שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גם אנחנו
    פרויקט העדויות של "ידיעות אחרונות", שבו נשים מפורסמות כותבות על ההטרדות המיניות שעברו, כבש אתמול את סדר היום הציבורי. הסיבה עצובה בפשטותה: כל אישה יכלה לפתוח את העיתון ולמצוא את עצמה באחד הסיפורים, להזדהות עם מישהי שמעולם לא פגשה, להגיד "זה קרה גם לי". לעדויות האלה אין סוף, אבל חשוב שקולן של הנשים ימשיך להישמע - כדי שאף אחת לא תחשוש לדבר. חלק שני בפרויקט "ידיעות אחרונות"

     (צילום מסך) (צילום מסך)

    גברים ברחוב צועקים לי "איזה תחת יש לך" / טיטי איינאו

    אני מוטרדת מינית באופן יומיומי. זה קורה בכל מקום. אני עוברת ברחוב ואנשים מרשים לעצמם לצעוק לי "איזה תחת יש לך" ולספר לי מה הם היו עושים לי. זה קורה לי לצערי גם במרחב הווירטואלי. אני מקבלת המון הודעות בוטות מאוד מגברים שפשוט מזעזעות אותי. בגלל שזה קורה המון, למדתי להעביר הלאה ולדלג. במקרים קשים אני משתדלת להיות קשוחה מאוד ולשים את הגבול.

     

    בתעשייה שאני נמצאת בה עובדים בעיקר נשים וגייז, כך שאני מרגישה את זה בחו"ל בעיקר. בסוף החודש אני נוסעת לעבוד בניו־יורק ורק מהסיפורים ששמעתי מבנות שעבדו שם אני לחוצה. מפחיד אותי לחשוב שהקריירה שלי תהיה תלויה בגבר חרמן ומגעיל שנמצא בעמדת כוח. אני שמחה שהקמפיין הזה עולה בארץ בפרט ובעולם בכלל והלוואי שזה יביא את השינוי שכולנו מייחלות לו.

     

    הרגשתי מושפלת, קטנה, מנוצלת, וכעסתי על עצמי / אורנה בנאי

    כן, גם אני נאנסתי על ידי גברים. לא פעם ולא פעמיים. פשוט כך. נאנסתי. לא על ידי גבר זר שהתנפל עלי בסמטה חשוכה, אלא על ידי גברים שהכרתי ונאלצתי לשכב איתם כי הם רצו, כי הם דרשו, כי צריך היה לספק אותם ואת הרעב שלהם.

    אורנה בנאי (צילום: ענת מוסברג) (צילום: ענת מוסברג)
    אורנה בנאי(צילום: ענת מוסברג)
     

    אינספור פעמים הרגשתי מושפלת, קטנה, מנוצלת, וכעסתי על עצמי — למה אני כזאת חלשה, למה אני לא עומדת על שלי, למה אני נכנעת. אין לי לכך תשובה ברורה עד היום. אולי כי ככה זה כשאת חסרת ביטחון, או שאת מפחדת שהגבר שאת איתו יכעס עלייך או ישפיל אותך, אולי כי את מקווה שככה הוא פשוט יניח לך.

     

    עצוב, אבל אני חושבת שרוב הנשים מכירות את התחושה המעיקה, הבלתי נסבלת הזו, שהן אובייקט מיני עבור גבר.

    לא ברור לי למה גברים מרשים לעצמם לנהוג ככה בזלזול כלפי נשים.

     

    בלתי נסלח בעיניי.

     

    אפרת אנזל באולפן ynet: גם אני הוטרדתי    (צילום: אלי סגל)

    אפרת אנזל באולפן ynet: גם אני הוטרדתי    (צילום: אלי סגל)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מה כבר קרה? האמת היא שקרה / דניאלה לונדון

    בת 12. לאמא של החברה הכי טובה שלי נהיה לפתע חבר. למרבה הפלא הוא התחבב אפילו על חברתי, שנשאה עדיין בתוכה את צלקת פרידת הוריה. "הוא מקסים" היא אמרה לי, "את חייבת לראות אותו". בת בית הייתי בביתה, ואמא שלה הייתה גם קצת אמא שלי. באתי לחזות בפלא והתרשמתי עמוקות. הוא הציע לקחת את חברתי ואותי לסיבוב במכונית. האמא אישרה בשמחה. אני זוכרת שזאת הייתה מכונית שיש בהחלט מה להתהדר בה. היה לה גג נפתח. כשהגענו לחולות של תל ברוך הוא שאל אותנו אם אנחנו רוצות לנהוג בה קצת. "כן!" צרחנו. אף מבוגר עוד לא שאל אותנו שאלה כל כך מגניבה. הוא טפח על ברכיו ואמר: "מי רוצה לשבת עליי ראשונה ולהחזיק את ההגה?"

     

    "אני, אני" ענינו. זכיתי. התיישבתי עליו. החזקתי את ההגה. ואז קפאתי. זה נמשך מספר דקות, או נצח. הוא אחז לי את האגן כמו צבת. אחר כך, לקול מחאתה של חברתי שדרשה את תורה, הוא אמר שכבר מאוחר ושצריך לחזור.

     

    בת 14. הייתה לי חברה בת 16. קיבוצניקית. ולה היו חבר'ה - בני גרעין בני 18 שהגיעו לשל"ת בקיבוץ. עם אחד מהם היא אפילו התנשקה. הכרתי אותם דרכה באחד מביקוריי ונמלאתי גאווה. אני הפישרית, מסתובבת עם כאלה "גדולים". עישנתי איתם סיגריה והשתעלתי. שתיתי בירה והקאתי. חיים משוגעים. כעבור כמה שבועות אחד מהם התקשר אלי הביתה. הייתה לו חברה, בת גרעין, הכרתי גם אותה. שוב מכונית. שוב חוף תל ברוך. הוא פתח את המכנסיים שלו ותפס לי את הראש בכל הכוח, דוחף אותו כלפי מטה. זה היה שנה לפני שהתנשקתי נשיקה מבולבלת, נבוכה, תמימה, עם החבר הראשון שלי.

     

    בת 18. עבדתי כמלצרית במסעדת דגים ביפו. היה לי בוס שאהב אותי מאוד. הוא הזמין אותי אליו הביתה. אבל מבתים אני יודעת להימלט טוב יותר ממכוניות. או שכבר התבגרתי מספיק כדי להבין.

     

    אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל "נפגעת". על הסקאלה של הפגיעות המיניות, הייתי ממש מקרה לייט - היה, קרה, מה כבר קרה, למי זה לא קרה? אבל האמת היא שקרה. הנורמליות שבה אני ושכמותי מתייחסות לתקריות העבר המעוות הזה, משיכת הכתף, ההדחקה, ההקטנה, הן רק בעיה נוספת. אולי גרועה יותר, כיוון שהיא מצביעה על פגיעה תרבותית רחבה ועמוקה כימי הפטריארכיה - נולדנו לתוך חברה הפוגעת בנשים מהיום שהן נולדו. העקום נראה לנו פשוט ישר. 

     

    את הטקסט המלא ועדויות נוספות תוכלו למצוא היום ב"ידיעות אחרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים