שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יעקב אגם: "בישראל אמן נחשב לפרזיט"
    אבי מזרקת האש והמים המיתולוגית בכיכר דיזנגוף בתל אביב אוטוטו בן 90, יצירות שלו נמכרות במאות אלפי שקלים ומוצגות במוזיאונים הגדולים בעולם, אבל הוא עדיין מודאג. לרגל פתיחת המוזיאון המוקדש למפעל חייו מספר יעקב אגם מדוע הוא לא רוצה שתנהרו לשם באלפים, למה המזרקה התל אביבית מדירה שינה מעיניו, וגם מה כואב לו בישראל של 2017. ראיון עם איש שכולו צבע

    יעקב אגם עבר להתגורר ממש ליד המוזיאון שלו. ליתר דיוק, בבניין הכי קרוב אליו בשכונה המערבית בראשון לציון. "אין אדם שגר יותר קרוב למוזיאון ממני. לא ראש העיר, ולא העובדים, אני גר כמעט בתוך המוזיאון, אני צריך להיות זמין, בלילה, בבוקר", הוא מספר בריאיון ומסביר את הבחירה הלא שגרתית, שאולי מעידה עד כמה חשוב המקום עבור אגם, אך גם מרמזת על אי השקט שהוא מעורר בו.

     

    מוזיאון יעקב אגם לאומנות

    מוזיאון יעקב אגם לאומנות

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מוזיאון יעקב אגם, הכולל כ-30 יצירות של האמן הידוע, שבין שלל עבודותיו מככבת מזרקת האש והמים מכיכר דיזנגוף, נפתח השבוע רשמית למבקרים לאחר כמעט 20 שנות בנייה. חילוקי דעות שנוצרו לאורך השנים בינו לבין עיריית ראשון לציון, הם אלה שעיכבו את הפרויקט. יצירות האומנות מעטרות אותו בססגוניות האופיינית כל כך לאגם, תלויות בנחת, לא מסגירות את האמוציות שליוו ועודן מלוות את הקמת המקום. אם תשאלו את אגם, גם במרחק השנים הרבות מתחילת הפרויקט, ועל אף שגילו נושק ל-90, עדיף היה לדחות את פתיחת המוזיאון: "הייתה חגיגה של פתיחה אבל הדברים עוד לא גמורים ולא מעודכנים, ואני לא רוצה שהקהל ירוץ לשם באלפים", הוא מסביר. 

     

    אגם על רקע המזרקה בדיזנגוף, בימיה המאושרים (צילום: ) (צילום: )
    אגם על רקע המזרקה בדיזנגוף, בימיה המאושרים

    "תארי לך שיש לך ילד בן 10, ואת חושבת שהוא נורא חכם, ואת מזמינה הרבה אנשים ואומרת לרב שאין לך סבלנות ואת רוצה להעלות אותו לתורה, אז מה הרב יגיד לך? שיחכה לגיל המתאים", הסיפור הזה, כך סבור האמן, מתאר כהלכה את התחושה שלו לגבי המוזיאון החדש. ואכן, שיטוט במקום יגלה שאומנם מדובר בחוויה מלאת קסם, אך נראה שהקירות הריקים בקומה העליונה עדיין משוועים להתמלא.
     

    "בכל הביקורות מישהו כתב על אומנות משהו?" (צילום: ויקטור אוסיפוב) (צילום: ויקטור אוסיפוב)
    "בכל הביקורות מישהו כתב על אומנות משהו?"(צילום: ויקטור אוסיפוב)

    "כל מה שכתבו זה כואב", הוא מתייחס לסיקור שנעשה על המוזיאון עד כה. "בכל הביקורות מישהו כתב על אומנות משהו? כתבו רק רכילות. יש שם עבודות מופלאות. כל יצירה היא ממש אגדה. ואף אחד לא אמר מילה כי אין להם הבנה, שזה חוסר תרבות אומנותית".

     

    מוזיאון אגם בערב הפתיחה (צילום: ויקטור אוסיפוב) (צילום: ויקטור אוסיפוב)
    מוזיאון אגם בערב הפתיחה(צילום: ויקטור אוסיפוב)

    ואכן יש משהו במילה "אגדה" שמיטיב לתאר את הביקור במוזיאון. שלא כמו במוזיאונים אחרים המקפידים על סטריליות, אצל אגם לא תמצאו קו התוחם בין היצירה למתבונן ומצהיר "אין לעבור את הנקודה הזו". במוזיאון הזה, חלק מהעבודות מבקשות מהצופה לגעת בהן, ומזמנות רגע אינטימי של מגע-צורה-צבע-צליל. יצירותיו של אגם הן כמו סערה של צבעים. אינן עומדות במקום, משתנות ומקבלות צורה חדשה, וכך גם המתבונן בהן, חייב להישאר פעיל, לשמור על תנועה. אלו מהן שמציגות תמונה תלת ממדית אף גורמות לסחרחורת אם מביטים בהן באופן סטטי, וזו דרכן המחוכמת לאלץ את הצופה להמשיך לזוז, ללכת לאיבוד בתוך מה שאגם מכנה "המימד הרביעי" – מימד הזמן. "זה הרעיון היהודי של המהווה והמתהווה - הבלתי צפוי. הכנסתי למוזיאון תמונות שאת יכולה לגעת בהן, כל אדם אצלי יכול להשתתף בתמונה. את ראית אמנים שמרשים לאנשים לגעת בתמונה, להזיז ולשנות? לי זה לא מפריע, כי יש אינסוף מצבים בתמונה".

     

    המזרקה מועברת לחניון ברדינג עם תחילת השטחת הכיכר, 2016 (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    המזרקה מועברת לחניון ברדינג עם תחילת השטחת הכיכר, 2016(צילום: מוטי קמחי)

    הזמן הוא שחקן בולט בעבודותיו של אגם ("אני נותן לזמן משמעות וחיות"). ההשתנות הבלתי פוסקת, הלא צפויה של הטבע, היא זו העומדת בבסיס זרם האומנות הקינטית, שאגם נמנה על מייסדיו.

     

    אותה השתנות, שלדידו מבוססת על החשיבה היהודית, מעסיקה אותו ללא הרף, בעבודותיו כמו גם בדיבורו ובחוויית היומיום שלו: "בזמנו, צבא פרעה הצליח לנצח את כל האויבים שלו, חוץ מאחד, שמתגבר עליו והורג אותו - הזמן. כל התרבות המצרית הייתה להתמודד נגד הזמן. מה זו פירמידה? משהו יותר חזק מהזמן. התפיסה המצרית היא שאם בנאדם מת אז חונטים אותו. ביהדות מחזירים אותו באותו יום לאדמה. בדיוק להפך. תפיסת הזמן ביהדות היא לגמרי שונה. כרגע כל תמונה שאת רואה היא מה שהיה, זה כבר לא קיים אלא חלק מהעבר. למה אנחנו קונים עיתונים? לראות מה חדש, מה משתנה".

     

    ועוד הוא מוסיף, על מה שבעיניו הוא הלב הפועם של הדברים: "יש לנו ביהדות משהו שאין בעולם - השבת. וזו ההמצאה הכי גדולה של האנושות, שעושה את כל האנשים שווים. אלוהים גמר את העבודה שלו, ועכשיו זה בידיים שלנו - לטוב ולרע, אחריות גדולה".

