זה לא מובן מאליו. תודו על מה שיש לכם

"תאכל את המרק", היא אמרה, "לילדים בבנגלדש אין מרק. הם גוועים ברעב". ניסיתי להתווכח איתה. עשיתי לה פרצופים. חשבתי שהיא סתם מנדנדת. היום אני יודע: סבתא צדקה. בכל מילה.

סבתא לוניה התגוררה כל ימי חייה בדירה בדמי מפתח בשכונת פלורנטין. היא נסעה בכל יום באוטובוס לקצה השני של העיר, כדי לקבל את פנינו עם ארוחה חמה כשאנחנו חוזרים מבית הספר. זה לא היה מובן מאליו. לחבריי לכיתה, ילדי מפתח ששוטטו ברחובות השכונה, לא הייתה סבתא כזאת, ולא היה אוכל כזה, ולא היה מזל כזה. הגיע הזמן לומר לה: סבתא, תודה. מזל שהיית. מזל שעשית. מזל שנתת לי. מזל גדול.

כי הייתי עלול להיוולד למשפחה ענייה באפריקה. או להינטש בגיל 4 בצפון אמריקה. או לספוג מכות רצח מאב אלכוהוליסט במזרח אירופה. או לאבד את אמי בגיל 14. להיפצע בצבא. לשרוד בקושי. לאבד את עצמי. לשכוח מי אני. לבלות את ימיי בעבודה משמימה מאחורי שולחן מאובק בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. לחיות לבד, ללא משפחה ובלי אהבה. הייתי יכול להשמין. או לשקוע בדיכאון. ואפילו, חלילה וחס, לחלות במחלה חשוכת מרפא. חיי היו עלולים להיראות שונים בתכלית.

תהיו מרוצים מהחיים. זה לא מעט(צילום: shutterstock)

לעוד טורים של אבישי מתיה

החיים לא מובנים מאליהם

המשפחה שלי לא היתה מושלמת. אבל הוריי זיכרונם לברכה השקיעו בי לא מעט כסף ואהבה, תשומת לב ואכפתיות. הם עברו מדרום תל אביב לצפונה כדי שאזכה לחינוך טוב. הם תמכו בי כלכלית כשהייתי זקוק לעזרתם. יצאנו לטיולים ברחבי הארץ. הלכנו לסרטים מצחיקים. נסענו יחד בקו 5 ברחוב דיזנגוף. שמענו מוסיקה בסלון. התלהבנו מול משחקים של מכבי. והם אהבו אותי. בדרכם.

זה לא מובן מאליו. זה לא קורה לכל אדם. זה לא קורה בכל משפחה. יש כל כך הרבה רעב, ואומללות, וכאב, ופחד, ואלימות, בעולם. ואני זכיתי לחיות בבית נורמלי יחסית. בשכונה טובה. עם מכונית וטלוויזיה וכדורגל וחברים ואוהל בים וסטייק בנלו בשבת. ואני מודה להם על כך. מוקיר להם תודה על מה שהיה, ולא על מה שלא.

גם חייכם יותר טובים מהתלונות שאתם משגרים לחלל האוויר מדי יום ביומו. יש בהם הרבה טוב. ויופי. ואושר. וקורת רוח. וסיפוק. ושמחה. תלוי כמובן על מה אתם בוחרים להביט - על האין או על היש. אז מה יעשה לכם טוב? מה ימריץ אתכם? מה ייתן לכם כוח להמשיך, להתקדם ולהצליח?

ההודיה.

אז תודו על מה שיש לכם.

תודו על האהבה. תודו על המשפחה. תודו על הילדים. תודו על החברים. תודו על העבודה. תודו על הדירה. תודו על המוסיקה. תודו על האוכל המזין. תודו על השינה הנוחה. על המקלחת החמה. על הבגדים החדשים. על הטיולים לחו"ל. תודו על החופש שיש לכם לחיות כפי שאתם רוצים. תודו על כך שאינכם עניים, או כלואים, או מושפלים, או נטושים, או מתים.

זה לא מובן מאליו. זה לא מעט. זה אפילו הרבה. הרבה מאד.

אנחנו רגילים להביט על מה שאין לנו. להתלונן על מה שלא השגנו. להתבכיין על מה שפספסנו. להיות מיואשים. מדוכדכים. ועצובים. אבל מצבנו לא כל כך רע. להיפך, הוא אפילו די טוב. כדאי, ורצוי, ומומלץ, להביט על מה שיש. להיות עם מה שיש. לאהוב ולהעריך ולהוקיר את מה שיש לנו. את מה שהשגנו. את מה שזכינו בו.

הבחירה ביש היא בחירה באושר. רוצים להיות מאושרים? פשוט תבחרו בזה. זה כל כך קל. זה כל כך פשוט. להיות מאושר.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת