כאן ביתי
אז כנראה לא אעבור בקרוב לגור באילת או בספרד או בערבה
מצב הרוח הכללי שלי הוא כמעט. כמעט הספקתי את כל מה שתיכננתי, כמעט תיכננתי את כל מה שחלמתי, כמעט נזכרתי מה זה לחלום. רוב חיי עוברים בפקקים על כביש החוף, שם את לא חולמת. מקסימות פותחת משרד. ואני לא שונאת פקקים, אבל הם גם לא בדיוק חופש.
לפני שפגשתי את נועם, לא האמנתי שיגררו אותי מהדירה המושלמת שלי ליד כיכר רבין. חשבתי שלעולם, אבל לעולם לא אעזוב את תל־אביב והייתי מאוהבת בה יותר מבכל גבר, אפילו שורד חתיך עם לב דבש. הזמינות, גיליתי, ממכרת. פחות קל לאחר ויותר פשוט לעלות על האופניים ולדווש בשדרה, מלקבוע שנה מראש מתי הולכים לסרט.
אבל כל זה התגמד לעומת השפע שפגשתי בבית־ינאי. קוראים לו נועם. הוא לקח אותי לראות בית קטן עם גג אדום וזה הכי קרוב שלי לאי בודד עם ליאונרדו דיקפריו שהיה לי. אז מה אם לא הייתה אף חברה טובה באופק או קיוסק פתוח כשחייבים שוקולד בשלוש לפנות בוקר? הרגשתי בית, בבית שלו. אפילו עם גג אדום שהגשם נכנס דרכו פה ושם לסלון.
שמעו, זו הייתה בחירה מצוינת. אם לדבר במונחים מקצועיים, הקצב בתל־אביב הוא בערך 180bpm, וזה נחמד, לפעמים, כשבא לך מסיבה, אבל בעמק חפר חיים על 90bpm. הולך מעולה עם בירה וכפכפים. וילדים. בעיקר כשהם ישנים.
התרגלתי לקצב החדש. אפילו התמכרתי אליו, כהרגלי בקודש, ולא האמנתי שקיים בעולם אדם שמסוגל לחיות באושר בעמק אחר מלבד חפר.
אני בכלל במקור מעמק הירדן. כבר הכרתי עמקים. וזה לא שהכנרת פחות יפה מהים התיכון, או שהילדות שלי הייתה פחות ממושלמת, פשוט היא הייתה נורא רחוקה מהחלומות. החלומות קורים בניו־יורק שלנו. ולא חייתי שם על 90bpm, פשוט שרתי במיוט. רציתי שישמעו, אבל כל חברות התקליטים ממוקמות בגוש דן, וכמה כבר אפשר לאכול פלאפל בעפולה?
כששכרתי את הדירה הראשונה שלי בתל־אביב, התחלתי לנשום. בת 18, משרתת בתל־השומר וחוזרת לפסנתר שנקנה ממש מתחת לבית.
אז גם התחלתי בתהליך של פיסול. מגלפת בכאבים רבים את הגוש המבולבל הזה שסחבתי מילדות ומוצאת קצת אותי. הייתי גם שם. אבל היה קשה לראות עם כל הקוקו, הסרפן, הטורייה והשברייה.
מקום. הוא מאוד משפיע על זמן. היום מתארך באילת, מתקצר בתל־אביב ופשוט קופא בטיסות. המקום שתבחרי לגור בו יבליט או יטשטש גוונים מסוימים באישיות שלך. לא ימציא משהו שאיננו, אבל ישים באור חלקים שאולי החשכת, ובמקביל יחשיך אחרים.
כמו תפאורה בהצגת תיאטרון. רקע שחור מעצים את הלבן, וכשהמסך לבן, עדיף לך כנראה ללבוש שחור.
יותר מדי בקלות אנחנו בוחרים איפה לחיות. זו בדרך כלל אפילו לא בחירה, סתם השתלשלות עניינים. כי כשטיילתי בניו־זילנד, למשל, הרגשתי ממש בבית. אבל חזרתי הביתה בתוך חודש. ושרנו כולנו במטוס בזמן הנחיתה את "כמה טוב שבאת הביתה". מה לעשות שלא נולדתי לורד? שאני קצת יותר נעמי שמר מנעמי קמפבל?
פתאום, בחופשה הזאת, דווקא באילת, קלטתי שלא בחרתי באמת אף פעם איפה לחיות. שהעברית בחרה עבורי, והחגים, והשירים, והמשפחה, והשורשים האלה שכל כך קשה לעקור. אם הייתי שותלת עץ זית בלייק וואנקה, היה לי עכשיו שמן? עשינו מסיק לפני חודש בחצר, וזה היכה בי. העץ הזה, שנולד לפניי, יחיה עוד הרבה אחריי.
אז עלינו על האוטו ונסענו לאילת כי הייתה לי שם הופעה. כן, לא טסנו. לנועם יש משאית שרגילה להסיע דבורים, אז קטן עליה שני ילדים, שאחד מהם אומר כל כמה דקות: "משעמם לי".
גם לי שיעמם, אבל אני לא ילד בן חמש. ואני מבינה שאם הוא אוהב מסעות, בזמן שאני מעדיפה מסעדות, בזוגיות טובה צריך להתפשר.
אילת היא לא מעוז הקולינריה הארצי וקשה למצוא שם סטייק סביר אחרי ההופעה, אבל כשירדתי מהבמה דווקא בא לי טוב סלט חסות על הטיילת.
יש בעיר הזאת קסם, אין מה לעשות. הבועה שבבועות. מקום שבו הגלים רוקדים רגאיי, כשברקע נשמע דואט של עומר אדם ומשה פרץ מספינת תיירים. איפה שעוד יש קצת שוניות, ובכל קיוסק סביר תמצאי סנפיר פלסטיק כחול (תמיד טוב שיהיה).
שלא לדבר על רדיו קול הים האדום. בנסיעה אחת במונית שמעתי גם זמרת ג'אז אפלולית ששזאם לא זיהה, גם את החדש של סטטיק ובן־אל וגם אום כולתום. בקיצור, אם בא לך הזיות, עזבי אותך מפטריות אליסה, סעי לחוף של מוש. עדיף במשאית.
ועכשיו אני שואלת את עצמי, האם אי פעם בכלל שאלתי? ולא רק איפה אני חיה או איך, אלא מי אני בכלל. נערת כפר מפוספסת, קורבן אופנה תל־אביבי, או דולפין בפוטנציה שצמא לריף?
הרי באיטליה הרגשתי איטלקייה. מגדלים שם פסטה! בספרד אמרתי שזהו, לאנשים פה יש בדיוק את המנטליות שלי, והשפה מתגלגלת מושלם על הלשון. ניו־יורק היא החיים. למות על אוסטרליה! אפילו עכשיו, בדרך חזור מאילת, עצרנו באיזה יישוב והרגשתי שממש מצאתי בית קטן בערבה. אולי אני צב? או שאולי בכלל חשופית. מה שבטוח, כל עוד יש פסנתר, אפשר לוותר גם על קירות. אני מוגנת.
בינתיים ממשיכה לנסוע. בלי לעשות תנועות חדות מדי. עם כמה שפחות דרמות. מנסה להרגיש במקום שלי אחת ולתמיד, למרות שאין לי באמת מקום.
כי לא חשוב איזה צבע אלבש, הרקע תמיד יבלע אותי. ומתחשק לי להגיד לנועם - בוא נשנה לוקיישן. נחליף כיוון. נעיף לחיים האלה סטירה מצלצלת! אבל נראה לי שעדיף להשתנות מבפנים. זה הרבה יותר מורכב, אבל גם הרבה יותר עמוק. וזה בדיוק ההבדל בין לגדול לסתם להתבגר.
