שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תאמינו או לא
    "עבודה זרה" או אמונה בכוחם של צדיקים? הלכות טומאת מתים או מנהגים קבליים? פולחן הקברים היהודי עומד במרכזה של מחלוקת בת מאות שנים. איך התפתחו ההילולות, כיצד הפכו קברי הצדיקים לאבן שואבת לתפילות, ומה הקשר של השד העדתי לכל זה?
    אגדה מפורסמת מספרת על פיזיקאי בעל שם עולמי, חתן פרס נובל, שנשאל כיצד ייתכן שדווקא הוא, הרציונליסט, תלה "חמסה" על דלת ביתו להגנה מפני עין הרע. "אני באמת לא מאמין בהבלים הללו, זו אמונה תפלה", ענה, "אבל אומרים שזה עוזר גם אם לא מאמינים".

     

    צדיק תרדוף - כתבות נוספות בפרויקט:

    קברי הצדיקים ברחבי הארץ - מפה אינטראקטיבית

    לקחו את הסוד לקבר: האם אנחנו יודעים מי באמת קבור שם?

    מאומן ועד איראן: קברי הצדיקים המרכזיים מסביב לעולם

    להיות חילוני בראש השנה באומן / יומן מסע

     

    גם לרבי יוסף קארו (להבדיל), מגדולי פוסקי ההלכה בכל הדורות, קרה משהו דומה: הוא רצה להודיע, יחד עם בית דינו, על איסור דתי להשתתף בהילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון. הכתב ניתן, השליחים כבר יצאו לדרך, אבל אז נזף בו רשב"י בכבודו ובעצמו, שהופיע אצל רבי יוסף קארו בחלום הלילה – והוא חזר בו. הפסק נגנז.

     

    ניצחונו של רשב"י. ההילולה בהר מירון (צילום: AP) (צילום: AP)
    ניצחונו של רשב"י. ההילולה בהר מירון(צילום: AP)

     

    שתי המעשיות הללו - של הפיזיקאי עלום השם ושל מחבר "שולחן ערוך" - ממחישות אולי יותר מכול את המתח בין הריאלי למיסטי, בין השכלי לרגשי, בין האידיאלי לעממי, כפי שבא לידי ביטוי גם בתופעת העלייה לקברי צדיקים, הערצת הקדושים המתים והפולחן שהתפתח סביבם - נושא סדרת הכתבות שלפניכם. פוסקים והוגים יהודיים התפלמסו ביניהם מאות בשנים על היחס הראוי למגמה הזאת, ואולם בפרספקטיבה היסטורית רחבה מודים היום גם הציניקנים ביותר: רשב"י ורבי נחמן ניצחו.

     

    פרשני התורה: המת? "אבי אבות הטומאה"

    המסקנה כי "יד המתים על העליונה" היא גם כותרת הפרק האחרון והמסכם בספרו של הרב ד"ר יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, "מטומאה לקדושה", שראה אור לפני כעשור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ועניינו "תפילה וחפצי מצווה בבתי קברות, ועלייה לקברי צדיקים". הספר סוקר את הגישות השונות שמבקשות להסביר את התופעה ומנסה להבהיר כיצד הפך הפולחן הדתי הפסול-לכאורה לטרנד בלתי חולף שסוחף המוני מאמינים.

     

    בשיחה עם ynet מעריך ד"ר ליכטנשטיין מאוניברסיטת בר-אילן כי ה"השתטחות על קברים", כפי שהיא מכונה כיום, הייתה נפוצה כבר בתקופת המקראית, שכן ביקורת ישירה או מרומזת על המנהג מופיעה כבר בתנ"ך, למשל באיסור "לדרוש אל המתים". עם זאת הוא מתקשה להצביע על נקודות זמן מסוימות בהיסטוריה שבהן השתנתה הגישה כלפי התופעה השנויה במחלוקת - משלילית לחיובית - משום שהיחס אליה תמיד היה אמביוולנטי. לא ברור, אפוא, איך ומתי הפך המת ממקור טומאה ברמה הגבוהה ביותר - למוקד של להט רוחני ודבקות דתית.

     

    "יש רק אדם אחד שהתורה מזכירה את תאריך הפטירה שלו, שזה אהרֹן הכהן", מציין ליכטנשטיין ומאבחן: למרות החשיבות לכבד את המת ולהביאו לקבורה, מה שחשוב ביהדות זה לא מיקום קבר הצדיק או העלייה אליו ב"יארצייט" (יום השנה למותו), אלא המורשת הרוחנית והתורנית שהשאיר אחריו בעולם. לא במקרה נעדרו התאריכים וההשתטחות מהתנ"ך: יש בזה אמירה ברורה שמדובר בתופעה לא רצויה. והמת - הוא בכלל מוגדר על ידי פרשני התורה "אבי אבות הטומאה".

     

    אומנם חז"ל מספרים שכָּלֵב פקד את קברי האבות בחברון כדי לבקש רחמים אחרי חטא המרגלים, ובמדרש מתוארת השתטחות של הנביא ירמיהו בזמן חורבן בית המקדש הראשון, אך ד"ר ליכטנשטיין סבור כי אי אפשר ללמוד מזה על נוהג קבוע של תפילה על קברי צדיקים: "מדובר במקרים בודדים המיוחסים לאנשים מיוחדים וחשובים - אבות האומה הנערצים".

     

    חז"ל קבעו: לא ללמוד תורה ליד קברי צדיקים

    עם השנים, מודה גם החוקר, חלו תמורות – בעיקר בגלל השפעות חיצוניות: המנהג העתיק, שהיה "עבודה זרה" (למשל במצרים), החל לחלחל לעם היהודי. הוא הופיע תחילה בתקופה המקראית, אחר כך קיבל ביטוי מינורי למדי בספרות חז"ל ובימי הביניים ובעת החדשה התפתח לממדים גדולים יותר.

     

    ה"זִיָארה" (בערבית: מסע אל הקברים), שהייתה מקובלת בתרבות האיסלאם, התפשטה לקהילות יהודיות בתפוצות ולאחר מכן גם בארץ ישראל. הרב ד"ר ליכטנשטיין אומר כי בעקבות זאת היו לחז"ל כמה "התייחסויות הלכתיות לא רשמיות" שלפיהן הדבר אסור, אך הגישות המסודרות יותר התגבשו מאוחר יותר. בגמרא, במסכת ברכות, למשל, נכתב כי אין לומר דברים שבקדושה ברדיוס של ארבע אמות (כשני מטרים וחצי) מקברו של אדם, והפרשנויות השונות לאיסור הן שעומדות בבסיס המחלוקת.

     

    הילולה בקבר הבאבא סאלי בנתיבות. המת - "אבי אבות הטומאה" (צילום: נעם מושקוביץ) (צילום: נעם מושקוביץ)
    הילולה בקבר הבאבא סאלי בנתיבות. המת - "אבי אבות הטומאה"(צילום: נעם מושקוביץ)

     

    בתלמוד הבבלי ההסבר לאיסור זה הוא חשש מפני "לעג לרש" – מעין התגרות במת, כאילו האנשים החיים הפוקדים את קברו מקניטים אותו: ראה, אנחנו יכולים עוד להתפלל ולקיים מצוות ואתה כבר לא. לפי שיטה זו, אין מניעה מהשתטחות על קברי צדיקים, משום שבמקרה זה ברור לכול שהמטרה היא לכבד את המנוח ולא ללעוג לו.

     

    בתלמוד הירושלמי, לעומת זאת, מסבירים שהאיסור לומר דברים שבקדושה סמוך לקבר נעוץ בטומאה החזקה שמתפשטת מהמת. לפי זה, לכאורה, גם העלייה לקברו של צדיק היא בעייתית, שהרי הטומאה היא אותה טומאה (ועל זה טענו מנגד כי "צדיקים במיתתם קרויים חיים", וממילא הדבר מותר).

     

    כך או כך, כיום לא נהוגה הקפדה על האיסור להתפלל, לומר "קדיש" או ללמוד תורה ברדיוס של ארבע אמות מכל קבר שהוא. ואף על פי שמדובר בעניין הלכתי מובהק, שגם נפסק במפורש בספר "שולחן ערוך", גם בחוגים הנחשבים למדקדקים בהלכה מקילים בו. בעיני ד"ר ליכטנשטיין, זה עצמו מבטא את המגמה שעליה הצביע - שינוי היחס למתים - ואימוץ תפיסות חיוביות יותר כלפיהם.

     

    התלמוד: אל תעשו מצבות

    התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי נאמנים כל אחד לשיטתו גם בדברי הגמרא במסכת תענית, שלפיה כשקובעים יום צום על עצירת גשמים הולכים עם ספר תורה לבית הקברות. אחד ההסברים שנתנו לכך בבבל הוא המתבקש: מתפללים עם הצדיקים שנפטרו שהשמיים ייפתחו. תלמידי החכמים בירושלים סברו אחרת, ולשיטתם מדובר רק במעין הצגה המבטאת את התחושות הקשות בציבור בגלל הבצורת: אם לא יורד גשם - כולנו נחשבים כמתים.

     

    מקור נוסף בירושלמי הוא במסכת שקלים: "אין עושין נפשות (מבנה לכבוד המת – ק"נ) לצדיקים, (שהרי) דבריהם הן הן זכרונן". לאמור: הצדיק לא צריך את הקבר הזה, או "האוהל". המורשה הרוחנית שהשאיר - זה מה שיש לו. רוצים להידבק בו? פתחו את הספרים שכתב ולמדו תורה.

     

    במשנה אחרת קובעים חכמים כי הקמת המצבה איננה לשם הזמנת פולחן, אלא להפך - לסמן את המקום כ"נגוע" בטומאת מת ולהזהיר מפניה. לפיכך נהגו בתימן להציב גל אבנים במקום המצבות, ללא כל כיתוב.

     

    הנה עוד רמז לשיטה הירושלמית: בגמרא נכתב שבניגוד למלך אנושי, בשר ודם, שאליו פונים רק באמצעות יועצים ומשרתים - עם הקדוש ברוך הוא אפשר וצריך לתקשר בערוץ ישיר. אין צורך בצדיקים מתים. בהקשר זה מבחין ד"ר ליכטנשטיין, על פי חכמים ראשונים ואחרונים, בין אדם המבקש מהנפטר שיהיה רק "מליץ יושר" (שליחו וסנגורו המלמד עליו זכות בפני אלוקים) לבין זה המתפלל אליו, לצדיק עצמו, שישלח לו רפואה שלמה, פרנסה, צאצאים או כל ישועה אחרת.

     

    הגאונים והראשונים: כן לדברי תורה על קברי צדיקים

    מי שבלט בין הפוסקים בהתנגדותו לרעיון העלייה לקברים הוא הרמב"ם, שאימץ את שיטת התלמוד

    הירושלמי והשווה את בית העלמין לבית שימוש (לעניין האיסור להתפלל בו). אז למה כשברח בעצמו ממצרים לארץ ישראל הוא בחר להגיע למערת המכפלה ואף תיאר את האירוע כ"יום חג" עבורו? ד"ר ליכטנשטיין אומר כי הרמב"ם לא בא דווקא להתפלל שם, אלא ביקר במקום כשם שמבקרים באתר לאומי, משמעותי והיסטורי, ערש העם היהודי. "הוא הרי פסק 'ולא יפנה אדם לבקר הקברות'", הסביר. "היום הוא מתהפך בקברו כשעולים אליו לרגל לטבריה".

     

    ואולם הרמב"ם היה קול די בודד שהחזיק בגישה זו. הגאונים והראשונים נהגו לכבד את המתים באמירת פסוקים ודברי תורה על קבריהם. רבי יוסף קארו, למשל, מחבר "שולחן ערוך" - אותו פוסק גדול שביקש לאסור את הילולת רשב"י - דווקא צידד עקרונית בעלייה לקברי צדיקים ובתפילה בהם.

     

    הוא הסתייג מהמנהג בעיקר בשל התופעות הנלוות - כאז כן היום: לעיתים העלייה לקברים סוחפת, גורמת להתפרצות לא מווסתת של רגשות, פורצת גבולות, מטשטשת בין עיקר לטפל - גם בתחומים חשובים ביותר כמו צניעות, שבת ופיקוח נפש. אך סופו של הסיפור, כאמור, שהצדיק נזף ברבי יוסף קארו בחלום הלילה ודרש ממנו שלא יפגע בשמחה של ה"עמך" - והרבי החליט לגנוז את מכתבו נגד ההילולה.

     

    אפילו הליטאים משתטחים: "התפיסה העממית ניצחה"

    גם הרב ד"ר יחזקאל ליכטנשטיין לא שולל עקרונית את העלייה לקברי צדיקים וכבר מצא את עצמו לא פעם מתפלל אצל רשב"י. ככלל הוא חותם על עמדה מאוזנת, שלדבריו היא נחלתם של רוב המבקרים והמתנגדים: "יש חשיבות רבה ואולי אף מצווה להשתטח ולהתפלל על קברי צדיקים במועדים שונים בשנה, אך צריך לדאוג שהדבר ייעשה בצורה תקינה ומתאימה ולא ילווה באיסורי תורה ותופעות שליליות אחרות.

     

    "כולנו שומעים, למשל, על בעיות הצניעות בינו לבינה, שמגיעות עד כדי איסורים חמורים של 'אשת איש' – ולא צריך להרחיב – באומן ובמקומות אחרים", הדגים. "יש אנשים שמסכנים את חייהם כדי להגיע לקברים שהכניסה אליהם אסורה או חושפת אותם לאיום ביטחוני. נכון שכל זה בשוליים, אבל זה יוצר אווירה ומטיל כתם על כל התופעה.

     

    "שמעתי על מורה בבית ספר שביקשה מהתלמידות שיביאו לכיתה חומש, ספר יסוד ביהדות, והן אמרו שאין להן בבית", הוסיף ליכטנשטיין. "אחרי כמה שבועות הגיעו הבנות לכיתה עם מים קדושים וחולצה של באבא סאלי, ולא הבינו איך ייתכן שבית הספר לא מציין גם הוא את יום ההילולה שלו".

     

    קבר החזון איש בבני ברק. גם הליטאים נכנעו (צילום: עופר עמרם) (צילום: עופר עמרם)
    קבר החזון איש בבני ברק. גם הליטאים נכנעו(צילום: עופר עמרם)

     

    זאת ועוד: "איזה היתר יש לתלמיד חכם לעזוב את בית המדרש, לרכוב כמה ימים על חמור, לבטל תורה ולוותר על תפילות במניין רק כדי להגיע לקברי צדיקים? הרב משאש, שהיה הרב של חיפה, סיפר שבמרוקו אנשים היו אפילו מחללים שבת ונוסעים ברכב כדי לעלות לקברים. איך זה ייתכן?"

     

    ולמרות הביקורת הנוקבת מודה הרב ד"ר ליכטנשטיין: "התפיסה העממית ניצחה". מאז מחלוקת הרמב"ם ורבי יוסף קארו הלכה ופשטה התופעה והייתה למסורת - תחילה בקרב עדות המזרח, שחיו במדינות ערב והושפעו מתרבות האיסלאם, ולאחר מכן תפסה האש גם בחסידים, הנחשבים לתומכים חזקים של פולחן קברי הצדיקים. בימינו גם הציבור הליטאי נוהר בהמוניו להילולת ל"ג בעומר במירון, או לקבריהם של רחל אימנו ושמואל הנביא, מדרום ומצפון לירושלים.

     

    "איך זה הגיע לליטאים? אין לזה הסבר", מודה ליכטנשטיין. "אנשים אומרים: 'כולם שמחים פה. למה לפגוע בשמחה של עם ישראל?" ועם זאת, הוא מדגיש, גם הביקורות קיימות, ותופעות הלוואי שהוזכרו קוממו את ההנהגה הרבנית, והיא תיקנה תקנות נגדן.

    כדוגמה הוא מזכיר את הרב עזריאל הילדסהיימר, ממנהיגי יהדות גרמניה במאה ה-19, שסירב לעלות אפילו לקבר אשתו, וכן את הרב עובדיה יוסף, שהסתייג מהילולת הרשב"י במירון. יש גם רבנים ליטאים שנמנעים מעלייה לקברי צדיקים, וכך גם בחוגי בריסק ובחסידות סאטמר (אם כי ייתכן שחלקם נמנעים בשל ההתנגדות למדינת ישראל וממניעים פוליטיים ואחרים).

     

    "גם הרבי מקוצק היה נגד, וכשהרב שלו נפטר הוא פשוט חיפש לעצמו רב אחר כי רצה שיהיה לו רבי חי ולא רבי מת", מוסיף ד"ר ליכטנשטיין. "אני משוכנע שגם האדמו"ר האמצעי של חב"ד, שביקש שגם מי שאיננו חסיד יעלה לקברו, וגם רבי נחמן מברסלב, שהזמין אליו את כולם והבטיח להם ישועות - לא העלו בדעתם שזה יגיע למצב שזה הופך להיות חזות הכול; הקשר היחיד של אנשים ליהדות".

     

    הקבלה: חיבור רוחני עם הצדיק - ליחידי סגולה

    ואיך מתייחסת לזה הקבלה? שם - תורה שלמה בפני עצמה - הפולחן סביב הקברים דורש מהמשתתפים הרבה יותר: רבי משה קורדובירו, רבו של האר"י הקדוש מצפת, קבע כי על האדם "להתגרש" תחילה מביתו וממשפחתו כתנאי לחיבור עם הצדיק. על פי רבי חיים ויטאל, תלמידו ומנחיל מסורתו של האר"י, ההשתטחות עצמה - כשמה כן היא - פיזית, ממשית, בפישוט ידיים ורגליים עד שנשמת המת "מתעברת".

     

    ועם זאת מבהיר ליכטנשטיין כי המקובלים הדגישו שאין זו דרך לכלל הציבור, אלא ליחידי סגולה. המעשה שלהם לא נובע מהצרכים העממיים המקובלים, אלא לשם התייחדות עם נפש הצדיק, התייחדות שנועדה להגיע להשגות נפלאות בסתרי תורה. הם גם עושים זאת בזמנים מיוחדים, ולא בימי ההילולות המרכזיות.

     

    כשהוא אומר וכותב כי "יד המתים על העליונה", מתכוון ליכטנשטיין לא רק לפולחן קברי הצדיקים, אלא ליחס למוות ולנפטרים בכלל, שהפך מטמא לטהור, משלילי - לחיובי. "הפוקוס על זה יותר מדי חזק", הוא טוען. "הפכו את זה לעיקר היהדות, למוקד דתי – אולי כי זה מרגש. לצערי יש לכך גושפנקה רבנית, והתפתחה סביב זה מסחרה שלמה".

     

    פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. "אמונות תפלות וטפלות" (צילום: גבי מנשה)
    פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. "אמונות תפלות וטפלות"(צילום: גבי מנשה)

     

    לדברי הרב ד"ר ליכטנשטיין "זה הגיע לאיבוד פרופורציה", והוא מדגים: "כשמצאו את צוללת דקר, למדינה היה ברור שהיא משקיעה כל הון שבעולם כדי להוציא אותה מהמים, למרות שמבחינה הלכתית הנספים שם נחשבו כקבורים באדמה. היו רבנים שאמרו: קחו את הכסף הזה ובנו עוד בית חולים, עוד חדר מיון. כך גם במחיר שישראל מוכנה לשלם תמורת החזרת גופות חיילים, מבלי להיכנס כמובן לוויכוח הפוליטי".

     

    דוגמה נוספת הוא מוצא במנהגי כבוד וזיכרון למתים, שמושפעים מתפיסות עממיות ומפחדים מיסטיים, כלשונו, ותופסים מקום נכבד בהוויה הדתית של ההמון בעודם דוחקים הלכות ומנהגים אחרים.

     

    הרב ד"ר ליכטנשטיין שואל מהי התפילה הכי פופולרית הנאמרת פעמים בודדות בשנה ואנשים לא מוכנים בשום אופן לפספס, ועונה מייד: "יזכור". "כל יתום או יתומה באים לבית הכנסת, ברגל או ברכב, כדי לקרוא קטע שאין לו שום מקור. אבל את קריאת שמע, שהיא מצווה וחובה הלכתית, הם לא יגידו".

     

    והנה עוד חוסר אבחנה בין עיקר לטפל, לדעתו: "ברחוב אנשים יכולים ללכת חצי ערומים. אין להם עם זה בעיה. איפה הם יקפידו על צניעות ויכסו את עצמם? דווקא בבית הקברות. בלוויה, באזכרה. כאילו שם הם פוחדים שהמתים יראו אותם. ללכת בגוף חשוף בין החיים - זה בסדר".

     

    פרופ' ישעיהו ליבוביץ': "אמונה אלילית"

    ואחרי הדברים הנוקבים של הדוקטור נראה כי אי אפשר לחתום בלי משפט או שניים מהפרופסור, הלא הוא ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, שלא חסך אף הוא את שבטו מפולחן הקברים, כינה את התופעה "זיוף" וטען כי "הפיכתם הסיטונית של קברי צדיקים למקומות קדושים" היא "אמונה אלילית שדבקה כספחת גם בעולמה של היהדות".

     

    על המשתטחים עצמם אמר: "למעשה אינם מאמינים בה' אמונה טהורה, אלא הם בעלי נטייה להאמין בסגולות ואמונות תפלות וטפלות אודות כוחם של המתים להשפיע ולגרום לשינויים במציאות הטבעית".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים