ההטרדה המינית הראשונה שרונית רינת, לשעבר מלכת היופי של ישראל וסגנית מיס תבל, זוכרת, אירעה כשהוזמנה למפגש מלכות יופי עם דיפלומטים בפריז. "היו שם רק גברים, רובם שתויים, והמון שמפניה", היא מספרת. 53 שנה חלפו מאז, והעלבון עדיין מפעפע בקולה. "הושיבו אותנו לארוחת ערב, מלכה ליד דיפלומט, ופתאום זה שישב לידי התחיל לגעת בי מתחת לשולחן. הייתי בת 18 וחצי והרגשתי שמשהו לא בסדר. קמתי וניגשתי למנהל האירוע ואמרתי שאני רוצה ללכת למלון. כמה מלכות נוספות, בהן נציגת יוון שנבחרה בהמשך למיס יוניברס, קמו בעקבותיי. המנהל לא אהב את זה, אבל אני התעקשתי. הזמינו לנו מונית וכולנו עזבנו. למחרת, אלו שנשארו במסיבה קיבלו מעטפות סגורות. אנחנו, הבנות שעזבו מוקדם, לא קיבלנו כלום".
צילום: טל שחר. עריכה: שי קנפו
13 שנה לאחר מכן, כשהיא כבר נשואה ואם, נאלצה להתמודד עם טראומה קשה יותר. הפעם, היא מספרת, היה זה אונס. בדיוק נפרדה לתקופה קצרה מבעלה דאז, הגינקולוג היהודי־אמריקאי ג'ק ויינטראוב. "הייתה לי חנות מפוארת לבגדים איטלקיים שנקראה פירוצ'י בבוורלי־הילס, רבע שעה הליכה מהבית", היא מתארת. "כשהלכתי לעבודה, פגשתי ברחוב סוחר פרסי נחמד. גם הוא אמר שהוא הולך לעבודה, אבל לא ידעתי במה הוא עוסק, בנדל"ן או באופנה. נפגשתי איתו כמה פעמים, ויום אחד הוא שאל אם יוכל להזמין אותי לארוחת ערב עם הבת הקטנה שלו אצלו בבית. הייתי מאוד בודדה באותה תקופה, ובאותו ערב הילדים הלכו אל הדירה של ג'ק. לא אהבתי להישאר בבית הענקי שלנו לבד, אז הסכמתי לבוא. לא פחדתי כי הוא אמר שנאכל עם הילדה שלו. בדיעבד, זה היה מאוד נאיבי.
"אני לא זוכרת את שמו, רק שישבנו במרפסת והוא הכין סטייק ואפונה ומזג לנו יין. דיברתי עם הילדה, היה ממש נחמד, ואחרי כמה שעות התעוררתי במיטה זרה כשאני עירומה והילדה הקטנה עומדת בפתח ומסתכלת עליי. הייתי בהלם מוחלט. לא הכרתי את החדר, לא הכרתי את הבית, הרי היינו במרפסת. אבל היה לי ברור שנאנסתי. זה משהו שמרגישים בכל הגוף. חטפתי את הבגדים וברחתי משם. בקושי נהגתי הביתה, התקלחתי, נכנסתי למיטה ושכבתי שם רועדת כולי. לא הייתי מסוגלת לישון או לחשוב. הייתי בהיסטריה מוחלטת".
שבועות אחדים לאחר מכן התברר לה, כך היא מספרת, שנכנסה להיריון כתוצאה מהאונס. "בגלל שההפלות לא היו חוקיות אז, לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לבעלי בנפרד. סיפרתי לו מה קרה והוא עשה לי הפלה. באופן מוזר, דווקא הטראומה הזו קירבה בינינו וחזרנו זה לזה. הייתי צריכה מישהו שישמור עליי כי הפכתי לאטומה רגשית. האונס סגר אותי. ניתק אותי. כאילו קפאתי בזמן".
הגשת תלונה במשטרה?
"לא, כי כל הפרטים נמחקו לי, אפילו הכתובת שהגעתי אליה. הוא כנראה החדיר סם לכוס היין שלי, כי לא זכרתי כלום. לא הרגשתי את האונס בזמן אמת, הרגשתי את ההשלכות רק כשהתעוררתי. הדבר הממשי היחיד שנשאר מהמעשה היה ההיריון.