     

    "צבעי הקשת - זו הברכה מהבורא" (צילום: ויקטור אוסיפוב) (צילום: ויקטור אוסיפוב)
    "צבעי הקשת - זו הברכה מהבורא"(צילום: ויקטור אוסיפוב)

    ההתהוות יהודית עליה מדבר אגם מגולמת גם במזרקת האש והמים הצבעונית, עליה עמל בשעתו יותר מ-10 שנים: "את לא יכולה לעצור אש או מים זורמים במצב אחד; צבעי הקשת המאירים את העיניים - זו הברכה מהבורא. אלוהים שם את הקשת בשמיים ואמר 'זוהי ברכתי לעולם יותר טוב'. אם תסתכלי עליה, יש לה גם כחול וגם צהוב, וגם אדום וגם סגול וכו'. למרות הניגודים, הצבעים הללו יוצרים אור ויופי, למה? כי הם סובלניים אחד כלפי השני. המסר הזה יקרב אותנו לשלום. ובנוסף, אם הצלחת לשים אש ומים יחד - אז לעשות שלום היום זה כלום". קשה שלא לחייך למשמע המשפט הזה, בידיעה שאותו "שלום" מונח כבר תקופה במחסן באחד החניונים בעיר, מחכה ליום שבו עבודות השטחת כיכר דיזנגוף יושלמו, היום בו המזרקה, שעמדה בכיכר מאז 1986, תחזור למקומה.

      

    גם בעניין זה נראה שאגם לא חף מדאגות: "אני מבקש כבר הרבה זמן מהעירייה לפרק ולבדוק את המערכת של האש והמים, כדי שלא ירכיבו אותה וזה לא יעבוד, ואחר כך זו תהיה אשמה שלי. אומרים לי שיהיה בסדר אבל שום דבר לא זז. זו יצירה שלי, וזו מערכת עדינה מאוד, אי אפשר שהדברים יקרו ברגע האחרון. אחר כך ירכיבו את זה ויגידו שזה של אגם וזה לא עובד, ומי יסבול מזה? זו אחריות שלי.

     

    "זה גוזל כוחות ומתיש", הוא אומר בהתייחס לתחושת הדאגה הכללית, "ולפעמים אתה חושב לעזוב את זה, אבל אלה ילדים שלך. זה לא סתם. זו יצירה רוחנית, זה מה שנשאר מאיתנו. זו בעצם התכלית".

     

    המזרקה בדיזנגוף בשנת ההקמה - 1986 (צילום: שלום בר טל) (צילום: שלום בר טל)
    המזרקה בדיזנגוף בשנת ההקמה - 1986(צילום: שלום בר טל)

    אגם כבר מזמן פרץ את גבולות דיזנגוף, ומתהדר בנוצות הצלחה בינלאומית – כזו שנפרשת ממוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, דרך מרכז העיר בו יצירותיו מוצגות לצד שמות כמו מאטיס ופיקאסו, ועד לצרפת, בה התגורר ויצר במשך שנים. "לקחתי ערך יהודי והבאתי אותו לשדה האומנות - לפריז, ובתנאים קשים מאוד: לא היה לי מה לאכול, אכלתי בימים ההם בבית תמחוי, אבל כשהצגתי את יצירותיי בתערוכה זה היכה גלים. פרצתי מחסומים כי הראיתי תפיסת עולם אחרת שבנויה על היהדות. יש אנשים שמביאים לפה את הרעיונות מצרפת, מגרמניה ומסין, אני לקחתי רעיון יהודי והבאתי אותו לעולם וזה עשה מהפכה. אפילו נשיא צרפת ביקש ממני, מיעקב אגם, ליצור את הפסל הכי מרשים בארמון האליזה".

     

    בפריז אתה מרגיש יותר בית מאשר בארץ?

    "תראי, בצרפת האומנות היא החלק המרכזי של החברה. משרד החוץ פועל בעיקר בענייני אומנות. פה, אמן נחשב לפרזיט של החברה כי הוא לא עובד. זו תפיסה אחרת. הנה, פעם הייתה לי תערוכה במוזיאון תל אביב, ומישהו קנה תמונה די יפה, התווכח איתי על המחיר והוריד אותי ל-6,000 או 7,000 דולר. התמונה הזו נמכרה במכירה כללית בסות'ביס (תאגיד בינלאומי הסוחר באומנות – א.ו) לפני כמה שנים בלמעלה מ-400 אלף דולר. תמונה אחרת נמכרה בלמעלה מ-700 אלף דולר, זה המחיר היקר ביותר לתמונה של אמן ישראלי חי או מת. ומי קנה את זה? גרמני".

    "המציאות כל כך מלאה בסוד ובחוויה - אם לומדים לראות" (צילום: יוסי אלטרמן) (צילום: יוסי אלטרמן)
    "המציאות כל כך מלאה בסוד ובחוויה - אם לומדים לראות"(צילום: יוסי אלטרמן)

    אז איפה בעיניך טמונה הבעיה בישראל של 2017?

    "אחד הדברים הכי חשובים זה החינוך לילדים בבתי הספר. חייבים ללמד אותם לראות את הדברים, זה מפתח את הזיכרון החזותי והיצירתיות. יהודי נברא בצלם הבורא, הוא אדם יוצר, וצריך בכל תרגיל ללמד אותם יצירתיות, לפתור בעיות. כואב לי, כי כל הכוח שלנו היום הוא לא במכרות ולא בנפט, הוא באנרגיה שיש לילדים. גדלים פה ילדים נהדרים, אבל צריך לתת להם את החינוך הנכון – לבנות ראייה, ולשלב את הראייה עם המילה".

     

    אתה עוד מעט בן 90. העיסוק שלך במושג הזמן גורר מחשבות על הגיל?

    "כרגע אני במאבק, אני רוצה לגמור פה את העבודה שעשיתי, ויש לי הרבה עבודה".

     

     (צילום: ויקטור אוסיפוב) (צילום: ויקטור אוסיפוב)
    (צילום: ויקטור אוסיפוב)

    איך הדור הצעיר מגיב לאומנות שלך?

    "הדור החדש מכיר תודה ומראה רגש, הוא נלהב לזה. לגבי הדור הישן אני לא יודע, אבל אני מאמין שיקום דור חדש של אמנים שיבטא את התפיסה שלי, כרגע אני מראה איך לפרוץ דרך".

     

    מה היית מייעץ לאותו אמן צעיר שרוצה להמשיך את הדרך הזו?

    "ללמוד לראות. אני למדתי לראות. לא הייתי בבית ספר אף פעם. אמרו שמהילד הזה לא ייצא שום דבר. כי כל דבר שאת מסתכלת עליו משתנה. את אוהבת פרפרים? כן. את אוהבת עלים? כן. את אוהבת תולעים? פחות. תולעת שנכנסת לפקעת ויוצא ממנה פרפר – היית שמה אצלך? ההבדלים בטבע כל כך גדולים. אני מסתכל על עץ וזו חוויה עצומה. המציאות כל כך מלאה בסוד ובחוויה - אם לומדים לראות".

     

     

    *תגובת עיריית ראשון לציון: "עיריית ראשון לציון היא גוף ציבורי ואינה יכולה להמשיך ולהשאיר את דלתות המוזיאון סגורות לציבור ללא סיבה מוצדקת. לרצונותיו של אגם משקל רב, אך אנו סבורים כי מן הראוי שמוסד ציבורי זה ייפתח באופן מלא לציבור. העבודות המוצבות במקום כבר היום הופכות אותו לחוויה אומנותית יחידה מסוגה בארץ ובעולם, שמעניקה כבוד ויקר לאגם ולמפעל חייו. כשם שהאמן עצמו ממשיך ליצור ולהתחדש, כך גם המוזיאון יעשה בעתיד לבוא".

     

    *תגובת עיריית תל אביב-יפו: "האמן אגם מבקש שבדיקות מערכת האש והמים יתבצעו באתר הזמני, בקשתו נמצאת בבחינה לנוכח שיקולים הנדסיים. נדגיש כי שיקום מערכות הפסל ושיפוצו נעשים בתיאום מלא עם האמן תוך ביקור ופיקוח שלו כפי שסוכם עמו". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום:
    "זו יצירה רוחנית, מה שנשאר מאיתנו". יעקב אגם
    צילום:
    7 לילות
    מומלצים