לך, ביבי, לך

יש נקודה בחייו של כל אדם, קל וחומר אישיות ציבורית, קל וחומר מנהיג בארגון, שבה הוא צריך לומר לעצמו: די. עשיתי מספיק. הועלתי מספיק, טעיתי מספיק, הובלתי מספיק, נגררתי מספיק. עכשיו הזמן לפרוש. הסיבה המדויקת לא כל כך משנה. פרשה אפלה מן העבר. פרשה אפלה מההווה. כעס מצטבר בלב. כעס מצטבר בארגון. בושה, גאווה פגועה, גאווה יתרה. הרבה מניעים, הרבה הצדקות — וצעד אחד מתחייב: להיפרד ולפרוש.

כאשר השעון הפנימי מתקתק פרישה, רצוי להזדרז. המשך אחיזה בקרנות המזבח עלול לאלץ פרישה משפילה ומרירה. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה. לבנימין נתניהו חוש להיסטוריה והבנה טובה בה. אם יהרהר לרגע, אם יתעמת לרגע עם עצמו, יגיע אף הוא למסקנה שנובמבר 2017 הוא המועמד בה"א הידיעה לפרישתו מראשות הממשלה.

נתניהו, דרך אגב, אף לא זקוק לספרי היסטוריה. הוא עצמו נהג כך בעבר כאשר קם ועזב את הממשלה בשל המחלוקת על פינוי עזה. הוא כיהן אז כשר האוצר, ונהנה מפירות המהפך הכלכלי שהנהיג שנתיים קודם לכן. מהפך ברוח התפיסות הכלכליות של ראשת ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר ונשיא ארה"ב רונלד רייגן, שכותרתו הייתה: המגזר הציבורי השמן רוכב על גבו של המגזר הפרטי הרזה. כדי להשיב איזון למשק ולחברה השמן צריך לרזות, הרזה צריך להשמין.

נאמן לאידיאולוגיה זו (שזכתה לכינוי המטעה "ניאו־ליברליזם") קיצץ נתניהו הן בהוצאה התקציבית החברתית והן במסי הכנסה פרוגרסיביים. אבל לקראת האביב באותה שנה הוא מצא עצמו מסובך. מסובך ברפורמות משונות שלא תאמו את סדר העדיפויות שלנו, ובמיוחד הרפורמה שהפרידה בחוק את קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים, עליה לא חשב ואליה לא התכוון כשקיבל על עצמו את תפקיד שר האוצר מידי ראש הממשלה שרון.

נתניהו היה מעוניין אז בראש ובראשונה להתניע את מנועי הצמיחה הכלכלית המהירה, ונושא הבנקאות עניין אותו כשלג דאשתקד ואף פחות. גם במשרד האוצר החלו להתגלגל הדברים שלא לרוחו; ביבי הרגיש שהיוזמות נשמטות מידיו. לכך נוספה ההתנתקות, אותה שלל מההתחלה אך היסס לפרוש בגללה מהממשלה. מה, אם כן, קרה? לפתע נתניהו הבין שהגיע לאותה "נקודת דיינו". נקודה שבה, בהבזק אחד של ברק ביום בהיר, נחשפת האופציה הנכונה האחת ויחידה - הליכה הביתה. פרישה מהממשלה. פנייה לחיים פרטיים. מיד, כאן ועכשיו.

בנקודה זו בדיוק — אם כי מסיבות שונות לגמרי — נמצא נתניהו עכשיו. הוא כבר יודע שלמשוך זמן בקדנציה רביעית של ראש הממשלה משמעו למשוך אל עצמו עוד ועוד אויבים, מתנכלים, מבקרים וסתם אזרחים שנמאס להם לראותו בשלטון שנה אחר שנה. הוא גם יודע שכמה וכמה משלל הפרשות הנחקרות עתה יגיעו לשלב של כתב אישום נגדו, ועד שיגיעו לכך ייעשה האוויר סביבו כבד יותר, מחניק יותר, מורעל יותר.

הוא גם יודע מה בדיוק חלקו בפרשות אלה, ומה מצפה לו כדי להוכיח שהחלק הזה אינו פלילי או שלא הייתה בו כוונה פלילית. הוא יודע כמה זיעה ינגב ממצחו כדי לנסות להוכיח את חפותו לחוקרים, לפרקליטים — ובסוף לשופטים ולדעת הקהל הרחבה, התובענית, הבלתי סולחת. די לו להסתכל על סקרים שוטפים כדי לראות ששיעור התמיכה בו לא עלה מזה שנים על 25% עד 28%. ולא יעלה; סביר שירד.

אין לי מושג ירוק אם ואיפה עבר נתניהו עבירה. לא אתיימר לדעת זאת. בעיניי הוא אשם במדיניות "שב ואל תעשה" כלפי הסכסוך הקיומי של עם ישראל — הסכסוך עם העם הפלסטיני הכבוש. בעיניי זו סיבה ראשונה במעלה ומספקת להתפטרותו. בעיניו הסיבות לבטח אחרות, אבל המסקנה דומה: די עשיתי, עכשיו הביתה.

דרך צלחה, ביבי.