"וגם התקופה הייתה שונה. אנחנו היינו הדור השותק. לא היו הרבה נשים שדיווחו על אונס או הטרדות מיניות. נשים ספגו ושתקו, וגם אני המשכתי בחיים כאילו כרגיל, אבל לא הייתי מסוגלת להתחבר לרגש. תחושת הריקנות הייתה כבר קודם, האונס רק העצים אותה. היה לי הכל, בעל וילדים, כסף, יהלומים ופרוות, בית מפואר עם בריכת שחייה, הערכה מהקהילה הישראלית והיהודית בבוורלי־הילס, אבל אני לא רציתי לחיות. רציתי להתאבד. הייתי נוסעת באוטו עם הגג הפתוח וחושבת לעצמי, למה לא להיכנס בקיר או לפרוץ אל הכביש המהיר ולסיים את הסבל. זו הייתה תקופה מאוד קשה. הרגשתי שיש לי הכל אבל אין לי כלום".
אחרי מה שקרה ראית אותו שוב ברחוב?
"לא. יכול להיות שהוא פחד ונעלם מהאופק".
לחיות עם הסוד
40 שנה שמרה רינת לדבריה את הסוד הנורא בליבה. "הייתי בדיכאון, התכנסתי בתוך עצמי. אפילו עם בעלי, היחיד שידע, לא יכולתי לדבר על האונס. והוא מצידו עשה את מה שצריך לעשות, טיפל בי יפה, אבל מעולם לא העלה את הנושא. הכל היה מתחת לשטיח עד שמרוב שתיקות שהצטברו שם השטיח כמעט התעופף". רק עכשיו, לקראת פרסום ספר הביכורים שלה "רונית רינת — סיפורים מהלב" (בהוצאת סטימצקי), החליטה לחשוף את הסיפור. האווירה הציבורית בארץ ובעולם שמעודדת נשים לדבר על אונס והטרדות מיניות סייעה לה לקבל את ההחלטה האמיצה הזאת.
"התלונות נגד ביל קוסבי והארווי ויינשטיין, הקמפיין הוויראלי של השחקנית אליסה מילאנו בארצות־הברית והרשעת קצב ופרשות אחרות בארץ מעצימים את הנשים ויוצרים שינוי", היא אומרת. "משהו חדש קורה. המצב הישן, שבו הגבר הוא הדומיננטי והמחליט, ואם זה לא מוצא חן בעינייך הוא שולח אותך לבכות בחדר השני, כבר לא קיים. בתקופה שלי נשים לא דיברו, כי לא היה להן כוח. אמרו לנו, 'תהיי יפה ותשתקי'. היום נשים הן הרבה יותר מאוחדות וכבר לא מרגישות כמו חפץ שאפשר לנפנף בו אלא שיש מי שרואה אותן ומקשיב להן. נשים מתחילות להתחבר לכוח שלהן ולהגיד די, עד כאן".
בגיל 71, רונית רינת היא אישה חזקה, חיונית וחייכנית. פניה היפות נקיות מאיפור, בגדיה רחבים ונוחים. היא גרה בחיפה, עיר הולדתה, עם בעלה השני, הפסיכולוג מוטי פלג, ויחד הם מפיצים את שיטת ההעצמה והריפוי "מעגלי ההקשבה" בסדנאות ובמפגשים. משלושת ילדיה שנותרו בארצות־הברית יש לה שמונה נכדים, והיא מקפידה לבקרם אחת לחודשיים. ספרה, שרואה אור השבוע, עוסק בחייה האישיים, בהעצמה ובמתן כלים למי שלא מסוגל, כהגדרתה, להתחבר לעצמו.
"התחלתי לכתוב את הספר בשנת 2002", היא אומרת. "עד אז הייתי קפואה. אחרי האונס התחילו לי בעיות בבלוטת התריס. היום אני מבינה שבלוטת התריס מייצגת את הגרון, את חוסר היכולת לבטא רגשות, את הבושה שהרגשתי. בזמנו לא היו לי הכלים והתובנות להקשיב לגוף וללב ולרפא את עצמי. רק אחרי שנים הלכתי לקורס לטיפול בטראומה, והראו שם סרט שהבהיר לי מה בדיוק קורה לנו כשאנחנו עוברות דבר כזה. בסרט מראים איילה בטבע שבורחת מנמר שרודף אחריה. היא רצה ומתעייפת, הנמר מתקרב וכשהוא תופס אותה, היא קופאת. הוא יכול לעשות בה כרצונו והיא לא תרגיש, כי הרגש מת. וזה בדיוק מה שקרה לי אחרי האונס. שקעתי במצב של פחד מוות, נאטמתי. הפכתי לגוש קרח. לקח לי הרבה מאוד שנים להשתחרר".
מה הביא להקלה?
"כתיבת הסיפורים. בתחילה כתבתי למגירה. לאט־לאט הרגשתי שהגיע הזמן לשתף בסיפורים מהחיים שלי. כשפגשתי את בן זוגי מוטי הפסקתי לכתוב כי הייתי עסוקה בזוגיות, אבל בחודש מארס האחרון מוטי רייף הזמין אותי להשתתף בתצוגת אופנה של מלכות יופי ודוגמניות עבר שהוקדשה ללאה גוטליב ולגוטקס. בתחילה אמרתי, אני בת 71 וצריכה ללכת על עקבים גבוהים, איך אעשה את זה? אבל בדיוק שמעתי שבהוצאת סטימצקי מחפשים סיפורים שרוצים לראות אור. ואז הבנתי את הקשר: הדוגמנות תחזיר אותי למרכז ואחר כך ייצא הספר. קניתי עקבים והתחלתי להתאמן, ואחרי התצוגה אנשים שוב התחילו להסתובב סביבי והספר היה מוכן".
עם סיפור האונס?
"לא. רק כשהספר היה מוכן, הסיפור עלה. אני זוכרת שהתחלתי לבכות ואמרתי לעורכת שלי, יש עוד סיפור, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה להכליל אותו בספר. סיפרתי לה על האונס, בכיתי ושיחררתי. הבנתי שדווקא מאוד חשוב שהוא יופיע בספר, אבל לפני שהוספתי אותו שלחתי אותו לכמה אנשים קרובים כדי לבדוק אם אני עומדת בתגובות".
ואיך הם הגיבו?
"אנשים היו המומים. מישהי מאוד קרובה אליי אמרה לי להוציא אותו מהספר, כי הסיפור חושפני מדי. אמרתי לה, הסיפור הזה חייב לצאת כדי שלנשים שעברו דברים דומים יהיה אומץ לחשוף ולשחרר".
מכתבי אהבה
אם זה היה תלוי רק בה, רינת הייתה עוסקת בכלל בהוראה לילדים דיסלקטיים. בעבר אפילו נרשמה ללימודי הוראה. אבל בקיץ ההוא של שנת 1964 קיבלה הצעה ששינתה את חייה. "הייתי בחורה רזה, שטוחה וביישנית", היא מעידה על עצמה. "הלכתי תמיד כפופה כי הייתי הכי גבוהה בכיתה. יום אחד פגשתי ברחוב חברה עם עקבים וליפסטיק, שאלתי לאן היא הולכת והיא לקחה אותי למורה צרפתייה שלימדה דוגמנות. המורה הסתכלה עליי ואמרה, 'אם תסכימי להופיע בתחרות הסיום שלי, אלמד אותך דוגמנות בחינם'.
"הייתי ילדה טובה חיפה ואמרתי, 'אשאל את אמא'. ואמא שלי אמרה, ‘מה יש לך להפסיד, אולי ככה תלמדי ללכת ישר וזקוף ועם ביטחון עצמי'. אז למדתי אצל המורה לדוגמנות והשתתפתי בתחרות וזכיתי במקום הראשון. המתנה הייתה לנסוע לפריז ללמוד שם דוגמנות. נסעתי עם ההורים לפריז, דוגמנות לא למדתי שם, אבל צילמו אותי לפרסומת של המורה הצרפתייה. וכשחזרתי הביתה המנהל של בית הספר למורות קרא לי ואמר, 'אני מצטער, תמונה של דוגמנית בבגד ים היא לא דוגמה למורה בישראל', וזרק אותי מבית הספר ושבר לי את הלב.
"חודשיים לא הפסקתי לבכות, ובסופם הספרית של אמא שלי לקחה את התמונה שהגיעה אל המנהל ושלחה אותה לתחרות מלכת היופי. קיבלתי הזמנה לתחרות. לא רציתי להשתתף בה. אבל אמא שלי אמרה, 'את הרי ממילא שוכבת פה ובוכה, אז לפחות תלכי לתחרות'".
ההישג היה כפול: מלכת היופי של ישראל ובהמשך סגנית שנייה של מיס תבל. "היה המון עניין סביבי, אבל לא באמת התחברתי", היא מספרת על הזכייה בתואר הישראלי. "עמדתי על הבמה ובקושי הבנתי מה קורה. ההורים שלי שכרו אוטובוס שהביא לתחרות בירושלים את כל המשפחה והחברים, ורק כשהתחרות הסתיימה וחזרנו הביתה, ההתרגשות של כולם ועיתונאית מ'לאשה' שהתחילה לשאול שאלות גרמו לי להבין מה באמת קרה. ברחוב אנשים נעצו בי עיניים וביקשו חתימה. לא הבנתי מה הבעיה שלהם".
מיד לאחר שייצגה את ישראל בתחרות מיס יוניברס שנערכה בלוס־אנג'לס, פגשה את מי שלימים יהפוך לבעלה הראשון: ד"ר ג'ק ויינטראוב, שהיה מבוגר ממנה ב־20 שנה. "היה סיפור אהבה קצר ואפלטוני, כי חזרתי לארץ כדי להתגייס לצבא", היא מספרת. "רציתי להיות כמו כולן, בלי הנחות, אבל זה לא היה פשוט כי הייתי מפורסמת. המדים שקיבלתי היו גדולים בכמה מידות, ובטירונות קצינה לקחה אותי לשירותי הקצינות, פקדה עליי לנקות אותם והזמינה את שאר הקצינות לבוא ולצפות בי מנקה את השירותים שלהן. הטבחים רק חיכו שאגיע לתורנות מטבח כדי לתת לי לנקות את הסירים הענקיים. הרגשתי מושפלת. רק כשנשלחתי לשרת בשבטה התחלתי ליהנות והרגשתי שאני תורמת".
ויינטראוב המשיך לשלוח לה מכתבי אהבה. בשנת השירות השנייה הגיע לישראל והציף את הבסיס שבו שירתה בפרחים. הוא הציע נישואים, היא נענתה, השתחררה מהצבא ויחד הם הגיעו לבוורלי־הילס, שם הקימו בית ומשפחה. כל השנים עד לפטירתו של ויינטראוב בגיל 76 מסרטן, הפכה רינת את עצמה לשגרירה ישראלית של רצון טוב. "אספתי כספים לבתי חולים ולנשים מוכות ולוויצו ולאורט", היא אומרת. "עבדתי עם אלי ויזל והייתי פעילה בקרן חיפה ובברונקס. נסעתי ממקום למקום והשתתפתי בהרבה מאוד אירועים כדי לייצג את המדינה שלי. זו הייתה בשבילי זכות גדולה. אני מסתכלת היום על מלכות היופי שמרגע הבחירה מתכננות את מסלול הדוגמנות שלהן. אני לא רציתי להיות דוגמנית. רציתי להיות שליחה".
היופי עזר לך?
"היופי פתח לי דלתות. הייתי צריכה לאסוף תרומות, בעיקר מגברים כי הם בעלי הממון. זה היה מאבק פנימי, ידעתי שהגברים ירצו לצאת איתי לארוחת ערב ויותר מזה בתמורה לתרומה, וידעתי שכמובן אתחמק מזה. אבל זה לא היה פשוט. הם היו מזמינים אותי לארוחת צהריים, אומרים, בדיוק יש כאן מלון. היה מתח מיני ולא תמיד ידעתי איך יוצאים ממנו בצורה עדינה בלי להפסיד את התרומה".
שכבות על הלב
בגיל 30, כשהיא כבר אם לשלושה ילדים, החליטו ויינטראוב והיא, לדבריה, להיפרד. "התחתנו מאוד מהר בלי תקופת היכרות והכנה", היא מסבירה. "לא ידעתי מה המשמעות האמיתית של זוגיות. אף אחד לא הכין אותי לזה. אמא שלי אמרה, 'תקומי עשר דקות לפני בעלך, תתקלחי, תשימי ליפסטיק ותיראי יפה לפני שהוא מתעורר'. ככה היא שלחה אותי לג'ק, והתוצאה הייתה שהרגשתי כבולה. אז נפרדנו כדי לבחון את הנישואים מחדש וזה היה קשה ומבהיל. לא הייתי רגילה להיות לבד".
רינת מספרת שטראומת האונס וההיריון הבלתי רצוי שאירעו באותה תקופה חיברו בינה לבין בעלה מחדש. "הרגשתי בושה", היא אומרת היום, "היו לי הרבה שכבות על הלב, ולמרות שג'ק היה מלא באהבה, לא תמיד יכולתי לתת אותה או לקבל. הייתי במקום של לא להרגיש, לפחד, במיוחד מגברים. בראיון אצל אופרה ווינפרי – בעלי השני ואני התראיינו שם בתוכנית על סיפורי אהבה גדולים – אמרתי שהרבה שנים לא הייתי מחוברת לרגשות שלי. לא סיפרתי על האונס".
בדיעבד את מצטערת שלא התלוננת במשטרה?
"כן. אם זה היה קורה היום, הייתי מגיבה אחרת. הייתי מגישה תלונה במשטרה, הייתי גורמת לו ללכת לבית סוהר ועוצרת אותו מלהמשיך במעשיו. כי יש סיכוי שהוא עשה את זה גם לנשים אחרות, אולי הוא סימם גם אותן והשתמש בגוף שלהן כמו חפץ, כמו בובת פלסטיק, כאילו הוא אונס גווייה. כמה חולה אדם צריך להיות כדי לעשות דבר כזה.
"אונס זה משהו שסוחבים כל החיים. אף פעם לא נרפאים מזה באמת. היו בי פחד מגברים וחוסר אמון בהם. הרבה כעס. רק כשהחלטתי לחשוף את הסיפור הרגשתי שאני מתחילה להפשיר. כשהסיפור כלוא, זה חונק וחונק, אבל כשהוא מעז לצאת לאור, יש סוג של ריפוי".
איך הילדים שלך הגיבו?
"סיפרתי להם רק לאחרונה. אמרתי שאם הם לא ירגישו נוח אני לא אפרסם את זה. הבן שלי היה קצת בהלם, אבל גם הוא וגם הבנות אמרו שאם זה יעזור לאחרים, צריך לפרסם".
גם לינור אברג'יל, לשעבר מלכת היופי ומיס תבל, נאנסה. הזדהית איתה?
"שתינו עברנו אונס אבל בנסיבות שונות. לינור נאנסה כשהייתה מלכת היופי, ויצאה עם הסיפור לכל העולם בהרבה מאוד עוצמה כדי לעזור לנשים אחרות. אני נאנסתי על ידי מי שבכלל לא ידע שהייתי מלכת היופי. בסופו של דבר, אונס נמצא בכל מקום, במשפחות הכי טובות ובבתים הפשוטים ביותר, אצל נשים מבוגרות ואצל ילדות בנות 15. אף אחד לא מוגן".
לגעת ביופי
עם פטירת בעלה שבה רינת לישראל. שנה לאחר מכן הכירה אלמן טרי והשניים הפכו לבני זוג. "למרות שהיה לנו טוב, בתוך תוכי ידעתי שאני צריכה להמשיך לחפש", היא מספרת. "אחרי שנתיים אמרתי לו, אנחנו חייבים לתת לעצמנו הזדמנות לחפש את הנפש התאומה שלנו, ואם לא נמצא, נחזור אחד לשני. הוא מצא את הנפש התאומה שלו בתוך שבוע ואני הכרתי את מוטי שהתגרש מאשתו ובדיוק חזר לישראל. בפגישה הראשונה מוטי סיפר לי שבגיל צעיר ראה תמונה שלי כמלכת יופי, התאהב בעיניים שלי ואמר לעצמו שאהיה אשתו, ומאז עקב אחריי דרך העיתונים. הוא אמר לי, 'אני מאוהב בך כבר 40 שנה ואת תהיי אשתי'".
מאז הם יחד, בני זוג לחיים ולעבודה. "במעגל הקשבה אנחנו מזמינים חיבור לסיפור שעולה בנו", היא מבארת. "אנחנו מדברים לא מהאגו אלא מהלב. נולדנו מלאי אור אבל החיים גרמו לנו לחוות צל, כאב ופחדים. במעגל הקשבה מתרחש קילוף של השכבות בלי שיפוטיות ומתוך סליחה וחמלה".
השנים חלפו והיא עדיין יפה. "במשך שנים היופי הגדיר והוביל אותי", היא אומרת בגילוי לב. "ואני ניצלתי אותו כדי להשיג דברים. נתתי לו את כל הקרדיט. כל הזמן אמרתי, זה היופי השיג, לא אני. היום אני יודעת שהוא פתח לי את הדלת, אבל אני עשיתי את כל השאר. אמא שלי הייתה אומרת, 'את לא יכולה לצאת לרחוב בלי להתאפר ולחפוף, את חייבת להיות ייצוגית ומסודרת'. ואני הייתי מתרגזת. רציתי שיראו אותי, את הנשמה שלי. הבעיה הייתה שאני לא ראיתי את עצמי, אז איך אחרים יכלו לראות? היום אני מסוגלת להסתכל על עצמי ולראות מעבר ליופי".
ועדיין, לא קשה לאבד את רעננות הנעורים?
"לאנרגיה של החיוך אין גיל, לכן אני מרגישה כמו נערה. היום אני יכולה לצאת לרחוב בלי איפור ובלי לחפוף את השיער ועדיין להרגיש יפה. היום אני מחוברת לגוף שלי יותר מפעם. מוטי בעלי אומר, 'כמה את יפה', ואני אומרת לו, 'מוטינקה, אל תגיד שאני יפה. תגיד שאני נשמה יפה'".
