שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למה הילד שלכם כועס ומה אפשר לעשות עם זה
    היה קשה מאוד לצפות בסרטון בו נראה נער מכה נערה, וזה מאיים מדי לחשוב שהילדים שלנו יכולים להגיע לרמת תסכול כל כך גבוהה אבל מתברר שגם ילדים מ"בתים טובים" יכולים לאבד את הדרך. איך צריך להגיב כשהם כועסים או תוקפניים ואילו דרכים יש כדי להרגיע את הרוחות?

    כולנו צקצקנו בלשונינו כשצפינו בסרטון המזעזע שבו נער מכה נערה באגרופים לפניה. כולנו נוטים במקרים כאלה לחשוב שדברים כאלה קורים רחוק מאיתנו, ולאנשים שהם "לא כמונו". זה מאיים מדי לחשוב שהילדים שלנו יכולים להגיע לרמת תסכול כל כך גבוהה שיכו מישהו. זה תמיד מרגיע להאשים את הההורים ולומר שהוא בטח הגיע מבית שלא חינך אותו כמו שצריך או לחשוב שבטח ההורים שלו מזניחים, ולא מטפלים בקשיים שלו.

     

    אז רק שתהיו בעניינים - כל שנה פונים לייעוץ הורים מעורבים, משקיענים ואכפתים, שהילדים המתבגרים שלהם איבדו את דרכם, ושהם כהורים חשים חסרי אונים ולא יודעים כיצד לתקשר איתם ולעזור להם. מאפייני גיל ההתבגרות על המורכבות הרגשית שבו, ביחד עם מאפייני התרבות הכוללים צריכה מוגברת של מסכים ופחות מפגשים וקשרים עם משפחה וחברים, תורמים גם הם לכך. התנהגות אלימה של נערים ונערות קורית גם במשפחות הכי טובות. היא יכולה לקרות גם אצלכם בבית.

     

    התנהגות אלימה עלולה להופיע בכל בית, גם אצלכם (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    התנהגות אלימה עלולה להופיע בכל בית, גם אצלכם(צילום: shutterstock)

    תוקפנות - יצר מולד או תגובה לקשיים סביבתיים?

    תיאורטיקנים ופסיכולוגים התפלמסו לאורך השנים האם תוקפנות היא יצר מולד או משהו שמתפתח כתוצאה ממודל סביבתי או קשיים סביבתיים. כמו תמיד, האמת היא איפשהו באמצע. פרויד, אבי הפסיכואנליזה, טען שילדים שונים זה מזה בטמפרמנט איתו נולדו.

     

    ישנם ילדים שנולדו פעילים יותר, יצריים יותר ותוקפנים יותר, בלי קשר לסביבה שבה גדלו. אלה הם הילדים שלעיתים נראה נושכים בגן, מרביצים במשחקי הכדורגל, ועונים בחוצפה למורה. חלקם ילדים בעלי מצפון מפותח והבנה חברתית טובה, אך יכולתם לווסת את התנהגותם ולהתאפק נמוכה יותר החל מרגע הלידה.

     

    ילדים עם רמת תוקפנות גבוהה הטבועה בטמפרמנט שלהם זקוקים לגבולות ברורים מהוריהם, מודל הורי טוב לויסות והתנהלות עם כעסים, והרבה אהבה וקבלה של האישיות והטמפרמנט שלהם. הורים לילדים כאלה צריכים לדעת שהתהליך ארוך, ולטפל בקשיי הויסות הרגשי של ילדיהם בהרבה סבלנות, עם עידוד וחיזוקים למאמצים להתאפק, וללא ענישה או מאבקי כח שרק יסלימו את נטייתם לאלימות.

     

    תגובה לתסכול מתמשך

    ישנם ילדים שתוקפנותם היא תגובה לתסכול מתמשך ולא מאפיין מולד. כך למשל, ויניקוט, תיאורטיקן התפתחותי, טען שהתוקפנות והכעס הם יצרים טבעיים, ואם ההורים לא יתנו לילדיהם לבטא אותם, יווצר חסך שיוביל להתפרצויות זעם. לטענתו החברה המערבית אוסרת לכעוס ולבטא רגשות שליליים, והילדים צוברים בתוכם כעס שאינם יודעים להיכן לתעל.

     

    תיאורטיקנים רבים אחרי ויניקוט ופרויד דיברו על האפשרות לנתב כעס ואלימות לאפיקים בונים ויצירתיים של עשייה ולא של הרס. התיאורטיקן קוהוט מזרם פסיכולוגית העצמי טען שאם הסביבה לא נענית באופן כרוני לצרכים הרגשיים של הפרט לחוש מובן ולקבל אמפתיה, יתפתח תסכול שיתבטא בהסתגרות או תוקפנות.

     

    תסכול יכול להתבטא בהסתגרות או בתוקפנות (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    תסכול יכול להתבטא בהסתגרות או בתוקפנות(צילום: shutterstock)

    אם נחשוב לרגע על בית ספר - האם יש לילדים מקום לפרוק שם כעס ואנרגיה? מה הם עושים בהפסקות? האם המורים פתוחים לשמוע כעסים וקשיים שלהם? האם יש במערכת שיעורים שבהם יש זמן ומרחב לדבר עם הילדים על מה שהם מרגישים בבית הספר ובכלל? האם הם מתחברים לדמויות החינוכיות באופן כזה שירצו לשתף אותם באמת במה שעובר עליהם? אני מניחה שהורים שונים יענו על השאלות האלה באופנים שונים, בהתאם לחויה שלהם ושל הילד שלהם בבית הספר.

     

    בעבודתי אני רואה שלעיתים מספיק שיש בבית הספר דמות אחת (למשל: מחנכת, מורה או יועצת) שהנער מעריך ומכבד, כדי שהוא ירגיש שיש לו עם מי לדבר ושיש מי שאכפת לו ממנו. לצערי, אני מדברת עם בני נוער רבים שלא חשים שיש מי שמקשיב להם בבית הספר (בעיקר בכיתות הגבוהות) וחווים את המערכת החינוכית כמנוכרת וככזאת שלא רואה אותם.

     

    ובבית שלנו? איך אנחנו מגיבים לביטויי כעס של הילדים שלנו? האם במסגרת הבית יש לילדים מקום לבטא רגשות שליליים? האם בסדר היום שלהם מובנה פורקן פיזי של האנרגיות כמו פעילות גופנית או מרחבים פתוחים? האם הם מבלים שעות רבות במסכים? ואנחנו? מספיק מבלים איתם ונוכחים? זמינים לשיחה כשהם רוצים? כמה אנחנו מתאמצים להבין את עולמם ולהשתתף בו? איזו דוגמה אנחנו נותנים להם כשאנחנו כועסים?

     

    קראו עוד:

    הייתם ילדים דחויים? כך תיראה ההורות שלכם

    יש מה לעשות עם קשיים חברתיים של ילדים

    16 רעיונות לזמן איכות עם הילדים

     

    דרכים להפחתת אלימות

    תחושת שייכות: אריקסון, תיאורטיקן התפתחותי נוסף שעסק גם בחיברות, הדגיש כי בגיל ההתבגרות חשובה מאוד תחושת השייכות כדי שהמתבגר יבנה את זהותו. מחקרים רבים בתחום החינוך מצביעים על כך שתחושת שייכות שחשים נערים או אנשים מבוגרים למסגרת החינוכית, המשפחתית או התעסוקתית שלהם, מפחיתה משמעותית את רמת התוקפנות המילולית והפיזית במסגרת זו.

     

    תחושת נתק ממסגרות פוגעת בדימוי העצמי של הפרט, ויכולה להוביל לתסכול ואלימות. כך למשל, בחברות הייטק רבות נהוג שכאשר מפטרים עובד לא מאפשרים לו להיכנס יותר לחברה, כי כשמפטרים מנתקים את רגש השייכות של העובד, וזה יכול להוביל לרצון להזיק למקום או להגיב בתוקפנות.

     

    ההיבטים היישומיים של הפסיכולוגיה של השייכות הם היישום של מתן תחושת שייכות חזקה יותר בבית הספר ובבית, החל מעיצוב סביבת הלימודים או הבית בצורה שתתן תחושה נעימה ומחבקת, דרך היחסים שההורים או המחנכות יוצרים עם הילדים, וכלה בחוקים של הבית ושל בית הספר ובגמישות שמגלים ההורים או צוות בית הספר לצד הגבולות, כדי להקשיב לצרכים ולהעדפות של הנוער. נוער שמרגיש שייך, נראה, מחובק ומוערך יפנה פחות לתוקפנות ויתעל את הכעסים למקומות בונים יותר.

     

    הצורך בשייכות (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    הצורך בשייכות(צילום: shutterstock)

    הזדהות והערצה: כחלק מתחושת השייכות, נערים ונערות מחפשים דמויות חינוכיות שניתן להזדהות איתן ולשאוף להיות כמותן. האם קיימת דמות כזאת בבית הספר של הנער או הנערה שלכם? האם אתם מהוים עבורם מודל להזדהות מבחינות מסויימות?

     

    דימוי עצמי חיובי: ילדים צריכים מילות הערכה על מאמציהם מההורים והמורים כדי להרגיש בעלי ערך ושייכות. הם צריכים שהדמויות ההוריות והחינוכיות יראו אותם, יבינו מי הם באמת, יתעניינו בהם ויתפעלו מהם. דימוי עצמי נמוך נמצא במחקרים כקשור לרמות גבוהות יותר של תוקפנות וכעס. ילדים עם דימוי עצמי נמוך מפגינים תוקפנות וכוח כדי לפצות על כך שהם מרגישים חלשים וללא שליטה במתרחש.

     

    הנוכחות והקשר האישי, התומך, והמלווה יכולים לעשות את ההבדל בין סביבה שמקדמת בריאות נפשית ותיעול בונה של הכעסים, לבין סביבה שהיא כר פורה להתפתחות של תוקפנות וזעם. גם בסביבת בית הספר וגם בסביבת הבית, המפתח למניעת אלימות הוא ביכולת של ההורה או הדמות החינוכית בבית ספר להתפנות לצרכים של הנער, להקשיב לו, לשקף לו את היכולות והכוחות שלו, ולא להבהל כשהוא מבטא כעס או ביקורת.

     

    לא מדובר במהפכה חברתית אלא בשינויים קטנים שכל אחד יכול לעשות בבית שלו, הכוללים זמן משפחתי משותף, קבלה אמפתית של הקשיים וניסיון להושיט יד כדי לעבור איתם ביחד את הגיל המסובך הזה לא דרך ענישה ומאבקי כוח, אלא דרך נוכחות הורית ושיח.

     

    הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת את מרכז "גרתי" לטיפול רגשי בילדים ונוער

     

    לא רק בגיל ההתבגרות - איך להגיב להתקפי זעם אצל ילדים קטנים? צפו: 

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    ילדים צריכים להרגיש בעלי ערך ושייכות
    צילום: shutterstock
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים