בשבועות האחרונות מתחוללת דרמה מרתקת בזירה הפלסטינית ובמעגליה השונים. הבשורה החדשה שנישאת מעל כל במה פלסטינית אפשרית, היא על פיוס הולך ומתרקם בין הרשות הפלסטינית ותנועת הפת"ח, השולטות ביהודה ושומרון, לבין תנועת החמא"ס השולטת ברצועת עזה.

בטרם נבחן את האינטרסים של המתפייסים החדשים-ישנים, את מהותם ואת הסיכויים לדמותה של אחדות פלסטינית פוטנציאלית, נסקור תחילה את הרקע החשובה על מקורות האיבה, העוינות והסכסוך שהתגלעו בין הצדדים, הנאבקים בינהם מאבק איתנים על הובלת הזירה הפלסטינית והנהגתה. פרוסים בפניכם ציוני דרך מרכזיים ורלבנטיים בציר הזמן, כולל סיפור פיקנטי מההיסטוריה הפוליטית הפלסטינית, להנאתכם:

2004-2005 – החמא"ס מחליטה לצאת מהמשבצת החמימה והאטרקטיבית של ארגון בעל שתי זרועות – צבאית (גדודי עז אלדין אלקסאם המוכרים) ואזרחית (רשת ארגוני רווחה, חינוך ועוד) – ולקפוץ למים הפוליטיים הלאומיים, ומתמודדת ברשימות שונות לרשויות המקומיות ביהודה ושומרון וברצועת עזה. חמא"ס נוגסת מידיה של תנועת הפת"ח נתחים משמעותיים במערך המוניציפלי הפלסטיני, וכובשת עיריות מרכזיות בשני האיזורים. יריית הפתיחה נורתה.

ינואר 2006 – עם האוכל בא התיאבון. חמא"ס קופצת ל"בריכה של הגדולים", ומתמודדת לבחירות לממשלת הרשות הפלסטינית ולמועצה המחוקקת (הפרלמנט). חמא"ס זוכה בבחירות בזכות פער של מספר מושבים לטובתה בפרלמנט הפלסטיני ומקימה באפריל אותה שנה את הממשלה הפלסטינית, ומעמידה בראשה את אסמאעיל הניה, חבר הנהגת החמא"ס ברצועת עזה. עקב קשיים שמטילה ישראל על תפקוד השלטון החמא"ס ומסיבות נוספות, מוקמת לאחר מגעים ממושכים ממשלת אחדות פלסטינית המשותפת לחמא"ס ולפת"ח. במקביל, מתרחשים עימותים אלימים בין הצדדים ברצועת עזה. ממשלת האחדות מחזיקה מעמד כשלושה חדשים, וביוני 2007 מנהלת החמא"ס מבצע בזק ובתוך יומיים כובשת בכוח את כל הרצועה מידי הרשות והפת"ח. עוצמת השנאה, העוינות והיריבות מגיעה לשיאים חדשים, ואנשי החמא"ס מוציאים להורג את אחיהם מתנועת הפת"ח, מוליכים אותם עירומים ברחובות באופן משפיל ומבזה, וזורקים כמה מהם מהקומות העליונות בבניינים הגבוהים בעיר עזה. יש כאלה, כולל המתנשאים לקומה ה-20. הדרמה הפלסטינית בעיצומה, ההצגה הטובה ביותר במזרח התיכון באותם ימים

.

פאוזה לסיפור חשוב, לעיניכם בלבד. כקצין מודיעין ישראלי צפיתי במתרחש וספגתי משתאה את האירועים, למעט אחד שלא הצלחתי להבין את פשרו. מדוע משפילים אנשי החמאס את יריביהם הפוליטיים מהפת"ח לעין הציבור? אי אפשר לכבוש צבאית את כל מבני המנגנונים הצבאיים והממשל ברצועה מבלי להוליך את אנשי הפת"ח לבושים בתחתונים בלבד מול המצלמות? ולמה לזרוק מקומה 17?

את הקושיה הזו הייתי חייב לברר בשעתו מיד עם תום האירועים עם עיתונאי פלסטיני בכיר, שהחזיר אותי עשר שנים לאחור. בשנת 97', לאחר פיגועי התופת שאירעו בישראל קודם לכן, אולץ יאסר ערפאת בלחץ בינ"ל, מצרי וישראלי כבד לפעול נגד תשתית הטרור של החמא"ס ברצועת עזה, שהוציאה אל הפועל את הפיגועים הקשים ב- 95'-96'. ערפאת הבין שאם לא פועל נגד אנשי החמא"ס ובכיריה, עתידה של הרשות הפלסטינית ועתידו שלו עומדים בסכנה. משכך, שלח ערפאת את אנשיו, בינהם מוחמד דחלאן הידוע, ל"טפל" בפעילי החמא"ס בעזה. דרך הטיפול כללה גם גזירת זקנים לבכירי החמא"ס, מוסלמים דתיים שומרי מצוות להזכירכם. מעשה משפיל כזה נרשם היטב באותיות גדולות בזיכרון הארגוני והפרטי של מנהיגי החמא"ס. הם לא שכחו אותו גם עשר שנים לאחר מכן, והנקמה המתוקה על ההשפלה ההיא הוגשה קר ביוני 2007, כאשר אנשי פת"ח מצאו עצמם נזרקים מהגגות או מהלכים עירומים ברחובות. כל כלב ביג'י יומו, אומר הפתגם הידוע.

ובחזרה לענייננו. לאחר יוני 2007 ובמהלך עשר השנים הבאות, עובר שלטון החמא"ס ברצועה מהמורות קשות – מבצעים צה"ליים (עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן) הפוגעים באופן משמעותי בתנועה, ביכולותיה הצבאיות, במוסדותיה, באנשיה, בתשתיות הפיזיות ברצועה ועוד, ויוצרים מאזן של הרתעה השוררת כיום בקרב השלטון ביחס לישראל. משמעות הדבר – החמא"ס איננה מעוניינת בשלב זה בהסלמה צבאית ברצועה, ללא סתירה לכך שבמקביל היא פועלת כל העת על מנת לשקם את יכולותיה הצבאיות. ממשיכה לחפור מנהרות, להבריח אמצעי לחימה, לייצר רקטות בייצור עצמי, לאמן את גדודי עז אלדין אלקסאם ועוד.

בינתיים, רצועת עזה ממשיכה לסבול מתשתיות הרוסות כאשר השיקום איטי למדי; האוכלוסיה נאלצת להתמודד עם בעיות כלכליות מהותיות ובראשן אבטלה גבוהה בשיעור של 50 אחוז; הסגר על הרצועה נמשך לאור סגירתו הממושכת של מעבר רפיח המחבר את רצועת עזה למצרים ולעולם כולו; ועל כל הקשיים הללו מצטרפות לפני מספר חודשים סנקציות שהטיל מחמוד עבאס (אבו מאזן), יו"ר הרשות הפלסטינית, על רצועת עזה, ובהן – קיצוץ במימון תשתיות אנרגיה חשובות (חשמל, דלקים), במשכורות לעובדי הממשלה הפלסטינית ברצועה ועוד. מטרת הצעדים הללו - שהעידו כי עבאס מאס לחלוטין בכל ניסיונות השווא לחדש את האחדות עם החמא"ס בשנים שקדמו לכך (האחרונים היו בשנת 2011 בתיווך מצרי, מה שקרוי הסכם קהיר, ובמחצית 2014, טרם מבצע צוק איתן) ובמהלך 2017,כמו גם מהעובדה שחמא"ס למעשה "מצפצפת" על שלטון עבאס, מזלזלת בו וקוראת תיגר על מעמדו ומנהיגותו – היתה להפעיל לחץ ציבורי כבד ע"י האוכלוסיה ברצועה על החמא"ס, להקשות על הארגון האסלאמי לנהל את מדיניותו ולמעשה לערער את היציבות השלטונית ברצועה.

הבסיס המעודכן של שני הצדדים בשבתם במהלך השבועות האחרונים על שולחן המו"מ בקהיר, היה אם כן רצון של כל אחד מהם לצאת מהפלונטר בו הוא נמצא -החמא"ס המצויה בתוך מצוקה שלטונית מתמשכת ומחפשת סולם, והרשות המחפשת מצידה לגיטימציה בינ"ל, ערבית ופלסטינית לכך שהיא זו האחראית על שני האיזורים יחד, הן יהודה ושומרון והן רצועת עזה, ומתוך שכך מוכנה לשלב את החמא"ס בתוך המסגרת השלטונית.

עם הרקע המתואר כאן נפתח את המאמר הבא. היו עימנו.

סא"ל (מיל.) אלון אביתר

050-6234055