"אבודים": אלוהים, כמה שזה היה עצוב

הנה משחק שתייה מעניין: יושבים כולם מול הפרק הראשון בעונה העשירית של "אבודים". בכל פעם שמישהו מהמשתתפים במשחק מתחיל לבכות הוא מוריד צ'ייסר. בסוף הפרק תגלו שאתם יצורים סמרטוטיים ויבבניים, אבל עם קצת מזל תהיו שיכורים מכדי להתמודד עם ההשלכות. שק הדמעות שלכם יתרוקן מדמעות אבל יתמלא מחדש באלכוהול שיקל עליכם להתמודד עם הקיום האכזר. אולי גם אתם חשבתם שאתם יודעים הכול על בכי מול הטלוויזיה. שטרגדיות אקס-מאסטר-כלשהו כבר סחטו מכם את כל מה שאפשר. שפיצחתם את המנגנון, שאתם חסינים למניפולציה. אבל הספתח של "אבודים" ששודר אתמול (ב', 21:00, רשת) לא משאיר שום נתיב מילוט, ואם לא בכיתם בעשר הדקות הראשונות כנראה שהלב שלכם עשוי מפלדה ולריאנית. אלוהים, כמה שזה היה עצוב.

אולי זה ההדהוד לפרשיית הילדים התימנים החטופים שהתרחשה בארץ, אולי זאת הדמות הטרגית של מירי פרץ בת ה-76, שחוזרת לקזבלנקה כדי לחפש אחרי הילדים שנלקחו ממנה על ידי הקהילה היהודית. מה שזה לא יהיה, הפרק הראשון (מתוך שלושה) בסיפור הפותח של "אבודים" מטלטל במיוחד. גרנט כבר אמרה שהיא משתדלת להעלות את הרף בכל עונה, אבל הסיפור שהיא מביאה הפעם לא מצריך ממנה לעמול סביב ההחצנה הרגשית של המעורבים בדבר, אלא לגמרי מקדם את עצמו.

במהלך העונות הלכה "אבודים" ושכללה את השלד שלה כמקבילה דוקומנטרית לדרמת מתח. העריכה, המצלמה הנסתרת, הקריינות של גרנט והליווי המוזיקלי משאירים את הצופה על הקצה של הספה ובונים את הציפייה להפי אנד. בתוך כל הסופרלטיבים שסדרות נוהגות להעניק לעצמן, הסיפור הראשון של "אבודים" הוא באמת לא ייאמן. עובדת סוציאלית בקהילה היהודית בקזבלנקה פשוט סחרה בילדים שנחטפו ממשפחות עניות ונמכרו למשפחות חשוכות ילדים. חלק מהאנשים מסביב ידעו והחרישו, חלק מכים על חטא, וההתחקות של פרץ ושני הילדים שנותרו לה אחרי האחים האבודים שלהם בקזבלנקה הענייה גורמת לסיפור להיחוות כמו אגדה רחוקה ועצובה.

גרנט ממשיכה להיות הפרזנטורית הכי טובה של התוכנית שלה: עמוסת רגש, ורבלית ודרמטית מאוד. היא מנה מרוכזת של מעורבות רגשית, וכשהיא מוגשת במינונים הנכונים היא סוחפת את הצופה למסע שלה. זה לא מקרי שלפחות חצי מהפרומואים לתוכנית מורכבים מצילומים שלה בכל מיני שלבים של התפרצות אמוציונלית. עורך טוב ומנוסה ידע לספק ממנה מנות מדודות וידע לעצור רגע לפני שהפוקוס עובר מהסיפור אליה. מצד שני התכונה הזאת מאפשרת לה להפוך את האנשים השקופים בסיפורים שלה לגיבורים אנושיים ולגרות את בלוטת ההזדהות. בואו נגיד שאריה דרעי יכול ללמוד ממנה כמה דברים ולחסוך את תקציב הבצל שלו לדברים החשובים באמת.