סגנונית, ש"הצורה תואמת את התוכן" ביצירתו, אבל הוא "משורר גרוע בראש ובראשונה משום שתפיסת העולם שלו שטוחה, מלאכותית וכוזבת". במסה אחרת וולבק מצטט את שופנהאואר: "הסוד של סגנון מוצלח הוא שיהיה לך דבר מה להגיד". על סמך וולבק עצמו, אם כך, אני מרשה לעצמי לא להתפעל מהחרוז האלכסנדרוני שלו.

אני אוחז באבחנה הסארטריאנית שמשוררים מתעניינים במילים (במוזיקליות שלהן, בצורתן הפיזית הכתובה, באסוציאציות שהן מעוררות) יותר מאשר במה שהן מייצגות, ואילו סופרים מתעניינים בעולם יותר מאשר במילים. על פי ההיגיון הזה, שירה מצריכה יכולת סובלימטיבית גדולה יותר מאשר פרוזה, כלומר יכולת גדולה יותר להתנתק מחושניותו של העולם ולצנוח ברכות לתוך החושניות המילולית. וולבק מתאר עולם שבו הסובלימציה היא דבר קשה להשגה. בעולם כזה, הסיפורת חשובה מהשירה. בוודאי הסיפורת שלו.

חוש המאבק, מישל וולבק, מצרפתית: רותם עטר ושרון רוטברד, בבל,  116 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".